לאחרונה פרסם חיל האוויר נתונים על המב"מ – המערכה שבין המלחמות – השם הכולל לתקיפות בסוריה, הנכונים ליולי 2020 ולא כוללים, למשל, תקיפות שיוחסו לישראל השבוע.
בחיל האוויר התגאו דרך נתונים מאוד מדויקים בדבר 4,239 חימושים שהוטלו על מטרות בזירה הצפונית מאז 2017. הטייסים נאלצו מנגד להתמודד עם זינוק במספר טילי הנ"מ ששיגרה ההגנה האווירית הסורית, 873 טילים נגד מטוסים בסה"כ. עוד ידעו לספר על תקיפה של 955 מטרות, בהן שליש ממערך ההגנה האווירית של סוריה הושמד. נתון מרשים, בהתחשב בעובדה שהמערך שודרג בשנים האחרונות על ידי הרוסים.
רק שלצד הנתונים המרשימים היה חסר מרכיב קריטי, שמתייחס למטרה. עושה רושם שבישראל "התאהבו" במב"מ, שאותו קל אולי יותר לשווק. אבל נראה שקצת שכחו, או שבכלל מעדיפים לא לזכור: מדובר באמצעי ולא במטרה. יתכן שהאמצעי הזה אף מיצה את עצמו, לפחות באופן שבו הוא מתנהל.
סא"ל (מיל') עומר דנק, איש חיל האוויר ששירת במחלקת תכנון המערכה ובמחלקה האסטרטגית בצה"ל וכיום, בעל הבלוג "omerdank-strategy", סייע לנו לנתח את המצב.
"צריך להסתכל על היעדים שישראל הציבה לעצמה בכל הקשור לפעולות שלה בסוריה", פותח דנק. "לפחות באופן פומבי זה החל בשנים 2013-2014 במטרה לדחות את ההתחמשות של חיזבאללה. הארגון צבר אמנם למעלה ממאה אלף רקטות בשנים שאחרי מלחמת לבנון השנייה, אבל ישראל אמרה שתמנע ממנו נשק איכותי נגד מטוסים, דיוק טילים ומגוון מערכות שנחשבות משמעותיות במלחמה".
דנק מסביר שהחשיבה הייתה שסוריה במלחמת אזרחים, חיזבאללה במלחמת קיום ולכן, לצדדים לא תהיה יכולת אמיתית להגיב לתקיפה ישראלית. "זה רציונל והחלטה נכונה אחרי ניתוח נכון של המצב לדעתי", הוא מדגיש, "אבל ברור שלפעולה הזו יש מגבלות".
התקיפות מוצלחות, אך רוב ההברחות מצליחות
הוא מסביר שאחת הבעיות היא שמהאוויר לא ניתן לעצור את הברחות הנשק באופן מוחלט. "ידוע שמה שאפשר הוא רק לעכב את ההברחות. עד כמה? בעבר עלו נתונים שנעו בין 20 ל-30 אחוז השמדה מהאוויר". כלומר, לכולם ברור שרוב ההברחות – מצליחות.
מגמות עולמיות מלמדות שלא ניתן לעצור הצטיידות בחימוש מדויק. הטכנולוגיה שמאפשרת את הדיוק הופכת נגישה וזמינה הרבה יותר, GPS אפילו ניווט אינרציאלי נמצא כבר בכל טלפון או שעון חכם. "הפיכת טילים למדויקים הוא רק עניין של זמן. זה שישראל מעכבת את ההצטיידות של חיזבאללה במערכות איכות זה חשוב, כי אם תפרוץ מלחמה מחר בבוקר, חיזבאללה יבוא למערכה פחות מצויד ממה שיכול היה להיות".
מצד שני, וזה החלק החשוב במסר של דנק, "אם מתעלמים ממחר בבוקר, מבינים שב-2030 היכולות האלו יהיו אצל חיזבאללה, טילים מדויקים ומערכות הגנה אווירית, טילי שיוט וכטב"מים איראנים. אי אפשר לעצור את המציאות מלהתקדם".
לכן, הוא מסביר שהשאלה הבוערת מבחינת ישראל היא את מה משרתות התקיפות האלו. "ההנחה צריכה להיות שלא משנה כמה נתקוף במב"מ זה לא ישנה את איך תראה המלחמה עד סוף העשור".
מה שדנק מכוון אליו, הוא בעצם היכולות של צה"ל להילחם בזמן שהוא סופג מטחי ענק של טילים מדויקים. במלחמת לבנון השלישית, או "מלחמת הצפון" כפי שמעריכים בצה"ל את המלחמה העתידית, טילים יפלו על הערים אבל המדויקים, יפלו על בסיסי חיל האוויר, שטחי הכינוס של צה"ל, בסיסי אספקה, מפקדות ועוד.
בזכות התקיפות והמודיעין של ישראל, חיזבאללה לא מסוגל לעשות את זה כיום לפחות לא באופן משמעותי. אולם כפי שדנק מעריך, והוא ממש לא לבד בהערכה הזו, זה יגיע לשם עד סוף העשור.
"כשאתה מסכל על התר"ש (תוכנית רב שנתית) של צה"ל, הנוכחית שלא מיושמת בגלל המצב וגם הקודמת, ושואל מה היכולת של צה"ל להילחם בתנאים כאלה, לדעתי היא ממש נמוכה. היכולת של מדינת ישראל לספוג מתקפה מדויקת על התשתיות האסטרטגיות שלה, גם ממש נמוכה".
צה"ל ומדינת ישראל נבנו כשאין חימוש מדויק אצל יריבנו ושינוי כזה הוא גדול ודרמטי. יש הבדל ענק בין ירי של נשק סטטיסטי (רקטות "טיפשות") על שטחי כינוס לבין ירי רקטי מדויק. "פוטנציאל ההשמדה הוא שונה ומה שראינו בלבנון השנייה זה רק דוגמית אם יבצעו ירי מדויק על שטח כינוס של אוגדה", הוא מציין.
כדי להיערך לאיום של עשרות אלפי רקטות מדויקות, טילי שיוט וכטב"מים בכמויות גדולות - נדרשת החלטה שתביא להיערכות של שנים מצד צה"ל. כרגע זה לא קורה ודנק מבקש להאיר נורת אזהרה אדומה בוהקת. התקיפות ומבצעי המודיעין בצפון קונים למפקדי הצבא זמן היערכות יקר, זמן שכרגע אף אחד לא מנצל אותו.
"במקום להסתכל על המב"מ ככלי שמרוויח זמן הפכנו אותו למטרה העיקרית של הפעולה שלנו". לדוגמה, דנק מזכיר שכבר בשנות ה-80 ישראל החליטה שחובה לבנות ממ"ד בכל בית, מה שהפך לתקנת חובה אחרי מלחמת המפרץ. "זאת החלטה אסטרטגית שמסתכלת 30 שנים קדימה וגם יותר, אחרי שבישראל הבינו שבעתיד יהיה איום טילים משמעותי".
את מה שלדבריו לא נעשה וצריך להתחיל ולעשות אחרת הוא מסביר: "לא יכול להיות שלא הולכים למהלך לאומי של היערכות לאיום מדויק על מדינת ישראל. בנו מקום ממוגן לניהול הממשלה בחירום, זה מצוין. אבל בוא נסתכל על המפקדות של צה"ל, האם הן ממוגנות כמו שצריך? חייב להיות סטנדרט של מיגון".
כבר תקופה ארוכה שדנק משמיע את הטענות בדבר ההכנה של צה"ל למלחמה הבאה. "בצמרת יושבים אנשים חכמים וחשוב להגיד שמבצעי המב"מ מאוד מורכבים ומאושרים עד לרמות הגבוהות ביותר", הוא מצביע על הצד החיובי.
לדבריו הבעיה היא המחיר, האנרגיה והמשאבים שהמערכה הזו גובה מהצבא. "צה"ל משקיע כל כך הרבה משאבים וקשב במסגרת המב"מ, עד כדי פגיעה בקשב שאמורים להפנות למטרה הסופית ולאיום העתידי. המודיעין, חיל האוויר ושאר אנשים טובים, מושקעים כל כולם במב"מ".
מה זה אומר שנזהרים לא לפגוע בחיזבאללה
דנק מוסיף שככל שישראל תוקפת ולא סופגת תגובה או פגיעה בחזרה, התיאבון אצלה גדל. "אז גם תקפנו יותר, התחלנו לדבר על זה, פרסמנו מספרים והתאהבנו בזה. צריך להוסיף לזה נתון פסיכולוגי, שאנשים חושבים על איזו מורשת הם משאירים מאחוריהם".
אבל אז, הוא מדגיש, קרה אירוע לא צפוי - הפלת מטוס האיליושין הרוסי במהלך ניסיון סורי ליירט תקיפה שיוחסה לישראל - וחוקי המשחק השתנו.
"פתאום אתה לא יכול לתקוף באופן חופשי כמו שהיה עד אז. בחלק מהפעמים אתה תוקף רק כדי להוכיח שאתה יכול לתקוף ושהחיים נמשכים כפי שהיה קודם". שוב, דוגמה לכך התקיפות עצמן הפכו להיות המטרה ולא האמצעי.
בשורה התחתונה הכל מבחינתו מוביל לאותו מקום והוא לשאלה מה מטרת המב"מ. "מכיוון שהתקיפות שלנו לא חשובות באמת אנחנו לא מוכנים לקחת סיכון בגללן. למשל לא להרוג אנשים של חיזבאללה כי אנחנו יודעים שהם יגיבו. לא שצריך להרוג אותם במודע, אבל כשאתה מרסן את עצמך בצורה כזאת זה מרמז על מידת החשיבות של המב"מ עבור מדינת ישראל ומקבלי ההחלטות".
התחושה מניתוח המצב של דנק היא שישראל מנהלת את המב"מ מכוח האינרציה ולא נערכת לאיך המלחמה עשויה להיראות בצפון בשנת 2030. החשש שלו הוא שזו עלולה להיגמר באסון גדול.
"אנחנו צועדים למצב שבו שני הצדדים יחטפו חזק כי כל אחד נערך לעשות מה שהוא רוצה ולא לפי הצד השני. די ברור שאם ירצה, במלחמה הבאה צה"ל יכבוש את לבנון, כי בסוף הוא גדול וחזק יותר מארגון טרור. אבל הנזק יהיה כל כך גדול שלא נוכל להכיל אותו כמדינה מודרנית עם כלכלה חזקה. לצערי אנחנו לא חושבים על זה".
אז מה הוא חושב שצריך לעשות? דנק מסכם ואומר ש"ישראל חייבת לנהל על זה דיונים, צוותי חשיבה ויישום. תהליך של שינוי והתעצמות צבאית נמשך שנים ארוכות, עשורים. יכול להיות שהמלחמה תתפוס אותנו באמצע תהליך כי החיים מורכבים. אבל ככל שנתחיל יותר מוקדם נהיה במצב טוב יותר. הייתי רוצה שנהיה מוכנים הכי טוב למלחמה שלא תקרה, גם אם נתחיל באיחור של שלוש-ארבע שנים".
