סבלנות עם אצבע על ההדק - ישראל בתקופה דרוכה של עיצוב ההסכם

"יש גישה מוזרה בתקשורת המערבית", אמר סגן נשיא ארצות הברית, ג'יי.די ואנס במהלך ביקורו בישראל השבוע, "יש כמעט רצון שהפסקת האש תיכשל, כל פעם שקורה משהו רע או אלימות הם אומרים שזה סוף הפסקת האש ותוכנית השלום. זה לא הסוף, זה מה שקורה כשיש אנשים ששונאים זה את זה ונלחמים הרבה זמן".

דבריו של ואנס, שנאמרו על רקע התקריות בעזה, שמאיימות על הפסקת האש ברצועה, מהדהדים תובנה עמוקה ואולי קריטית ביותר להבנת התקופה הנוכחית: אנו נמצאים ב"זמן שבין לבין". תקופה של עיצוב המצב ברצועת עזה ולמעשה, בכל גזרות הלחימה שישראל לא מצליחה לסגור גם אחרי שנתיים של לחימה.

זו תקופה שבה נדרשת מנהיגות לאומית המשלבת בצורה מדויקת בין דריכות מבצעית של צה"ל לבין אורך רוח אסטרטגי, שאמור להוביל הדרג המדיני.

מלכודת האימפולסיביות: תגובות מהבטן בלי לחשוב על השלכות

המעבר מלחימה אינטנסיבית כפי שראינו בעזה, בטח כשהוחזקו שם עשרות חטופים, למציאות של הפסקת אש שהגיעה די בהפתעה ובהנחתה מארה"ב, זה תהליך שהיה צפוי להיות רצוף מהמורות.

מצד אחד צה"ל רשם הישגים מבצעיים משמעותיים בעזה, בהם פגיעה קשה בזרוע הצבאית של חמאס ובעיקר השמדה של היכולת ההתקפית של ארגון הטרור בעזה. גם של הג'יהאד האיסלאמי. בראש ההישגים של ההסכם ובעיקר של האמריקאים, שהם כן הצליחו למנף את הלחץ הצבאי, נמצא שובם של כל החטופים החיים לביתם. דבר שהדרג המדיני בישראל ניסה לצייר כבלתי אפשרי.

כל זה קורה כשבמקביל, מתרחשות הפרות והתגרויות מצד חמאס, שהמחבלים שלו עדיין יוצאים מפירים בניסיון לתקוף את כוחות צה"ל בעזה, אזרחים וחשודים מתקרבים לקו הצהוב וחוצים אותו ובנוסף, חמאס שיקם מאוד את השליטה הצבאית והאזרחית שלו בכמעט מחצית מהרצועה. בראש מבחינת ישראל, בחמאס לא החזירו את כל החטופים החללים שהם מחזיקים.

הקריאה ל"תגובה מיידית" ול"סוף ההסכם" מאוד קולנית ומובילים אותה בעיקר גורמים פוליטיים, כולל שרים בממשלה וחברי קבינט, שדוגלים בפתרון כוחני בלעדי, ומנצלים כל אירוע כדי לטעון לקריסת המסגרת המדינית כולה. בשלב זה, הבלם העיקרי לחזרת הלחימה זאת ארה"ב, שאף הקימה בקרית גת מפקדה צבאית אזרחית, שמנטרת ואוכפת את ההסכם גם על צה"ל.

כפי שציין סגן הנשיא ואנס, אסור ליפול למלכודת האימפולסיביות. הפסקת אש היא לא בהכרח שלום ובאזור עם היסטוריה ארוכה וטעונה של סכסוך מדמם, תנודות וחיכוכים הם חלק בלתי נפרד מכל ניסיון לבנות מציאות יציבה. "זה ייקח זמן", הדגיש סגן הנשיא האמריקאי.

ההסכם הנוכחי הוא מנגנון מורכב, צריך לומר שגם עם לא מעט חורים, שמטרתו אינה רק להפסיק את הירי אלא לשנות את כללי המשחק האזוריים. וזה גם אינטרס ישראלי.

הרמטכ"ל אייל זמיר אמר מצידו שהיד חייבת להיות על ההדק, וצה"ל אכן נדרש לשמור על דריכות מקסימלית ואפס סובלנות לניסיונות פגיעה או הפרה בוטה של תנאי ההסכם. יחד עם זאת, כמו תמיד הפתרון לא יכול להיות צבאי בלבד.

מנהיגות אחראית חייבת להבין שהמשך היציבות תלוי גם במתן זמן לדברים להתייצב ובאופן שהיא עצמה פועלת. בישראל זה אירוע עוד יותר מורכב, שכן הממשלה המפוצלת גם ממדרת את הצבא מחלק מהתהליכים, ובאופן אבסורדי ממשלת ישראל גם מטילה את כל אחריות מחדלי 7 באוקטובר על צה"ל והשב"כ.

אינטרס ישראלי: צה"ל זקוק לזמן כדי להיבנות מחדש

מעבר לשיקולים המדיניים בהפסקת האש, ישנו שיקול מערכתי פנימי שהוא לא פחות קריטי: צה"ל נמצא אחרי שנתיים של מערכה ממושכת ואינטנסיבית, והוא זקוק לתקופה של התארגנות. התעצמות מחדש, הפקת לקחים ובניין כוח הם תהליכים מורכבים, שדורשים זמן ושלא ניתן לבצע תחת אש מתמדת או בתוך דרישה לפתרון כוחני מידי לכל בעיה, בלי שום אסטרטגיה ומתווה מדיני.

הדחיפה הבלתי פוסקת "לתקוף" נועדה בעיקר לשרת אג'נדות פוליטיות. אבל היא מזיקה ליכולת ארוכת הטווח של המערכת הביטחונית לבנות את עצמה ולהתאים את עצמה, כדי לייצר הרתעה וביטחון אמיתיים.

תקופת ה"אורך הרוח" נותנת מרחב הכרחי לדרג הצבאי להשלים את ארגון שורות הצבא, שהוא חיוני לא פחות מפעולות תגמול רגעיות. כמובן שצריך לסייג, זה לא אומר שישראל צריכה להתעלם מההפרות של חמאס ולא להגיב במקרה הצורך. רק שגם אם נדרשת תגובה היא צריכה להיות חכמה ולא חייבת להיות צבאית בלבד.

עניין משמעותי נוסף בתקופה הזו של בניית ההסכם האמריקאי והשקט ברצועה היא המעורבות הבינלאומית. הנוכחות של סגן הנשיא במפקדה הבינלאומית בהובלה אמריקאית, כפי שתוארה בביקורו של סגן הנשיא, ממחישה זאת היטב.

המשמעות של המפקדה הזו, היא גם שחלק מרכזי מהעמדה הישראלית שהצליחה לחלחל לארה"ב ולמדינות רבות שטרור חמאס והשלוחות האיראניות במזרח התיכון אינם רק "בעיה מקומית" אלא איום על היציבות האזורית והעולמית.

המשמעות היא שאתגרים כמו השבת חללים, שיקום עזה, ופיקוח על הפסקת האש כבר לא נופלים רק על כתפיה של ירושלים. גם כאן צריך להודות ביושר שהנוכחות הזרה בישראל מביאה איתה מגבלות מורכבות וגם קשות לעיכול, בנוסף לצורך בתיאום. מה שיכול להיות הרבה פעמים מאוד לא נוח. אבל היתרון האסטרטגי עולה על המחיר: ישראל לא מתמודדת לבד עם הבעיה הביטחונית.

בניגוד לסבבים שהיו לפני 7 באוקטובר ובניגוד להפסקות האש הזמניות שהיו במלחמה, הפעם מדובר במאמץ קואליציוני רב לאומי רחב, שמטרתו לייצב את המצב האזורי שנים קדימה. האמריקאים יחד עם חלק ממדינות אירופה ואפילו מדינות ערב שמעורבות בתהליך, הם מעין "פוליסת ביטוח" מפני קריסה מוחלטת של ההסכם, בנוסף להיותם גורם ממתן ומייצב.

ההישג של שחרור החטופים וההתקדמות בהשבת החטופים החללים הם עדות לכך שהמסגרת הנוכחית, גם אם היא מלאה בלא מעט חורים, עובדת. מדובר בהתחלה של תהליך. על אותו משקל, אסור לנו להסיק מכל תקרית את המסקנה האוטומטית שההסכם "קרס", אחרת ישראל תגזור על עצמה חזרה מהירה למצב של מלחמה, מבלי שמוצו כל האפשרויות האחרות.

זה יקרה כשאנחנו מתעלמים מזה שהחזרה תהיה למלחמת גרילה, שאיש לא יכול להבטיח שהיא תביא הישגים טובים יותר, כשסביר להניח שהיא גם תתמשך ותייצר נזקים טקטיים ואסטרטגיים, כפי שכבר התחלנו להרגיש.

אנחנו נמצאים בתקופה רגישה ומורכבת שדורשת מכל המערכות בישראל, צה"ל, הדרג המדיני והציבור, להיות סבלניים ולנקוט בקו פרגמטי ומאוזן. כמובן שצה"ל צריך לשמור על דריכות מבצעית ברמה הגבוהה ביותר, כדי להבטיח את הביטחון.

במקביל, על ישראל לאמץ אורך רוח שיאפשר להסכם להתעצב ולמאמץ הבינלאומי לשאת פרי. רק כך ניתן יהיה לתרגם את הישגי המערכה הצבאית למציאות יציבה לאורך זמן. מימוש של אותה רגל מדינית, שכל המלחמה היו מי שדרשו אותה.