7 ביוני 1981, סמוך לשעה 17:30. שמונה מטוסי קרב מסוג F-16, על כל אחד זוג פצצות במשקל טון, מתקרבים לעיר בגדד במהירות של 450 קשר. את השמינייה הקטלנית הזו מוביל מפקד טייסת 117, סא"ל זאב רז. לטייס הקרב הזה יש לא מעט על הכתפיים, הוא יודע שכישלון ילווה אותו כל חייו, אך הצלחה תדהים את העולם כולו. "אתה טס שעה וחצי וצריך לבחור נקודה מאוד ברורה שקרובה למטרה, דקה שתיים, ולצאת ממנה עם כיוון מהירות וזמן", מספר רז, "מה שיביא אותך במדויק למטרה". רז ידע שהוא אמור לראות אי באמצע אגם גדול, זה שיהיה הסימן שלו למשוך לגובה ולצלול לתקיפה. "אבל האי לא היה כמו באיזה בדיחה גרועה. היה הרבה גשם באותה שנה, והאי היה מכוסה".
לא סתם נקרא רז מוביל ולא מפקד, שמונה טייסי קרב טסים אחריו במהירות גבוהה מאוד, כל שניה חשובה. פה באה לידי ביטוי האיכות של רז טייס הקרב והמפקד, שמאתר נקודות ציון אחרות וממשיך והלאה. "דקה, דקה וחצי אחרי אני מושך לתקיפה אבל מוצא את עצמי קרוב מדי לכור, אחרי שנסחפתי מעט שמאלה בחיפוש אחרי האי. זיהוי המטרה זה הדבר שאתה הכי מוטרד ממנו. אם כי פה זה זיהוי די קל", מספר רז. הוא מושך לגובה ורואה את הכיפה המפורסמת, צולל על המטרה ובתוך 50 שניות בלבד סופג הכור בעירק 16 טון פצצות.
על הפיקוד והביצוע המושלם של מבצע אופרה מקבל רז צל"ש רמטכ"ל, שם נכתב "מפקד טייסת, סא"ל ר.ז. (רז זאב), הכין והוביל את מבצע תקיפת הכור הגרעיני בבגדד. סא"ל ר. הוביל מבצע זה, שהיה אחד המבצעים הנועזים שביצע חיל האוויר מעודו, בקור רוח תוך הפגנת מנהיגות, רמה מקצועית גבוהה ותעוזה".
3 במרץ, 2015. שלושה עשורים אחרי המבצע שהדהים את כל העולם אל"מ במיל' זאב רז צופה בראש ממשלת ישראל נואם בקונגרס האמריקאי, מדבר על אירן, והוא זועם אפילו עצוב. רואה את הסרטונים בהם קצינים וחיילים מביכים עצמם ומתאכזב. רז סוגר את המסך ונלחם, הפעם על השלום. בלי שום חשש הוא נוסע למטה הפת"ח ברמאללה ומדבר על השלום. "שלום חם מתחיל מהתושבים", מסביר רז את פעולתו של מי שלוחם עבור השלום בחירוף נפש שאינו נופל מזה שהפגין בשדה הקרב.
עם עלה של זית במטה הפת"ח ברמאללה
אדם מורכב ומעניין זאב רז, זאביק בפי חבריו. מצד אחד לוחם נועז, טייס קרב ומפקד, שעל זה תעיד קריירה מפוארת עליה נדבר בהמשך. מהצד השני איש רוח אינטלקטואל, חובב שירה ופעיל שלום, וגם חיית פייסבוק לא קטנה. תמיד היה אדם שאומר וכותב את דעתו, ופעיל למען השלום, אבל את הצעד המשמעותי עשה רז לפני כשנה. צעד שהביא את טייס הקרב הזה עד למטה הפת"ח ברמאללה.
"יש גוף שהקים ד"ר ספיר הנדלמן שנקרא minds of peace, והוא מנסה ללכת פה לפי קו שהצליח בדרום אפריקה וצפון אירלנד, שבמקביל לתהליכים מדיניים צריך גם לעשות משהו עממי. נוצר מצב כמו למשל במצרים שיש שלום בין הממשלות אבל לא בין העמים", מסביר רז את העיקרון, לפיו שלום אמת נוצר בין האנשים. לפני כשנה החליט רז להצטרף לפעילות של הנדלמן ולפגוש בעצמו את הצד השני, להושיט יד לשלום.
"היו לנו מפגשים בירושלים שהגיעו כל מני כהניסטים עם משרוקיות וסירנות. פחדתי שיהיה משהו יותר גרוע מזה, ודי בנס זה לא הסתיים בצורה יותר גרועה. אבל במצבים כאלה יש שתי אפשרויות, להצטרף או לא להצטרף ואני בחרתי שכן", מספר רז. "במחאה החברתית התחלנו קבוצה של עשרות חברים להתכתב, והתלבטנו מה התפקיד שלנו במקום הזה. לאט לאט זה נכנס לנושאים נוספים כמו מה קורה עם הפלסטינים ובסוף הצטרפו לזה גם קבוצה של פרופסורים ואלופים".
מהקבוצה הזו נוצרה פעילות שלום ענפה ואפילו ספר שנקרא "שעור מולדת", בהוצאת אפיק. בהמשך מוקם אתר גייסות הרוח שנותן ביטוי למה שהם חושבים בליווי שירה וציורים מרשימים. הפגישות התחילו בתל אביב, עברו לירושלים והגיעו לרמאללה, שם היה רז ממש לאחרונה.
"בספריה של מטה הפת"ח ראיתי פתאום את ספר הזוהר", הוא נזכר, ומספר שהיה נרגש כל כך שהעלה את התמונה לדף הפייסבוק שלו.
לא חששת? בכל זאת, טייס קרב מפורסם בלב רמאללה.
"הם יודעים מי אני אבל ממש לא חושש. הם מקבלים את כולנו יפה ושומרים עלינו. היה מקרה אחד שזרקו עלינו אבנים ונשברו זכוכיות. אז הוציאו אותנו עם ליווי משטרתי וחזרנו. אין פה שום סכנה ומחיר, באחד הסיורים הבאתי גם את הבן שלי".
הפלסטינים שפוגשים את רז יודעים שמדובר בטייס שהוביל את התקיפה נגד הכור בעירק. לדבריו, "הם יודעים ומתעניינים. הם לא נכנסים לעומק הפרטים של הפעולה, אבל מתעניינים ושואלים פה ושם". בין האנשים שרז פוגש יש גם כאלה שישבו בכלא הישראלי, "היה אחד שישב פה כמה שנים טובות", אבל מבחינתו המבט צריך להיות לעתיד ולא לעבר.
"זה מפגש מרתק להיות בו", מסביר רז. "אני עושה את מה שאני מרגיש כחובה. לפחות לפגוש אותם ולראות אותם כבני אדם ולדבר איתם. להראות שאכפת לנו מה קורה איתם, זה הכול". על השיח של תקופת הבחירות אמר רז, "יכול להיות שזה מאוחר מדי. אני ממש לא אופטימי בכל הקשור למערכת הבחירות, אבל מנסים לעשות את הכול. זו החובה שלנו. אני לא יודע כמה זה ישפיע אבל אי אפשר לשבת בצד ולהיות מיואשים, זה לא רציני". נציין גם שרבים מחבריו של רז לחיל האוויר מעורבים בנושא - יפתח ספקטור, אלוף במיל' עמוס ידלין (ששהשתתף גם הוא בתקיפת הכור) ועוד.
ממשיכים את השליחות
רז נתן למדינה למעלה מ-30 שנים מחייו. את קורס הטיס הוא סיים ב-1968 ובמלחמת ההתשה ביצע את הגיחה המבצעית הראשונה, כשתקף כטייס מיסטר צעיר מוצב מצרי. רז השתתף גם במלחמת יום כיפור אז הפיל את המטוס הראשון שלו מסוג מיג 21. שנה אחרי המלחמה השתתף רז בקרב אוויר נגד שמונה מטוסי מיג סורים, אז הפיל מטוס נוסף. הוא השתתף במלחמת לבנון הראשונה, שם השתתף בקרב האוויר הראשון בעולם נגד מטוסי מיג 23 סורים, והפיל אחד מהם באמצעות טיל. כאמור הוא היה ממתכנני ומפקדי תקיפת הכור בעירק ובין שלל תפקידיו פיקד על בית הספר לטיסה של חיל האוויר בדרגת אל"מ.
כאשר שואלים את רז מה הדבר שהוא הכי גאה בו בשרות, הוא מפתיע. זה לא תקיפת הכור בעירק, לא הפצצות העומק וגם לא הפלת מטוסים בקרב אוויר. "אני הכי גאה במשהו שלא עשיתי", אמר והסביר. "במלחמת יום כיפור שלחו אותי ליירט מטוס אויב ליד תעלת סואץ. באותם ימים היו לנו מטוסי מיראז' וגם ללובים היו את המטוסים האלה שנלחמו לצד המצרים. באוויר אתה לא רואה את המגן דוד על הכנפיים, אז ציירו על המטוסים שלנו עיגולים צהובים גדולים על הכנפיים".
רז, אז טייס פנטום, מתקרב למטוס האויב. "הנווט נועל עליו את המכ"ם, אני נכנס מאחוריו והטיל מתחיל לזמזם, סימן שהוא נעול על המטרה. אני יודע שאני יכול לשגר אבל צורת הטיסה שלו נראתה לי חשודה, משהו לא מצא חן בעיני. אני לא משגר והנווט מתעצבן למה אני לא מפיל אותו כי הוא לא מבין. אני לא מסוגל להוציא מילה מרוב לחץ. במרחק של 500 מטרים הוא רואה אותי ושובר, אז אני רואה את העיגולים הצהובים ומבין שזה מטוס שלנו. היה לו מזל שכמה ימים קודם לכן הפלתי את המטוס הראשון שלי מעל לחרמון", מדגיש רז, שאם לא כן הוא היה הרבה יותר חם על ההדק.
"עד היום אני לא יודע מי זה הטייס הזה ומאיזה טייסת הוא, אני לא יודע אם הוא יודע כמה קרוב הייתי להפיל אותו. זה היה הבלגן של יום כיפור. כמה ימים קודם מיראז'ים שלנו הפילו מטוס פנטום שלנו שחזר מתקיפה, שזה מטוס שממש לא דומה. לכן אני תמיד אומר שהמעשה שאני הכי גאה בו זה משהו שלא עשיתי".
אחרי הצבא ניהל מכללה, פנימייה וגם סטארט-אפ בהייטק, ובסך הכול אפשר להגיד שרז הוא מסוג האנשים שעשו את שלהם ומותר להם לעשות לביתם. אבל מי שנלחם וסיכן את חייו, כמו לא מעט מחבריו, רואה גם במלחמה על השלום שליחות של ממש.
"מפקדי צה"ל איבדו את המוסר"
רז, פעיל פייסבוק הדוק, שיתף לאחרונה סרטון בו רואים קצין צה"ל שנקלע לעימות אלים בין מתנחלים לפלסטינים. כאשר נשאל הקצין אם התפקיד שלו לשמור גם על הפלסטינים ענה, "לא. התפקיד שלי לשמור על העם שלי. לא כמוך שבוגד בו", ענה לפעיל שמאל שהיה עד לתקיפה של הפלסטינים על ידי המתנחלים, כפי שצולמה בסרטון. אותו קצין טען נגד הפלסטינים שכולם זורקי בקת"בים ואבנים ועוד לא מעט דברים קשים.
השיתוף של רז עורר דיון סוער, כאשר בין המגיבים היה גם עידן, בעצמו טייס מסוקים לשעבר שכתב, " מי ימלל גבורות ישראל... גם אם יש פרובוקציות (ואני יודע היטב שיש שפע כאלה) אנו מצפים מקציני צה"ל לדעת לטפל בהן נכון. מה שיש כאן אינו "ניהול אירוע" כי אם קלגסות לשמה. בושה וכלימה לקצין, למפקדיו ולכולנו". היו עוד פוסטים בדבר המוסר של הקצין והצבא ורז כתב, "מאוחר מדי. רוב הצבא כזה".
השבוע כששוחחנו הוא היה מעט יותר מסויג. "תראה", אמר, "אני לא יודע להגיד לך שיותר מ-50 אחוז כאלה. אבל אני חושב שזה מאוחר מדי, זה היה לו (לקצין) מובן מאליו מה שהוא עושה. יש היום חלקים גדולים מאוד בקצונה שמסתובבת בשטחים שברור להם שזה התפקיד שלהם, ולכן זה מה שאנחנו רואים. הוא לא עשה מה שאייזנר (סא"ל שלום אייזנר) עשה, שנקט באלימות בתגובה לאירוע. אני לא מסתובב הרבה בשטחים אבל זו התחושה שאני מקבל ממה שאני שומע. לאותו קצין היה ברור מאליו שאלה הציפיות ממנו וככה הוא צריך להתנהג".
"כתבתי את זה בסרקזם", הוא מסביר, "אבל זה תהליך בלתי נמנע. ברגע שאתה שולט עשרות שנים, דורות, על אוכלוסייה אחרת זה תהליך שהוא בלתי נמנע. זה חלק מהסיפור. תראה, אנחנו גדלנו בעמק ואחרי ששת הימים, אז הייתי בקורס טיס, באתי לסבא שלי והזמנתי אותו לטיול במקומות שכבשו בהתרגשות רבה, פחות משבוע אחרי שהמלחמה נגמרה. והוא ענה לי, זה יהיה שלטון על עם אחר, אני לא דורך שם. אני זוכר שהייתי בשוק", אומר רז, שהסיפור הזה מלווה אותו עד היום וללא ספק השפיע עליו.
אני מנסה לסיום להוציא מזאב רב נימה אופטימית, האמת ללא הצלחה גדולה. מצד אחד הוא עושה את הכול כדי להביא את השלום, מצד שני העתיד מבחינת רז אינו ורוד. "קשה מאוד להיות אופטימי אבל אני כל הזמן אומר לעצמי שאסור להתייאש. אני לא אופטימי כי אין לי שום בסיס לזה והמצב לא טוב. המצב הכלכלי בסדר, אבל כשאתה מסתכל על המצב הכולל, השטחים והפלסטינים, אני לא יודע לאן זה הולך. אתה יודע, אי אפשר להחזיר את החביתה לביצה. גם אם אנחנו נעשה דברים ונפנה שטחים זו תהיה טראומה נוראה, כאפס אל מול מה שהיה בעזה. עלולה לפרוץ פה מלחמת אזרחים. מצד שני אם לא יפנו מקומות תהיה פה מדינה דו לאומית. אי אפשר לחזור למצב שהיה פה במאי 67' וכל מה שנעשה יביא למצב רע. המצב שהולכים אליו מאוד מסוכן ומסובך. אנחנו צועדים למצב של יוגוסלביה ואנחנו יודעים איך זה נגמר שם".