הבעיה עם שיטת הפשיטות - וגם עם מה שהחליף אותה

נפילת לוחמים בתקרית בעזה, שישה אזרחים שנרצחו בפיגוע בירושלים, תקיפה נגד חמאס בקטאר, כטב"ם שפגע בשדה התעופה ברמון, ירי רקטות לנתיבות אחרי תקופה ממושכת – אלו רק חלק מהאירועים הביטחוניים של השבוע החולף. כחודשיים עברו מאז שהרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר אמר שישראל נמצאת במצב האסטרטגי הטוב ביותר בכל זירות הלחימה - אבל הוסיף שלא מצליחים לסגור אף לא אחת מהזירות - ולא מצליחים לממש את אותם הישגים גדולים. זה המצב כשלא מצליחים לסגור בעיקר את זירת עזה, שמשפיעה על כלל הזירות.

מאז 7 באוקטובר 2023 צה"ל, שב"כ והמוסד התמודדו עם מלחמה רב-זירתית בעזה, לבנון, סוריה, יהודה ושומרון, תימן, איראן שניהלה את המערכה ועדיין עושה את זה, למרות תוצאות מבצע "עם כלביא". בעזה, בלבנון וגם בסוריה ישראל הצליחה להגיע להצלחות חסרות תקדים ואחרי שזה קרה גם באיראן, מערכת הביטחון הישראלית הצליחה לשנות את התמונה האסטרטגית לראשונה מזה עשרות שנים. גם ביהודה ושומרון יצאו לראשונה למבצעים צבאיים עוצמתיים, שפגעו קשה בארגוני הטרור.

אבל כמו שאמר הרמטכ"ל בעצמו, ישראל לא הצליחה לסגור אף לא אחת מזירות הלחימה, שממשיכה להתנהל בעוצמות משתנות ועם זה פוטנציאל ההסתבכות הגובר. ההבנה במערכת היא שמוקד העניין נמצא בעזה. ישראל הכריעה את חמאס כבר באזור החודשים מאי יוני 2024. התשתיות הסדרתיות של חמאס, מערך הרקטות, מערך הנ"ט, המנהרות האסטרטגיות, הגדודים והחטיבות וגם הפיקוד והשליטה, הושמדו.

חמאס חזרת להיות ארגון גרילה, המבוסס חוליות קטנות חמושות בנשק קל ומטענים, שנלחמות בעיקר דרך מנהרות שנחפרו שם במשך 20 שנה. מנהרות הגנתיות כמו רוב הלחימה שם. היכולת של חמאס לבצע מתקפה כמו 7 באוקטובר לא קיימת, גם היכולת לחדור ליישובים נמוכה מאוד. עיקר היכולת שלהם היא לפגוע בכוחות שנמצאים בתוך עזה.

כאן למעשה נמצא עיקר ההבדלים בין גישת הפשיטות שהוביל הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי לזו של הרמטכ"ל זמיר. גישת הפשיטות של הלוי זכתה להרבה מאוד ביקורת, כולל, על פי דיווחים, גם של זמיר עצמו. אבל ההיגיון מאחוריה היה שצה"ל צריך לתקוף בעוצמה את חמאס בלי להיות נוכח באופן קבוע בשטח האויב, חשוף למתקפות גרילה. הלוי ופורום מטכ"ל פעלו על פי העיקרון שצה"ל צבא שחזק בהתקפה ובתנועה אבל פגיע מאוד כשהוא עומד במקום וחשוף למתקפת גרילה.

על הבסיס הזה נבנתה תוכנית הפשיטות, שהייתה חשוב לציין חלק משלב ב', כלומר אחרי השלב שבו צה"ל פגע באופן קשה במסגרות הלחימה של חמאס ובתשתיות הטרור. זה אפשר חזרה וביצוע פשיטות למקומות שהצבא יצא מהם, עם הרבה פחות כוחות ממה שנדרש בשלב הראשון של המלחמה. באופן הזה צה"ל תקף שוב ושוב את חמאס אבל לא נשאר בשטח, והיה פחות פגיע ללוחמת גרילה. כבר כאן יש לסייג ששיטת הפשיטות ממש לא מושלמת, יש עליה ביקורות שחלקן מוצדקות ולכך נגיע בהמשך.

הבעיה ששלב ב' ובו הפשיטות היה אמור להיות מוגבל בזמן, כאשר הציפייה הייתה שהממשלה תאשר את שלב ג', שכלל יציאה מלאה של צה"ל מעזה והמשך הפשיטות מבחוץ. רק שהממשלה והקבינט לא אישרו את שלב ג' וגם לא את יציאת הכוחות מעזה. כך קרה שמצד אחד ביצעו פשיטות שפגעו בחמאס, אבל גם השאירו כוחות גדולים וצירים לוגיסטיים, שהפכו למטרה של חמאס.

שרים בממשלה, בהם גם חברי קבינט וראש הממשלה עצמו, ביקרו תוך התעלמות מהנתונים בשטח והמדיניות שלהם עצמם את שיטת הפשיטות, לרוב מסיבות פוליטיות ולא ענייניות. לנוכח האמירות שיוחסו לרמטכ"ל זמיר, נראה שגם הוא התעלם מחלק מהעובדות ו'עקץ' גם הוא את שיטת הפשיטות, כך על פי פרסומים ואמירות שיוחסו לשרים בנושא.

כאשר נכנס ללשכת הרמטכ"ל, זמיר פעל באופן מיידי לתכנון מחדש של המערכה. הפעם כיבוש של השטח ואי יציאה ממנו. לא פחות חשוב, מחיקה מלאה של הכפרים והערים שנכבשו. תוכניות שנעשו בעידוד הדרג המדיני, שאישר אותן.

אחרי אישור הדרג המדיני, צה"ל יצא למספר מהלכים שהעיקרי שבהם היה כיבוש 75 אחוזים משטחי הרצועה. כבר מהרגע הראשון החלה ההשמדה השיטתית של המבנים בעזה, ורוב הכוחות הושקעו בהגנה על פעולות ההריסה ובמגננים, שנועדו להגן על השטח שנכבש. זה גם דרש מצה"ל כוחות גדולים יותר ממה שתכננו להחזיק עבור שלב הפשיטות.

הכיבוש הזה העצים את עומק הפגיעה בתשתיות של חמאס ובעיקר בגבייה וצריבה של המחיר שישראל גבתה על מתקפת 7 באוקטובר. אבל זה סיבך את צה"ל במלחמת גרילה שגבתה מחיר כבד. חוליות של חמאס ניצלו את המנהרות הרבות שנשארו ואת אתרי ההרס למתקפות גרילה על המגננים והצירים הלוגיסטיים. זה בדיוק מה שגישת הפשיטות הייתה אמורה למנוע.

חשוב לציין שלשתי הגישות יש גם את הביקורת המוצדקת נגד קיומן. כיבוש ונוכחות קבועה חשפה את צה"ל למלחמת גרילה. שיטת הפשיטות, בטח כשישראל מזרימה אוכל ודלק שמגיע לחמאס, אפשרה לארגון הטרור לחזור לשטחים שיצאו מהם ולשקם שם מנהרות וזירות מטענים.

אבל בהקשר של הביקורת חשוב לומר ששתי הגישות היו אמורות להיות מוגבלות בזמן, כאשר הדרג המדיני היה אמור לממש את חלקו, למנף את ההישגים ולהגיע לנקודת הסיום הטובה והנכונה לישראל. רק שזה לא קרה. זאת הסיבה שצה"ל וגם שב"כ המליצו לדרג המדיני להגיע לעסקה לשחרור חטופים וסיום המלחמה. ההבנה היא שכל עוד המלחמה תמשך כשרוב כוחות צה"ל עומדים במקום, מאבטחים את עצמם ואת הריסת הערים והכפרים בעזה, צה"ל ימשיך לשקוע במלחמת גרילה ונאלץ להמשיך להתמודד עם אירועים קשים כמו אלה שקרו השבוע בעזה ובירושלים.

הכאוס האזורי לא מתכנס לנקודת התייצבות וככל שזה המצב, הנזק לישראל הולך וגובר בכלל הזירות, כולל כאלה שלא קשורות לתחום הצבאי, כמו כלכלה, מצבן של הקהילות היהודיות ובכלל האופן שבו העולם תופס את ישראל. כל עוד המלחמה תמשך, צה"ל יתקשה לסגור את כלל זירות הלחימה, מסוריה דרך לבנון ועד תימן ואיראן.