18734 - זהו המספר שבהיתי בו כילד כל פעם שנכנסתי לבית סבי וסבתי, זהו המספר האישי שליווה את סבי רוב המלחמה הנוראה הזו, המספר שתמיד היה מוריד אותי לקרקע ומבהיר לי שאני חלק ממשהו שהוא גדול יותר ממני.
גדלתי כנכד לשורדי שואה, ללא סיפורים, ללא שיתוף חוויות אבל האווירה מסביב תמיד היתה שם. אווירה קודרת, אווירה של צלקות נוראיות מהעבר שפשוט לא ניתן לדבר עליהן.
לצערי רק בימיהם האחרונים, השכלנו הנכדים לדרוש לשמוע את הסיפורים שליוו את כל אותם שורדים, כל אחד וסיפורו הוא. הם היו מטלטלים – עבודות פרך, התעללויות ללא מנוח, צעדת המוות, מקומות מסתור מהצורר הנאצי ומשפחות שלמות שפשוט נעלמו מעל פני האדמה.
על אף הסיפורים הקשים הללו, הדבר שתמיד הדהים אותי הוא הבנייה של החיים מחדש, מאפס. סבי וסבתי מצד אבי עלו ארצה אחרי המלחמה ממחנות הפליטים באיטליה לאחר שאיבדו את כל משפחותיהם, למעט אחיו של סבא.
הגיעו ארצה ללא כלום, כנשואים טריים אחרי המלחמה, ומצאו את עצמם ישנים באוהל על אחד מהגגות בשכונת בבלי בתל אביב. למרות זאת, מצאו את דרכם לבנות מחדש את חייהם על אף כל האתגרים והקשיים.
עוצמה זו ליוותה אותי כילד, כנער ועד היום כסא"ל ומג"ד לוחם בצה"ל. אני זכיתי ללבוש מדים ולהגן על גבולות המדינה, אני זכיתי לחיות במדינה יהודית, אני זכיתי שיהיה לי מספר אישי שייצג אותי בגאווה כלוחם בצה"ל ולא כ"אדם מהגזע הנחות" שצריך להשמידו. מיליונים לא זכו להיות חלק מגאווה זו.
חוויתי את משלחת "עדים במדים", פעם אחת כנער בתיכון פעם אחת כקצין קרבי. החוויות היו שונות לחלוטין, עם המדים הרגשתי שאני מייצג את המדינה, שכל עם ישראל עומד מאחוריי, אך ברגעים מסוימים הרגשתי חלש וחסר אונים.
אחד מרגעים אלו היה כאשר הקראתי את שמות בני משפחתי שנספו במלחמה בצריף הארור ההוא באושוויץ בירקנאו, בידיעה שסבי היה באחד מהמחנות באזור וככל הנראה איבד את משפחתו פה.
הרגשתי חלש, חסר יכולת להגיב ולהשפיע, אבל כאשר הרמתי את ראשי ראיתי מדים סביבי, ראיתי קצינים לוחמים שהחליטו להקריב את חייהם למען אלו שכבר לא איתנו, כדי שקורבנות אלו לא יהיו לשווא – הרגשתי ניצחון.
זו ההרגשה שאני מנסה להעביר ללוחמיי במשך כל תפקידיי כמפקד, הרגשת הניצחון על פני הרשע, הרגשת הניצחון על פני חוסר האונים אך בעיקר את ההבנה כי יש לנו על מה להילחם – "אדם שיש לו איזה למה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך".
לעם היהודי, לדורותיו, וביניהם סביי וסבותיי, תמיד היה לו איזה למה, איזו סיבה שלמענה הוא חי, למען – "נצח ישראל".
תודה למנשה, מלכה, יעקב ומרים, סביי וסבותיי שלימדו אותי מהי עבודה קשה, מהי ענווה, מה המשעות של להתגבר על כל הקשיים ובעיקר מה זו זכות להילחם למען ארצנו – אוהב אתכם, תהיה נשמתכם צרורה בצרור החיים.
הכותב סא"ל דניאל קרויזמן הוא מפקד גדוד 55 בחיל התותחנים