זה אירוע שקרה לי לפני כמה שנים, במהלך אחד מהאימונים בחטיבת הצנחנים במילואים, בה אני משרת. התפקיד שלי ושל קצין בשם לב, היה להיות בראש הכוח ולפוצץ מטען חבלה, שיפרוץ ביצורים, כדי שכל הכוח יעבור דרכו. האימון יבש, כלומר בלי ירי חי, ובדרך נפלו מספר פצועים. החלק הזה חשוב להמשך הסיפור.

השלב הזה של האימון היה בלילה, חושך מוחלט בשטח מדברי. אני ולב עברנו את ראש הכוח ולא רחוק מנקודת הפצועים שהופלו, בתרגיל כמובן. אנחנו מתעסקים עם מטען דמה ואז זה קרה. רעש חזק של ירייה אחת הדהד באוויר. הקליע עבר בין הראש שלי לראש של לב, סנטימטרים בודדים, ומספיק כדי שנשמע את הצליל הייחודי של קליע שחולף לו ליד האוזן. לי וללב היו כמה שניות של הלם, ואז שמענו את הצעקה "טעות, ירי תקין" ומיד אחרי זה את המשפט "לא לעצור, תמשיכו".

מה קרה שם? את האימונים כמו תמיד ליוו כבקרים קציני בטיחות סדירים בדרגת רס"ן וסא"ל, לצד החונכים של בסיס האימונים. אחד מאותם בקרים, קצין בדרגת סא"ל, לקח את הנשק של אחד הלוחמים שנפל פצוע בתרגול ופרק אותו. אבל לא על פי הנהלים.

מה שאותו קצין עשה, היה לדרוך וללחוץ על ההדק לכיוון של החיילים, שלנו. כך נורה הכדור שכמעט הרג אותנו. אבל מה שמדהים אותי עד היום, זה מה שקרה אחרי. האימון המשיך כאילו כלום לא קרה. אף אחד לא חשב לתחקר את האירוע ולהפיץ את המסקנות לכל הצבא, כדי למנוע מקרים דומים בעתיד.

חייל עם נשק (צילום: Dmitry Pistrov, Shutterstock)
לוחמי צה"ל במהלך אימון, אילוסטרציה | צילום: Dmitry Pistrov, Shutterstock

מה שלא פחות חמור, הוא שאף אחד לא חשב לדווח על מה שקרה. למעשה, המג"ד ורוב מפקדי הפלוגות כלל לא היו מודעים למה שקרה שם. נכון, גם אנחנו לא דיווחנו על זה. בכלל לא חשבנו על זה. מהר מאוד נשאבנו ללהט האימון ומאז, הסיפור הזה עלה רק במפגש חבר'ה של המילואים.

הסיפור האישי שלי ממש לא נדיר או ייחודי בצה"ל. זה קורה שוב ושוב ולפעמים המזל נגמר וחיילים נהרגים. זה יכול לקרות באימונים וזה יכול לקרות במהלך פעילות מבצעית. משהו בתרבות הארגונית של צה"ל, בדגש על צבא היבשה, לקוי מהיסוד.

"תאונה שלא תדווח תחזור"

לתחושתי, רמת המשמעת, האמינות, הפיקוד והמקצועיות רחוקה מאוד מהשיא, אם להיות עדינים. כבר לפני למעלה משנה כתבתי על תאונת אימונים בצה"ל. באותה כתבה צוטט קצין בכיר בזרוע היבשה, שחשף כי "60 אחוז מתאונות האימונים לא מדווחות מעבר לרמת הגדוד או היחידה". זה נתון גרוע מאוד, המלמד על רמת האמינות והתרבות הארגונית הלקויות.

כל תאונה כזו שאינה מדווחת סופה שתחזור בעתיד, וככל הנראה עם תוצאות קטלניות. לא יתחקרו כמו שצריך? זה אומר שלא ילמדו ולא יפיקו לקחים, מה שעלול לעלות בסוף בחיי אדם.

לוחמים (צילום: Dmitry Pistrov, Shutterstock)
לוחם מהגב | צילום: Dmitry Pistrov, Shutterstock

בעיה נוספת היא שגם כאשר עשו תחקירים, רמתם הייתה נמוכה מאוד, הם היו "כסת"ח" ולא ענו על השאלות הקשות. דוגמה מובהקת לזה, נמצאת בתחקיר של התקרית ביחידת אגוז, בה נהרגו הקצינים איתמר אלחרר ואופק אהרון ז"ל.

באותו תחקיר, הצבא פספס הזדמנות ללכת עד הסוף עם חקר האמת ולקבוע מי ביצע את הטעות הקריטית, לא כדי למצוא אשמים, לא כדי לערוף ראשים, אלא רק כדי לטפל בבעיה מהשורש שלה, ולמנוע את האסון הבא. שאלות קריטיות לא זכו למענה, מסיבות שלא ניתן לקבל. לא הגיוניות.

אני נמצא באופן אישי במקומות האלה, גם במסגרת העבודה שלי ככתב צבאי וגם כמי שממשיך לעשות מילואים כלוחם בהתנדבות, מעבר לגיל. הביקורת המועברת כאן היא קשה, אבל המטרה היא אחת: לגרום לכך שנפסיק לאבד חיילים, כתוצאה מאירועים שהם לא גזירת גורל.