אני גולן קפל, בן 21 מקרית טבעון, אח בכור לאופיר בת 18 ולאיתי בן 9, בן לגלית ולאריק, שני רופאים. ילד מבית טוב מה שנקרא.
אבל בתחילת הדרך הכל היה נראה אחרת לגמרי. גדלתי בבאר שבע ושם לא הסתפקתי בללכת כמו כולם לבית הספר, לחוגים או לתנועות נוער. כבר בגיל 13 התחלתי להסתובב עם "האנשים הלא נכונים" ויחד איתם עשיתי כמעט כל טעות אפשרית. על חלקן גם שילמתי עם תיקים שנפתחו לי במשטרה.
למה אחד כמוני נכנס בכלל לעולם הזה? רק כשעזרתי לחבר ללכת מכות או לבצע פשע הרגשתי בולט. כך זה נמשך עד גיל 16. הייתי בכיתה י' כשההורים שלי שאנחנו עוברים מהעיר אל הכפר, לקרית טבעון, כמעט בקצה השני של המדינה. תוך שלושה שבועות השלמנו את המעבר לצפון. הניתוק המהיר מהסביבה המוכרת גרם לי בהתחלה רק למרוד, להמשיך ו"להתקלקל".
באותו שלב נושא הגיוס לצה"ל בכלל לא עניין אותי. באותה נקודה אפילו הייתי שמח אם היו אומרים לי שאני פטור משירות. כשהגיע הצו הראשון יצאתי ממנו עם נתונים הכי נמוכים שיש. הצבא בכלל לא רצה לגייס אותי בגלל תיק פלילי גדול שנרשם לחובתי. אבל ברגע שאמרו לי "אתה לא יכול להתגייס" משהו זז אצלי. ידעתי שאעשה הכל כדי להוכיח שאני כן מסוגל והחלטתי שאני לא מוותר על גיוס ושירות משמעותי.
ברגע שהצבא פסל אותי לגיוס נפל אצלי האסימון שאני צריך להתאפס על עצמי ולעשות שינוי גדול בחיים. במשך שנה עבדתי על השלמת בגרויות וסגירת התיק, במטרה להתגייס להיות לוחם. בסיום אותה שנה, הגיע הרגע. עורך הדין שלי היה על הקו ובישר לי: "עשינו את זה, אתה בנובמבר 2016 הולך לעלות על מדים ולהגן על המדינה". התרגשתי בטירוף, קרנתי מאושר ומאותו רגע היה לי חודש וחצי לגיוס והתחלתי להתכונן.
באותם ימים גם מכיוון ההורים הגיעה בשורה. הם הודיעו לי ולאחיי שהם יוצאים מהארון, אבל החליטו שהם נשארים לחיות ביחד כדי לשמור על התא המשפחתי, לפחות עד שנגדל. אחרי חיים לא קלים שעשיתי להורים שלי, הם שמחו אפילו יותר ממני שאתחיל דרך חדשה בצבא. לשמחתי, זכיתי בשני הורים תומכים שליוו ומלווים אותי בכל צעד.
המפקד ש"קנה" אותי
ואז הגיע הגיוס. רציתי בהתחלה להיות חובש קרבי בגלל ההורי הרופאים, להציל כמה שיותר נפשות. לאחר מחשבה הבנתי שבפיקוד אני אתרום יותר ואצליח לעשות את השינוי וההשפעה שחיפשתי. סיימתי מסלול של שמונה חודשים בבא"ח גבעתי, ובטירונות היה לי מ"כ שהשפיע עליי מאוד. הוא סימן לי את הדמות לחיקוי, בזכותו הבנתי שאני רוצה להיות מפקד וגם איזה מפקד אני רוצה להיות.
אחרי המסלול עלינו לתפוס קו בגזרת חברון ופיקדתי על חברים שלי במשך ארבע חודשים. יצאתי לקורס מ"כים, חזרתי לבא"ח לפקד על טירונים במשך ארבעה חודשים ומשם, התחלתי את המסלול לקראת היציאה לקצונה.
אף פעם לא שללתי קצונה, אבל בגלל הנתונים לא האמנתי שזה יתאפשר לי. המפקדים שלי הבינו שהנתונים שנקבעו לי בגיל 17 לא משקפים את מי שאני היום, אז נשלחתי להשלמת נתונים והצלחתי להעלות אותם ולהיות מתאים לקצונה.
החוויה של קורס הקצינים הייתה מאוד משמעותית עבורי. בחיים לא הייתי בסביבת כל כך הרבה אנשים שמרימים אותי למעלה, תמיד זה היה הפוך. בקורס הרגשתי שמפתחים אותי בלי שום אינטרסים, שלכולם יש מטרת על משותפת. עברנו יחד תקופה של שמונה חודשים ומבחינתי החברים, הכלים והיכולות שרכשתי הם לכל החיים.
לטקס הסיום הגיעו המשפחה שלי, החברה, החברים שלי וגם המפקד מהטירונות, שרצה לראות את השינוי במו עיניו. הטקס סימל עבורי סוף והתחלה, ובאופן אישי גם ניצחון ויעד שהושג בהצלחה.
הנשק הסודי
היום אני לא מתבייש בכלום גם אם לא גאה בדברים שעשיתי. כל מה שעברתי הביא אותי לאיפה שאני עכשיו. הייתי יכול לעשות את ההורים שלי יותר גאים, אבל אני מאמין שאני שהצלחתי לתקן ולעשות אותם מאושרים.
אגב, מלבד הקשר הקרוב שלי להורים ולמשפחה, חלק בלתי נפרד ממני הן ארבעת הצ'ינצ'ילות שלי, אותן אני מגדל ובהן משתדל לטפל, גם כשאני בבסיס. בתור ילד הייתי לוקח כל חיה פצועה שראיתי ברחוב למוסד וטרינרי. עד היום קשה לי לראות מישהו שפוגע אפילו בנמלה מתוך האהבה העצומה שלי לבעלי חיים, מה שגרם לי להבין שאני יכול לחיות על אוכל צמחוני.
אז מה הלאה? אני רוצה לחזור להיות מ"מ טירונים, זה התפקיד שבו תהיה לי הכי הרבה השפעה ואפשרות לחנך. מעבר לחיילים טובים אני רוצה להוציא אזרחים טובים יותר מהצבא, כי חוויתי את השינוי שהשירות יכול לעשות לבן אדם על בשרי.
זה לא פשוט להיכנס למסגרת חדשה ולהפוך את כל מה שהכרת עד עכשיו, אני יודע, ורוצה מאוד להיות הדמות הזאת שמכוונת ומתווה את הדרך עבור החיילים. לעצמי אני מאחל לא לשבוע מאתגרים מפתחים ומעצימים, פשוט להמשיך לשאוף גבוה, ולהגיע לאן שאני רוצה.