בשבועות הקרובים יכריז שר הביטחון בני גנץ, יחד עם ראש הממשלה יאיר לפיד, על זהות הרמטכ"ל ה-23 של צה"ל. בין שיהיה זה האלוף הרצי הלוי, הנחשב למועמד המועדף, לפחות מבחינה תקשורתית, ובין שיהיה זה האלוף אייל זמיר, שברזומה שלו ניסיון עשיר ומגוון תפקידים, לרמטכ"ל הבא של צה"ל צפויים אתגרים לא פשוטים.
נראה כי האתגר המרכזי של הרמטכ"ל הבא יהיה ניהול סיכונים מחושב מאוד ותעדוף של האתגרים הביטחוניים שיעמדו לפתחו. הלוי או זמיר יאלצו להחליט איזה מהאיומים והאתגרים יקבלו מענה הולם ואיזה ידחקו לקצה. זאת בשל המשאבים המוגבלים של מדינת ישראל.
סעיף זה לבדו נחשב למורכב ביותר, מהסיבה הפשוטה שהדרג המדיני במדינת ישראל מעולם לא בנה אסטרטגיה ארוכת טווח, למען האמת גם לא קצרת טווח, והצבא מוצא את עצמו במקום שבו הוא נאלץ להעריך מה הדרג המדיני רוצה ממנו ולפעול בהתאם. הבעיה – בלא מעט מקרים מתגלה פער בין הערכת הצבא לרצון והאישורים של הדרג המדיני.
האיום המרכזי
אין ספק שאיראן היא האויב המרכזי של מדינת ישראל. בעיה אסטרטגית שמשפיעה גם על האתגרים האחרים, על זירות אחרות בהן צה"ל פועל, ומדובר באיום ארוך שנים.
דוגמה לאורך השנים בהן מתמודדים מול האיום הזה ניתן להביא מכך שעוד במבצע "גוף חי 6" תקף חיל האוויר יעדים איראניים, באזור יחפופה מזרחית לשדה התעופה רייק שבלבנון. מי שהוביל את התקיפה של רביעיית הפנטומים מטייסת 107 היה סא"ל צעיר בשם דן חלוץ שפיקד אז על הטייסת. בתא הנווט ישב יוחנן לוקר. תאריך התקיפה: 20 במאי 1984.
בשנים שחלפו מאז אותה תקיפה, חלוץ הספיק להיות מפקד חיל האוויר ורמטכ"ל צה"ל. גם לוקר הגיע לדרגת אלוף ונמצא כבר שנים באזרחות, כמו כל שמונת הטייסים והנווטים שהשתתפו בתקיפה. והאיראנים? במבחן התוצאה האיום מצדם רק גדל בזמן שחלף. כיום הם נמצאים בתימן, עיראק, לבנון כמובן וגם סוריה. השבוע, כמעט 40 שנה אחרי אותה תקיפה, דווח על תקיפות של חיל האוויר נגד יעדים איראניים בסוריה.
כל זה מוביל למקום שבו הרמטכ"ל הבא של צה"ל צריך לדעת לבוא לדרג המדיני, ולבקש ממנו יעדים חדשים בכל הקשור לאיום האיראני. התקיפות בסוריה שואבות אחוז ניכר מהקשב הביטחוני של ישראל, וזה מגיע על חשבון איומים אחרים, חלקם חמים הרבה יותר.
כבר שנים שישראל מנסה לעכב את ההתעצמות האיראנית במרחב סוריה ולבנון במסגרת המב"מ ("המערכה שבין המלחמות"), אולם זה מגיע על חשבון משימות אחרות. התעצמות של מדינות לא ניתן לעצור בדרך צבאית אלא רק לעכב אותה, ואחרי שנים של תקיפות, צריך להודות ביושר שהתאהבנו בתקיפות בסוריה, אבל במבחן התוצאה התמקדנו בדרך ולא בפתרון. וזה יהיה לפתחו של הרמטכ"ל הבא.
לצד הפנייה לדרג המדיני, הרמטכ"ל גם זה שיהיה צריך להיות יצירתי מספיק ולבוא עם דרך חדשה, במסגרתה יפעלו במב"מ ואולי אף יפחיתו את הפעילות המבצעית. הוא גם זה שצריך להכין את הצבא להתמודד עם איום הטילים והנשק האיראני שכן מגיע לידי חיזבאללה ושאר המיליציות באזורנו.
כאן מגיע החלק של אפשרות תקיפת פרויקט הגרעין האיראני. בניגוד לרוב הפרסומים בתקופה האחרונה, ישראל מעולם לא הזניחה את האופציה הצבאית. על בסיס תכנית התקיפה הזו, בין השאר, נרכשו מטוסי הרעם, הסופה והחמקנים ("אדיר") של חיל האוויר. נרכש גם לא מעט אמל"ח שרלוונטי לתקיפה באיראן. הערכות שונות מדברות על כך שעד היום, הושקעו במשך השנים למעלה מ-20 מיליארד שקלים בהכנת אופציית תקיפת פרויקט הגרעין האיראני.
התכנית הזו מתעדכנת מדי פעם על בסיס מודיעין ונעשים אימונים. זה החלק שאותו ישראל הזניחה, אולם לא באופן מלא. רק שבשנים האחרונות הרבה דברים השתנו ו"הגבינה זזה מקומה". חלק מאתרי הגרעין נמצאים כיום עמוק מתחת לאדמה, באתרים שנחצבו אל מתחת להרים, יעדים שחיל האוויר לא יכול לפגוע בהם גם עם פצצות ענק חודרות בונקרים. ואת זה הרמטכ"ל צריך להגיד ביושר למקבלי ההחלטות.
בניגוד לעיראק וסוריה, איראן השכילה לבנות פרויקט גרעין המתפרס על פני עשרות אתרים. חלק גדול מהם חסינים מפני פגיעה צבאית אווירית, מה שמקשה על ישראל גם כלכלית להעמיד איום שיכול באמת להסב פגיעה משמעותית לאיום הזה. גדולתו של מפקד בכיר היא גם להכיר במגבלות הכוח. לכן ישנם רבים אשר דוחפים להסכם גרעין, שיביא לתפיסתם לתוצאות טובות יותר מתקיפה צבאית.
חשוב לומר שאין בכך כדי לקבוע שישראל צריכה לנטוש את האופציה הצבאית מול איראן עצמה. כאיום אסטרטגי על מדינת ישראל, על הרמטכ"ל הבא להכין את צה"ל לתקיפה באיראן עצמה. של מוסדות השלטון, של הצבא האיראני, של יעדים אסטרטגיים. זאת, כחרב מאיימת על האיום שאיראן הציבה לאורך גבולות ישראל. שוב, דבר כזה ראוי שיעשה על בסיס המטרות שיאשר הדרג המדיני, במסגרת של אסטרטגיה ארוכת טווח.
האויב המרכזי בגבול
בצה"ל יש שאומרים שכל שנה שעוברת בלי מלחמה בצפון, זה פחות שנה עד לעימות הבא מול חיזבאללה. בלי ספק מדובר באויב המשמעותי ביותר לאורך גבולות מדינת ישראל. צבא של ממש על 120 עד 150 אלף רקטות ויכולת לשגר כאלף מהן בכל יממה, למשך עשרות ימים.
חיזבאללה מציב כמה אתגרים בפני צה"ל. בשנים האחרונות, שוב, למרות תקיפות חיל האוויר בסוריה, חיזבאללה קיבל מאיראן מספר מערכות נ"מ שבאופן יחסי פוגעות בחופש הפעולה של חיל האוויר. הפעלת מערכות הנ"מ בסוריה, מלמדות שלחיל האוויר יש יתרון מובהק על פני מערכות הנ"מ האלה. אולם הסכנה עדיין קיימת, וכבר היום ישנה זהירות גדולה יותר ומגבלות לפני כל טיסת מודיעין בשמי לבנון.
סביר להניח שחיל האוויר יעדיף להשמיד את אותן מערכות נ"מ על חשבון תקיפה של מטרות אחרות או סיוע לכוחות היבשה, אם אלה יכנסו ללבנון בעימות הבא. לכל זה יש להוסיף את ההערכות של צה"ל, שבסבירות גבוה העימות הבא מול חיזבאללה יהפוך לעימות אזורי, שיכלול גם את עזה וסוריה. לכל הפחות את סוריה, מה שמכנים כיום בצבא כ"מלחמת הצפון הראשונה".
בעיה נוספת בהקשר הזה, הינה המוכנות של צבא היבשה. למרות שיפור ניכר בתחום הזה, ספק עד כמה מוכן צבא היבשה לתמרון ארוך ועמוק לשטח האויב. בטח כאשר מדברים על יחידות המילואים. ומלחמה בלבנון, גם אם הזירה הסורית תישאר מחוץ למשחק, צפויה לשאוב אוגדות שלמות, אתגר עצום ליכולות של צה"ל הסדיר.
על הרקע הזה, הרמטכ"ל הבא יהיה זה שיובל את התוכניות שצה"ל הכין למלחמה הבאה בלבנון. לצד האתגר שבהכנת הצבא למלחמה, האתגר הלא פחות קטן יהיה לשכנע את הדרג המדיני לאשר בכלל את כל התכניות. הכל בהתאם למטרות שהממשלה רוצה להשיג, שלא בהכרח עולות בקנה אחד עם תוכניות הצבא. למשל המגבלות שמציב העולם הגדול, דבר שהוא שיקול מרכזי הרבה יותר מבחינת הממשלה מאשר מבחינת צה"ל.
בין עזה לאיו"ש
עזה על שלל ארגוני הטרור שבה, נחשבת לזירה הנפיצה ביותר. היא גם זו שמתלקחת כל הזמן. אולם עזה, למרות הרקטות שמשוגרות ממנה חדשות לבקרים, פחות מאתגרת את מערכת הביטחון, אל מול החשש הגדול שנמצא דווקא ביהודה ושומרון. שם במשך שנים שב"כ הצליח להוביל מדיניות של "כיסוח דשא" וטרור "נסבל". עזה היא בעיה מתוחמת בגדר. ביהודה ושומרון זה עלול להתפרץ לכל שטח מדינת ישראל, מזהירים בצבא.
בצבא צריכים להתכונן להיום שאחרי אבו-מאזן. מאבקי הירושה שיהיו שם יכולים להקרין לישראל. גם היורש שלו יקבע איך יראו היחסים לעתיד של הרשות ומדינת ישראל. עד כמה התיאום הביטחוני ימשיך להיות הדוק, משהו שבצה"ל ובשב"כ מיחסים לו חשיבות רבה.
בצה"ל מעריכים כיום שהמצב כפי שהוא יכול להימשך שנים. אבל יש מי שמזהירים מפני הנבואה הזו, שאינה מתבססת על המצב הנתון בשטח. קצינים באוגדת איו"ש יודעים לספר בשנה האחרונה על יהודה ושומרון שהם כמו הר געש לפני התפרצות. וזה משהו שהרמטכ"ל הבא צריך לתת עליו את דעתו.
האיום הפנימי
בצה"ל לא אוהבים לדבר על זה, אבל המצב החברתי בתוך מדינת ישראל מדליק לא מעט נורות אזהרה מצד לא מעט קצינים בצבא. פרשת אלאור אזריה הייתה השיא של אותו תמרור אזהרה. אמנם צה"ל עדיין זוכה לאמון גבוה מצד הציבור, אולם השימוש של פוליטיקאים באירועים צבאיים, בצבא עצמו ובכלל המעורבות שלהם, פוגעים במעמד הצבא והמפקדים.
השכול הצבאי כבר מזמן לא נחשב לפרה קדושה וגם המפקדים, מעבר לביקורת מוצדקת כמובן, הפכו יעד ניגוח פוליטי מכל חלקי הקשת. המעורבות הפוליטית הזו פוגעת באמון של החיילים והמתגייסים לעתיד במשימה. כלומר, לא מעט חיילים שנשלחים ליחידות לא מרגישים את תחושת השליחות והאחדות שהרגישו אבותיהם, בששת הימים או יום כיפור.
יש בכך פוטנציאל סיכון עבור הצבא, משום שחייל שלא מאמין בלב שלם במשימה שלו, בפקודה שהוא קיבל לא יחתור למגע, לא ירוץ לסכן את חייו אל מול כדורי האויב. הרמטכ"ל הבא יהיה חייב לעבוד קשה כדי להוציא את הפוליטיקה מהצבא.
לדעת להגיד לא
אין ספק שהאתגר הכי גדול של הרמטכ"ל הבא, זה שכמעט כולם כשלו בו לפניו, יהיה להכיר לדרג המדיני את מגבלות הכוח. צה"ל לא יודע להגיד כיום, כמו בעבר, מה הדרג המדיני רוצה ממנו ולכן מוצא כל מיני פתרונות. צה"ל יודע לתקוף, אך לא תמיד זהו הפתרון הנכון לבעיה.
הצבא צריך לדעת לגשת למדינאים, לשאול אותם מה הם רוצים ואז להגיד מה הוא יודע לעשות וכן, מה הוא לא יודע לעשות. בעבור מנהיג ומפקד צבאי זה הדבר הכי קשה לעשות. את המלחמה צריך לנהל הדרג המדיני על בסיס יעדים ריאלים, ולא משאלות לב. על הצבא לדבר על מחירים, ולהציג שיקול קר מאוד של עלות מול תועלת.
תפקידו של הרמטכ"ל הבא לדעת לבוא לדרג המדיני, להציג לו את מהלכי הפתיחה של המלחמה הבאה, שזה תמיד החלק המוצלח אליו התכוננו שנים, אבל גם להיות זה שאומר לראש הממשלה וחברי הקבינט, את זה אני יודע לבצע אבל קסמים לא יהיו פה. המלחמה תהיה ארוכה, קשה ויקרה בחיים ובכסף וזה מה שהיא תשיג. אולי.