העולם כולו הפנה השבוע את מבטו לחבל קשמיר בעקבות ההסלמה בין הודו ופקיסטן. תיעוד של הפלת מטוסי קרב, חטיפתו של טייס והתעללות בו בשבי מילאו את הרשתות והחשש שהמצב ידרדר עד לכדי מלחמה בין שתי מדינות המחזיקות בנשק גרעיני.
העסק החל להתחמם לאחר פיגוע בו נהרגו למעלה מ-40 חיילי צבא הודו, שטען כי ארגון הטרור שביצע אותו קיבל סיוע מהמודיעין הפקיסטני. בתגובה שלח חיל האוויר ההודי מטוסי קרב להפציץ את בסיסי הארגון בשטח פקיסטן, עליית מדרגה אחרי שנים בהן לא נרשמה תקיפה הודית במדינה.
ההודים דיווחו על 300 טרוריסטים שנהרגו בתקיפת מטוסי מיראז' 2000 שהטילו פצצות במשקל טון וחצי טון, בהן גם פצצות "ספייס" מתוצרת ישראל.
כאן נפתח לו קרב הפלות: פקיסטן הפילה שני מטוסי מיג של הודו ולקחה בשבי את אחד הטייסים. ההודים הפילו מל"ט פקיסטני (על פי פרסומים באמצעות מערכת ישראלית) ובהמשך ההודים טענו שהפילו מטוס F-16 של פקיסטן.
מאז הסתיימה המלחמה בין הודו לפקיסטן בשנת 1971, היו כבר כמה וכמה תקריות ירי בין המדינות, כולל מיני-מלחמה שהסתיימה בשנת 2003 עם למעלה מאלף הרוגים. אירוע דומה למה שקרה בשבוע האחרון, התרחש גם ב-2016, אז תקפה הודו בשטח קשמיר גם כן בגלל פיגוע שהביא למותם של חיילים הודים.
הסכנה טמונה ביכולות הגרעיניות של המדינות, וכל ניצוץ שכזה עלול בתרחיש קיצוני להביא לפרוץ מלחמה שיש בכוחה להשפיע על העולם כולו. מה שמרגיע במקצת הוא העניין שהיכולות הגרעיניות הן גם אלו שמונעות מהמדינות לצאת למלחמה כוללת.
המשוואה חסרת ההיגיון הזו מאפשרת לפקיסטנים להרגיש עצמם חזקים מול ההודים גם עם צבא שחלש יותר משמעותית כמעט בכל פרמטר. זה כולל גם את עניין התקציב, כ-9 מיליארד דולר תקציב הביטחון הפקיסטני אל מול למעלה מ-40 מיליארד דולר בצד ההודי.
על פי הערכות ומחקרים בעולם יש כיום בין 14 ל-15 אלף ראשי נפץ גרעיניים. רובם נמצאים בארה"ב, רוסיה וסין. וההודים היו הראשונים באזור הזה שנכנסו למועדון הגרעין המפוקפק, כבר ב-1974 כאשר על פי הידוע, הם ביצעו לפחות שישה ניסויים גרעיניים לאורך השנים. כיום יש להודים כ-124 ראשי נפץ גרעיניים.
לפקיסטנים זה לקח מעט יותר זמן, רק ב-1998 התברר שהם נכנסו למועדון הגרעין ומספר הניסויים הגרעיניים שעשו, דומה לזה של ההודים. לפקיסטנים יש על פי הערכות כ-130 ראשי נפץ גרעיניים. מספר קטן ביחס למעצמות העולם, אבל כזה שמספיק להשמיד את האזור וכנראה שגם מעבר לכך.
חיל האוויר הרביעי בגודלו בעולם
בצד האווירי אפשר להגיד בביטחון מלא שחיל האוויר הפקיסטני לא נחשב ליריב ראוי עבור ההודים, לא מספרית וגם לא טכנולוגית. אם כי צריך לציין שבקרב אנשי צוות אוויר בעולם, הטייס הפקיסטני נחשב למיומן.
חיל האוויר ההודי הוא הרביעי בגודלו בעולם עם כ-2,000 כלי טיס שונים מהם 890 מטוסי קרב. אבל צריך לומר שהמספר הזה כולל 400 מטוסי מיג 21 (כמו זה שהופל השבוע) ומתוכם רק 110 במצב טיסה. מנגד המספר הזה כולל כ-240 מטוסי SU-30 מתקדמים תוצרת רוסיה וגם 42 מטוסי רפאל מתקדמים מתוצרת צרפת שנרכשו על ידי חיל האוויר ההודי.
גם המטוסים הישנים שלהם עברו שדרוג, בין השאר על ידי חברות מישראל, שהעניקו להם יכולות מהמובילות בעולם בתחום המכ"ם, החימוש ועוד. להודים 720 מסוקי סער מדגמים שונים שמסוגלים להטיס טונות רבות של ציוד ואלפי לוחמים, בהם כ-40 מסוקי תקיפה.
סך כוח האדם של חיל האוויר ההודי עומד על 140,000 חיילים וקצינים. לחיל גם מערך טילי נ"מ ובו כ-120 סוללות כולל מערכות ספיידר ישראליות. ההודים גם רכשו סוללות טילי S-400 שיגיעו לשם עד 2020 וברשותם כבר כיום סוללות לטווח הקצר והארוך. מערך המטוסים הלא מאוישים מונה 1,900 כלים, בהם גם מל"טים ישראלים מסוג סרצ'ר, הרון והארפי.
חיל האוויר הפקיסטני נמצא הרחק באמצע הטבלה, עם כאלף כלי טיס מהם "רק" 445 מטוסי קרב. גם מתוכם הרוב נחשבים למיושנים כמו ה- J-7 שהוא למעשה חיקוי סיני של המיג 21 הישן וממנו יש לפקיסטנים 180. ההערכה היא שפחות ממאה מתוכם במצב טיסה.
מטוס קרב חדיש יחסית הוא ה- JF-17 אותו הם פיתחו יחד עם הסינים וברשותם מעל למאה מטוסים כאלו. בנוסף יש לפקיסטנים גם 85 מטוסי F-16 אם כי מדגמים פחות חדישים.
כוח האדם של החיל כולל כ-70 אלף חיילים וקצינים ומערך נ"מ של בין 70 ל-90 סוללות נ"מ. לרוב מדובר בטילי נ"מ ישנים מתוצרת ברה"מ או חיקוים סיניים, אולם ברשותם גם HQ-9 המקביל הסיני ל- S-300. כמו כן יש להם כ-70 מל"טים, רובם מייצור מקומי.
צבא יבשה עם אלפי טנקים ותותחים
לצבא היבשה של הודו יש 1.2 מיליון חיילים וקצינים בסדיר ולאלה יש להוסיף עוד כ-900,000 חיילים וקצינים במילואים. החיילים ההודים נחשבים למאומנים היטב ברוב היחידות. "שרות לפני עצמך" הוא המוטו של הצבא ולא פחות חשוב, ההודים מבינים היטב את חשיבות הלוגיסטיקה בשדה הקרב.
יש להם למשל לא פחות מ-60,000 משאיות 4x4) 5 טון) ועוד 7,000 משאיות לאספקה בתנאי שטח קשים, כשזו רק רשימה חלקית.
4,180 טנקים נחשבים לחוד של צבא היבשה, ומאלה 1,600 הם טנקי T-90 מתקדמים שגם עברו שדרוגים והתאמות על ידי התעשיות המקומיות. יש להם עוד 250 טנקים בייצור מקומי. ולכל זה יש להוסיף כ-3,000 נגמ"שים, אם כי רובם מייצור רוסי מיושן.
להודים כמות אדירה של תותחים, כמעט כולם ניידים, 4,500 סה"כ. ולזה יש להוסיף כ-200 משגרי רקטות לטווחים קצרים ובינוניים. מערך ענק של אלפי טילי נ"ט משלים את העוקץ ההודי, גם בקטגוריה הזו לא מעט מתוצרת ישראל כמו טילי הספייק והלהט.
לצבא ההודי זרוע טילי מתקדמת ומפותחת, כמעט כולה מייצור עצמי. אלפי טילים שמגיעים לטווחים שנעים בין 100 ק"מ ועד ל-10,000 ק"מ כולל יכולת לשאת ראשי נפץ גרעיניים.
לצבא פקיסטן יש "רק" 500,000 חיילים ועוד 60 אלף חיילי מילואים. אולם לאלו יש להוסיף עוד 170 אלף חיילים מהמשמר הלאומי, הנחשב לאיכותי. יתרון נוסף שיש לצבא הפקיסטני על פני ההודי, הוא הפעלה של עשרות אלפי "לוחמים" במסגרת ארגוני טרור ומיליציות שונות, כששמי שמפעיל אותם הוא המודיעין הפקיסטני. כוח פרא צבאי ולא רשמי כשצריך "לעשות בלגן", ממש כמו מה שהוביל להסלמה האחרונה. בנוסף לצבא פקיסטן זרוע אווירית משלו המונה כ-400 כלי טיס שונים מחציתם מסוקים.
הקשר האיראני
לפקיסטנים 2,100 טנקים והמתקדם שבהם זה ה-T-80 הרוסי ממנו יש להם רק 320 ועוד כ-300 טנקי "אל חאליד" מייצור מקומי, שמידת היעילות שלהם לא ברורה. בנוסף יש להם 3,500 נגמ"שים אבל כמעט כולם מדגם M-113 הידוע לשמצה גם כאן בישראל. 1,500 תותחים ועוד כ-144 משגרי רקטות סוגרים את מעגל העוצמה של הפקיסטנים. וגם פה יש להוסיף עוד למעלה מ-10,000 טילי נ"ט. בהם גם הלפיייר מארה"ב וטאו.
כמו ההודים, גם הפקיסטנים השקיעו לא מעט בתכנית טילים. תכנית שאגב סייעה רבות גם לאיראנים. גם להם טילים לטווחים קצרים וארוכים היכולים לשאת גם ראשי נפץ גרעיניים. אולם לא ידוע על ייצור טילים לטווחים של 10,000 ק"מ.
לפחות על פי המספרים אפשר להגיד שעבור ההודים מלחמה לא תהיה משחק הוגן. לצבא ההודי יש יתרון אדיר בכל הקשור לכמות החיילים בסדיר ומילואים, כשהדבר נכון גם לכמות הכלים וברוב הסעיפים גם לאיכות שלהם.