7 בפברואר 1992. כוח צנחנים בפעילות מבצעית באזור סוג'וד שבדרום לבנון נופל למארב של חיזבאללה. מאש התופת נפגעים ונהרגים המ"מ סגן יואב הר-שושנים, סמל ניר עברון וסמל טל כהן. החובש גל לוינסון רץ לטפל בהם תחת אש ונהרג גם הוא.

21 במרץ 1994. במהלך סיור מפקדים בגזרת לבנון נהרגים יקיר שושי ועמית חסדאי מאש חיזבאללה.

6 ביולי 1994. שיירה של צה"ל שנוסעת למוצב ריחן מופגזת בכבדות. סגן אודי אלגרבלי מכווין את חייליו למחסה ונהרג.

הרשימה הזאת מייצגת היטב את שנות ה-90 במדינת ישראל. אחת לתקופה קצרה, קצרה מדי, פורסמו בכלי התקשורת תמונות של צעיר מחייך ויפה תואר על מדי א', מוקף מסגרת שחורה. מבחינת ישראל הרשמית מדובר באבדות במהלך עוד בט"ש - כמו בגבול ירדן, מצרים או סוריה. לראיה, המדינה מסרבת להכיר בתקופה זו כמלחמה. למרות ההרוגים והפצועים הרבים, למרות גשם הפצמ"רים שנפל על מוצבי צה"ל, למרות הירי הקבוע של קטיושות לערי הצפון והתקיפות של חיל האוויר וירי התותחנים והמבצעים המיוחדים של יחידות כמו שייטת 13 או סיירת מטכ"ל. למרות שזה קרה בשטח מדינת אויב.

מאבק רצועת הביטחון
עיתון מימי הלחימה ברצועה

אלפי לוחמים מבקשים כבר שנים להכיר בתקופה הזו, ימי השהייה בדרום לבנון - ומאז 1985 ברצועת הביטחון – כאחת ממלחמות ישראל, ולהעניק להם אות בהתאם. זה הכל: הם לא מבקשים כסף וגם לא יחס מיוחד. רק שתכירו במה שעבר עליהם, שתזכרו את המלחמה שנשכחה, את האנשים ששילמו בדם. סיכה עם כמה צבעים, הערכה ואולי גם כבוד. זה כל מה שהם מבקשים, והמדינה מתנגדת.

"הם חזרו הביתה, אנחנו למוצבים"

תקופת דרום לבנון מחושבת מאז 1982, אז הסתיימה מלחמת לבנון הראשונה, לפחות על פי צה"ל וההגדרות להענקת אות המלחמה הזו. היא נמשכה עד שנת 2000, אז יצא צה"ל מדרום לבנון. היום קשה להאמין, אבל לא פחות מ-18 שנה ישב צה"ל במדינת הארזים וניהל מלחמת התשה נגד חיזבאללה, לפעמים גם נגד ארגונים קטנים יותר. כל יום התנהלו קרבות ברחבי הגזרה, והדיווח "מטוסי חיל האוויר תקפו יעדי מחבלים בג'בל צאפי, כל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם" נשמע בחדשות כמעט בכל יום. גם "כוח צה"ל הרג חוליית מחבלים בדרום לבנון" היה סיפור קבוע.

בשנים 1984 עד 1985 ספרנו כ-1,400 "פיגועים" שבהם נהרגו 53 חיילי צה"ל ו-263 נפצעו. שנת 1989 נחשבה לשנה "קלה": לצה"ל היו שלושה הרוגים ו-33 פצועים. הממוצע השנתי של ההרוגים נע בין 20 ל-25 חיילים בשנה. ב-1997 נהרגו 39 חיילי צה"ל, והמספר הזה לא כולל את 73 ההרוגים מאסון המסוקים. בסך הכל נהרגו במלחמה בדרום לבנון וברצועת הביטחון 562 חיילים ולמעלה מ-3,000 נפצעו.

מאבק רצועת הביטחון
בסך הכל נהרגו במלחמה בדרום לבנון וברצועת הביטחון 562 חיילים ולמעלה מ-3,000 נפצעו | צילום: באדיבות פורום רצועת הבטחון, "מלחמה ללא שם"

בשנת 2011 הקימה קבוצת לוחמים ששירתו בדרום לבנון את הפורום "רצועת הביטחון: מלחמה ללא שם", שניתן למצוא גם בפייסבוק. הרוח החיה מאחורי המהלך הזה הוא אורן פטוקה, שמצביע על האבסורד: מי שנלחם בין במלחמת שלום הגליל זכה לקבל אות מלחמה. כל מי שנלחם בדיוק באותו מקום מאוקטובר 1982 ועד מאי 2000 - נחשב מבחינת צה"ל לחייל שביצע פעולת ביטחון שוטף.

"אני הייתי בגולני בין 1991 ל-1994, ויצא לנו לעשות שלושה קווים עמוסים בלבנון", מספר פטוקה. "קו אחד היה בשנת 1993 וכלל את מבצע דין וחשבון שגם בו יצא לי להשתתף. אני זוכר שהחלפנו שם חבר'ה של צנחנים שהיו להם כמה הרוגים. בקו הבא היו לנו תשעה חבר'ה שנהרגו, ביניהם יוסי אוחנה המ"פ, ככה שאני מאוד קשור לנושא הזה מבחינת החבר'ה שנפגעו".

מאבק רצועת הביטחון
אורן פטוקה עם אהוד ברק | צילום: באדיבות פורום רצועת הבטחון, "מלחמה ללא שם"

פטוקה מספר שהנושא ההכרה במלחמת דרום לבנון – או מלחמת רצועת הביטחון אם תרצו - עלה הרבה לפני שנת 2011. בתחילה זה היה בעיקר במסגרת שיחות של חברים לצבא, שחשבו שחייבים להכיר במלחמה הזו. "חשבנו שמה שעברנו מאוד דומה נגיד למלחמת וייטנאם, שם כולם קיבלו אות. את הבום הגדול קיבלנו אחרי לבנון השנייה: אמרנו שאין הבדל בין מה שהיה שם למבצעי דין וחשבון או ענבי זעם. בלבנון השנייה הם סיימו וחזרו הביתה, ואנחנו פשוט חזרנו למוצבים החודרים".

מאבק רצועת הביטחון
עבור מי שהיה שם זאת התודה וההכרה של המדינה | צילום: שחר גרימברג

נזכיר שב-6 ביוני 1982 פרצה המלחמה, כשצה"ל נכנס ללבנון בתגובה לירי רקטות ופעולות טרור חוזרות ונשנות מגבול הצפון. הכוחות הגיעו עד לבירות וכביש בירות-דמשק, ועל פי הצבא הסתיימה המלחמה ב-29 בספטמבר 1982. זאת למרות שהכוחות נשארו על קו האוואלי עד 1985, וברצועת הביטחון עד מאי 2000. בהמשך להשוואה של פטוקה לצבא ארה"ב, הדבר שקול לזה שהלוחמים שכבשו את עיראק בשנת 2003 יקבלו את אות המלחמה, אבל כל מי שנלחם שם מאז ועד שנת 2011 לא יקבל. כמובן שהמצב אינו כזה, ובארה"ב מקבל את האות כל מי שנלחם שם.

"התשובות של צה"ל דביליות"

פורום "מלחמה ללא שם" צמח עם הזמן ל-2,500 פעילים ישירים ועוד עשרות אלפי תומכים. הם תלו כרוזים, פנו לפוליטיקאים ולאנשי תקשורת. "זה היה לנו חשוב כי זה לא רק סיכה", אומר פטוקה. "יש הדחקה אדירה של כל נושא הלחימה בדרום לבנון. מתייחסים לזה כמו איזה בט"ש, וזה אי-צדק היסטורי. בדברים האלה לא עושים אפליות. ברגע שזה יהיה מוגדר כמלחמה יהיו טקסי זיכרון ממלכתיים, כמו שהיה ממש עכשיו עם מבצע קדש, ומשרד הביטחון יהיה מחויב להכרה והנצחה. המדינה שלחה אותך ומראה לך את הערכה שלה למה שעשית. אבל לאף אחד לא אכפת נכון לעכשיו".

מאבק רצועת הביטחון
"חשבנו שמה שעברנו מאוד דומה נגיד למלחמת וייטנאם, שם כולם קיבלו אות". חיילי גולני בכפר עישייה | צילום: שי שמש

בהתחלה היה נדמה שהם עומדים להשיג את מבוקשם. פוליטיקאים הצטלמו עם הלוחמים, בתקשורת מיהרו לראיין אותם. בינואר 2012 זה נראה סגור, כששר הביטחון דאז אהוד ברק דיבר על הענקת אות מיוחד ללוחמים שהשתתפו במערכה שבין מלחמת לבנון הראשונה והיציאה מלבנון. "תיקון עוול היסטורי", צוטטו מקורביו של ברק. אבל כמה חודשים לאחר מכן עזב ברק את התפקיד ומאז הם נשארו בעיקר עם התמונות של הפוליטיקאים והרבה מאוד הבטחות ודחיות.


בשנים שעברו מאז פנה פטוקה בעצמו לשלטונות הצבא. "יש לי תשובות של צה"ל", הוא אומר, "ולא נעים לי להגיד שהן דביליות. אמרו לי שאולי זה לא מלחמה, ואם יתנו אז יאלצו לתת למיליון חיילים. אז מה? מה הקשר? אם מגיע אז מגיע. לא מלחמה? תגדירו מה זה מלחמה. הרי המלחמות השתנו עם השנים, זה כבר לא ששת הימים או יום כיפור. ראו את השינוי בלבנון השנייה וצוק איתן".

אנשי "מלחמה ללא שם" חשבו ללכת לבג"ץ, אבל בסופו של דבר החליטו להימנע מהגשת עתירה. "אנחנו לא נגד הצבא, לא רוצים מלחמה מול צה"ל", מסביר פטוקה. הוא מספר שחברי הפורום פנו גם לקצינים בכירים, ואת אלה הוא מחלק לשתי קבוצות - אלה שרצו לפוליטיקה ואלה שלא. "כשאתה מדבר עם קצינים שהם סמי-פוליטיקאים, אתה מקבל סימפטיה ואומרים שאנחנו צודקים. המון תמונות ומיילים אוהדים וזהו. כשאתה מדבר עם קצינים שלא קשורים לפוליטיקה, הם אומרים 'עזוב שטויות'. אף אחד לא זוכר וזה לא מעניין אותם. זאת בעיה, כי רובנו חפ"שים. מקסימום קצינים עד דרגת רס"ן או סא"ל. כדי לקבל זרקור אתה צריך קצינים בכירים ומוכרים, וכרגע זה לא קורה".

מאבק רצועת הביטחון
חברי פורום "מלחמה ללא שם" לפני כנס | צילום: באדיבות פורום רצועת הבטחון, "מלחמה ללא שם"

פטוקה אומר שמפוליטיקאים הם מקבלים המון אהבה – "במיוחד לפני בחירות". מהכלל הזה הוא מוציא את הח"כים אכרם חסון ואיתן כבל, שלדבריו "פעלו ועזרו, אפילו הגישו שאילתות. אבל מסיבה שאני לא מבין זה תמיד נעצר במשרד הביטחון. אני לא מבין למה, כי הדרישה היא לא כספית".

פה צריך לסייג ולומר שיש משמעויות כלכליות להכרה של המדינה במלחמה, מצב שיש לו הגדרות חוקיות ספציפיות (לדוגמה, הזכות לפיצוי כספי בעקבות נזקי מלחמה). אבל מבחינת הלוחמים, פטוקה צודק: אות מלחמה לא מגיע עם מענק כספי. זאת רק סיכת פח קטנה שצריך לייצר באיזה מפעל. אבל עבור מי שהיה שם זאת התודה וההכרה של המדינה.

מאבק רצועת הביטחון
במוצב ריחן. מבחינת ישראל הרשמית מדובר באבדות במהלך עוד בט"ש | צילום: באדיבות פורום רצועת הבטחון, "מלחמה ללא שם"

פטוקה מספר ששוחח בנושא עם אורי לוברני, מי שהיה מתאם פעולות צה"ל בלבנון בין השנים 1983 ו-2000. "לוברני הוא האנציקלופדיה של לבנון ומה שהוא אומר קדוש. אם הוא היה אומר לי 'עזוב, זה לא מלחמה' - באותו רגע הייתי יורד מהנושא. אבל הוא אמר לי 'זאת מלחמה וצריך לתת אות'".

גילוי נאות: גם הח"מ שירת בדרום לבנון, שמונה וחצי חודשים במצטבר, בגדוד 101. חברים שלי נפצעו ונהרגו שם. בין השאר היה אירוע שבו חוסלו ארבעה מחבלים ומסוק של 669 חילץ את סגן ערן אדיב שחטף כדור בבטן, בזמן שכל האזור מופגז על ידי חיזבאללה ומטוסי קרב של חיל האוויר מספקים אש לחיפוי. אבל הם אומרים שזאת לא מלחמה.

"אנחנו לא 'שוברים שתיקה'"

פורום "מלחמה ללא שם" מקבל רוח גבית מהורים שכולים, ביניהם אורנה משעוני ששכלה בלבנון את בנה סגן איל שמעוני ("היא קוראת לזה בכלל 'מלחמת לבנון הגדולה'"). אלא שבחלונות הגבוהים לא קורה הרבה. "ניסיתי להגיע לשר הביטחון אבל ללא הצלחה", מדווח פטוקה. "אם נצליח להגיע אליו, אולי הוא יביא לשינוי. אליי מתייחסים היום בתור הנודניק הזה מרצועת הביטחון".

מאבק רצועת הביטחון
פתיחת ציר בלבנון. לא פחות מ-18 שנה ישב צה"ל במדינת הארזים וניהל מלחמת התשה נגד חיזבאללה | צילום: שחר גרימברג

גם אני פניתי בנושא לקצינים בכירים (שחלקם כבר פוליטיקאים), ולאיש מהם לא היה זמן להתראיין. "אולי בשבוע הבא", סיננו אותי הדוברים. היחידים שרצו להתראיין הם הלוחמים והקצינים הזוטרים שהיו שם. הוצפתי בעשרות רבות של טלפונים. לא אכנס כאן לסיפוקים האישיים ששמעתי; אומר רק שכך בדיוק נשמעים אנשים שראו מלחמה.

אורן פטוקה מצדו לא נשבר, למרות הדלתות הסגורות. "היום אנחנו פועלים בעיקר בתחום של איסוף חומרים ותיעוד", הוא אומר. "תולים כרוזים בערים ופעילים מאוד בפייסבוק. היה שלב שרצינו לפעול בסגנון 'שוברים שתיקה', כי כל התקשורת עליהם - לספר מה שהיה בלבנון, מה ראינו, הסמים והשכונה וכלא אל חיאם. אבל ירדנו מזה מאוד מהר, כי אנחנו לא שוברים שתיקה ולא רוצים להרע לצבא".

אנשי "מלחמה ללא שם" עדיין מאמינים שבסופו של דבר הם יקבלו את האותות. הם רק מקווים שזה לא יקרה אחרי 33 שנים כמו במקרה של מלחמת ההתשה.