ב-4/2/97 הייתי בכיתה ד'. בדיוק עברנו לבית חדש בהוד השרון ואחי הקטן נולד. את הבוקר שלמחרת לא אשכח. אמי סיפרה לנו שהיה אסון גדול מאוד ו-73 חיילים נהרגו. חודשיים אח"כ נסענו לשאר ישוב לראות איפה זה קרה. אחי הקטן היה אז בן חודשיים ואמא אמרה לנו שכשהוא יהיה גדול אולי כבר לא יהיה צבא במדינה שלנו.
שני מסוקי צה"ל עשו את דרכם מהמנחת שבמחניים לעבר הגבול, כשהם נושאים לוחמים שאמורים להחליף את חבריהם במוצבים שבלבנון. צה"ל ישב אז בלבנון וכדי להימנע מסיכון לוחמים בדרכם לשם ובחזרה, התחילו להטיס אותם במסוקים. שני המסוקים טסו במבנה ללא אורות, כפי שהיה נהוג אז. ממש רגע לפני שחצו את הגבול, איבד טייס אחד המסוקים קשר עין עם המסוק השני ופגע בו. המסוק הנפגע נפל לקרקע בשאר ישוב ומיד אחריו גם המסוק השני. כל 73 החיילים, כולל צוות האוויר שהטיס את המסוקים, מצאו את מותם באסון הגדול ביותר מאז ומעולם שידע צה"ל.
באחד הבתים בעירי, ישבה תמי סבן וצפתה בשידור ישיר בתמונות הקשות שמועברות מזירת האירוע. תמי גילתה יחד עם כל עם ישראל שבנה משה הוא בין החללים, כאשר המצלמה צילמה את תרמילו המיותם בין ההריסות באזור ההתרסקות.
תיכון הדרים, שלימים הפך לבית ספרי, איבד בתאונה שניים מתלמידיו לשעבר: יפתח שלפוברסקי ומשה (שיקו) סבן. כבר באותה שנה, החליטו שני המורים לחינוך גופני בבית הספר לארגן את מרוץ ש"י (שיקו ויפתח) לזכר השניים, שיצא משאר ישוב ועד להוד השרון, כמעין סימבוליות להשבת הבנים הביתה. במרוץ משתתפים תלמידי שכבת י"ב, מספר מורי השכבה, משפחות החללים ובוגרי בית הספר, אשר רובם מגיעים כחיילים.
באוקטובר 1997, בטרם יצא המרוץ הראשון, הלך לעולמו רונן חיון בלבנון כשהטנק בו נהג ספג פגיעה ישירה. הטיל חדר את הטנק בזווית היחידה שלא הייתה ממוגנת אז, פגיעה של אחד למיליון, שהספיקה להרוג את רונן כשיתר חבריו לצוות הטנק יצאו כמעט ללא פגע. לבקשת הוריו, שמו של רונן צורף למפעל ההנצחה והמרוץ נקרא מאז מרוץ שי"ר (שיקו, יפתח ורונן), כבר מהמרוץ הראשון שיצא לדרך ב- 1998, בפברואר, בדיוק שנה לאסון נפילת המסוקים.
בפברואר 2005, לפני עשר שנים בדיוק, הייתי תלמידת כיתה י"ב בתיכון הדרים. כ- 100 תלמידים התאמנו מחודש ספטמבר על הריצה. שלוש פעמים בשבוע הם היו מתייצבים ב-6:30 בבית ספר לאימון ריצה. אותו בוקר שישי, בו נתיבי התחבורה הראשיים בהוד השרון נסגרו לכבוד הגעת הרצים, ייזכר במוחי לעד. זהו לא מרוץ של זמן, תחרות או אגו. אף אחד לא הגביר את הקצב לקראת קו הסיום, או עשה מאמץ מוגבר בשביל להגיע ראשון. ההורים עמדו בצד, קופצים בחיבוקים על ילדיהם ששבו מהמסע. הורי החיילים שנפלו, חיכו בבית ספר עם מבט מוקיר תודה.
ביולי 2010, התנגש מסוק צה"ל בצלע הר, בעת שהיה באימון ברומניה. בין אנשי הצוות שמצאו את מותם באסון הנורא, היה גם ליאור שי, אף הוא תלמיד תיכון הדרים. במרוץ שי"ר השלישי, בשנת 2000, השתתף ליאור במרוץ ושנה לאחר מכן סיים בהצלחה קורס טיס. הוא הוצב כטייס מסוקים בטייסת ממנה יצאו שני המסוקים שהתרסקו באסון ב- 97'. ליאור היה שותף פעיל להנצחת שניים מחללי אותו אסון, הוא אסף חומרים, בנה מצגת המסבירה לפרטים מה קרה באותו לילה ומאז בכל מרוץ היה מגיע ומספר לרצים על אסון המסוקים. ליאור הפך להיות לחלק מהמרוץ ולכן טבעי היה להוסיפו למפעל ההנצחה של התיכון, ששינה את שמו מהמרוץ ה- 14 למרוץ 'לשי"ר' (ליאור, שיקו, יפתח ורונן).
בעוד כשבוע, עתיד אחי הקטן (שזה עתה מלאו לו 18) להשתתף במרוץ ה-18 בעיר, יחד עם 244 חבריו לשכבה - חודשים ספורים לפני גיוסו לשירות קרבי בצה"ל. הוא לא שמע את החדשות על אסון המסוקים, הוא לא זוכר את הביקור במקום הנפילה, אבל הוא חווה את מה שהמרוץ הזה נועד להעביר בקיומו.
לפני עשר שנים, הוד השרון עוד נחשבה עיר קטנה עם שני בתי ספר תיכוניים. כולנו הכרנו את כולם. כיום בעיר יש ארבעה בתי ספר תיכוניים והיא עוד ממשיכה לגדול. תיכון הדרים מבדיל את עצמו מהתיכונים האחרים עם תחושת השייכות של תלמידים הלומדים בו, שלנצח יהיו חלק מהמשפחה הזאת. אין תלמיד שלא יודע מי היו ליאור, שיקו, יפתח ורונן וזה לא ממש לא מובן מאליו במציאות של חיינו.
המסע, אם אפשר לקרא כך למפעל ההנצחה, אורך ארבעה ימים. ביום הראשון מבקרים התלמידים ביחידות הנופלים ומכירים את הצד הצבאי של חייהם, ובערב של אותו יום מקיימים ערב לזכרם, בו חברים ובני משפחה מספרים עליהם. בסופו של היום הזה, עוד מחזור של תלמידים מכיר את הנופלים כאילו היו חבריהם לשכבה.
בשלושת הימים הבאים רצים התלמידים בצוותי הריצה שלהם, כשכל צוות מתחיל לרוץ בנקודה שבה סיים הצוות הקודם. בסה"כ הם מכסים קרוב ל- 200 ק"מ, עד לתיכון הדרים בהוד השרון, כשבכל יום רץ כל תלמיד בין 4 ל- 13 ק"מ, דרך הנופים היפים בארצנו. הורים, בוגרים ומורים מצטרפים לתלמידים הרצים כשהשיא כמובן ביום האחרון, יום שישי, כשמאות רצים ממלאים את רחובות הוד השרון בדרך לתיכון.
ניתן בהחלט לומר שמפעל ההנצחה הגדול הזה, שהשנה מציין 18 שנים לקיומו, צופן בחובו ערכי חינוך לא מעטים כמו עבודת צוות, מיצוי יכולת אישית, נתינה, קבלה, התמדה ואהבת הארץ. אך מספיק מבט לעיני המשפחות השכולות כדי להבין מה ערכו האמיתי של המפעל הזה. אומרים ש"רק האדם הנשכח מלב הוא מת". אין ספק שמדי שנה תיכון "הדרים" ומספר גדול מאוד של אנשים, זוכרים את הבנים כשהם רצים יחד והופכים למשפחה שהולכת וגדלה מדי שנה.
מרוץ לשי"ר יגיע לתיכון "הדרים" בהוד השרון, ביום שישי ה- 6/2/15, בשעה 12:00.
תודה מיוחדת לעמית נתני על העזרה בהכנת הכתבה.