סוף אוגוסט 2021. היממה האחרונה לנסיגה מאפגניסטן. על הקרקע עשרות מטוסי תובלה עמוסי פליטים, חיילים וציוד. כאוס אדיר וגם פיגועים של דאעש. באוויר מסיירים מטוסי קרב מסוג F-15E של חיל האוויר האמריקאי, שמוכנים לכל קריאת סיוע. הטייסים מוצאים את עצמם שעות ארוכות באוויר, קולות הקשר מהקרקע נשמעים היטב, ואין אף שדה תעופה קרוב למקרה חירום. כחצי שנה לאחר אותה משימה חריגה, אנשי חיל האוויר האמריקאי שביצעו אותה שיחזרו את רגעי הדרמה בראיון שהעניקו בתקשורת הזרה.

המשימה על החיפוי האווירי הוטלה על טייסת הקרב ה-494 המכונה "הפנתרים השחורים". המטרה הייתה לספק סיוע אווירי לקראת ובמהלך היום ההיסטורי של ה-30 באוגוסט 2021, תאריך הנסיגה. בגיחות נדרשו צוותי האוויר לטוס כאשר מתחת לכנפי המטוס טונות של חימוש "חכם". למרות הקושי, הם נדרשו להגיב במהירות לכל סיטואציה שיכולה להתפתח על הקרקע. לדבריהם, זהו "הלחם והחמאה" של המשימות, ומטוסי ה-F-15E העוצמתיים היו הפלטפורמה האידאלית לכך.

"בנינו תוכנית עם לוח זמנים מוקפד כדי שיהיו שני מטוסי F-15E מסביב לשעון מעל לשדה התעופה הבינלאומי שבקאבול, לאורך כל הימים האחרונים של הנסיגה מאפגניסטן. זוג מטוסים בבוקר וזוג מטוסים בלילה", מספר קצין מערכות (נווט קרב) שהשתתף בתכנון ובגיחות עצמן. "כל סיור אווירי שכזה נמשך כשלוש עד ארבע שעות. יחד עם הטיסה שלנו הלוך וחזור מהבסיס שממנו פעלנו באיחוד האמירויות, מדובר בגיחות שנמשכו כעשר שעות".

הטיסות המתוארות מורכבות ומתישות: שלוש שעות לכל כיוון, ואז סיור אווירי של עוד כארבע שעות, כולל תדלוקים באוויר, וכל זאת בזמן שהטייסים נדרשים לשמור על חדות וקשר עם הבקרים, כדי להגיב במהירות לכל דרישת סיוע.

"המטרה הייתה להגיע ליכולת מבצעית מהירה"

בשנת 2019 הגיע לוטננט-קולונל ג'ונתן "קראש" האטו לטייסת כקצין תפעול מבצעי וסגן מפקד הטייסת, כשעוד ישבה בבסיס בבריטניה. זמן קצר לאחר מכן "הפנתרים השחורים" פרסו (כוחות) לבסיס האווירי פרינס סולטן שבערב הסעודית, שם שהו עד ינואר 2020 - ואז חזרו לבריטניה, כשהתחלפו עם טייסת אחות. ב-2021 נכנס האטו לתפקידו כמפקד הטייסת, וזמן קצר לאחר מכן הם חזרו לפרוס במזה"ת, כחלק מתגבור הכוח הקרבי של ארה"ב באזור. אז עוד לא ידעו על הרגע ההיסטורי לו יהיו שותפים בשמי אפגניסטן.

לדבריו, בתחילת הפריסה הם נשלחו לבסיס "מואפק סאלטי" של חיל האוויר הירדני. "אחרי תקופה מסוימת אמרו לנו לשלוח שישה מטוסים לבסיס אל דאפרה שבאיחוד האמירויות", סיפר בראיון ל'אזור המלחמה'. "אמרו לנו שהפיקוד המרכזי רוצה שיהיו שישה מטוסי F-15E כדי לספק סיוע לנסיגה שתסיים את מבצע 'חירות מתמשכת' (השם הצבאי של ארה"ב למלחמה באפגניסטן)", מוסיף נווט הקרב, "ידענו שאנחנו מגיעים לשם ל-30 ימים".

המבצע, כך הם הבינו בהמשך, יהיה לזמן ממושך יותר: מאפריל ועד אוגוסט. בשל המחסור בתחמושת, הוחלט להעביר את הפצצות על מטוסי הקרב ה-F-15E, מה שיצר לא מעט פרסומים בתקשורת. "זאת הייתה הפעם הראשונה שעשינו באופן מעשי העברת נשק טקטית", סיפרו אנשי צוות האוויר של הטייסת. "המטרה הייתה להגיע ליכולת מבצעית מהירה מבלי שאנחנו צריכים לסמוך של שינוע איטי ומטוסי תובלה. העברה הטקטית של הפצצות סיפקה לנו 96 חימושים, שניתן היה להפעיל באופן מיידי" הם ציינו.

ובינתיים תהליך הנסיגה התקדם, כאשר בינואר 2021 כבר שהו רק 2,500 חיילים אמריקאים באפגניסטן. עם זאת, היה חשש שאלה יותקפו על ידי הטליבאן: "היה פחד אמיתי שיהיו התקפות על הבסיסים, לכן הטילו עלינו את המשימה שהייתה לצאת לגיחות ארוכות טווח, 'מעבר לאופק', מבסיס אל-דאפרה לעומק אפגניסטן". בשל המרחק, הם תדלקו באוויר ממטוסי KC-10, שלאחר מכן התקדמו יחד איתם לכיוון אפגניסטן, ונשארו, גם הם, שעות ארוכות באוויר. הקימו סוג של "תחנת דלק מעופפת" למצבי חירום עבור החזרה לאיחוד האמירויות.

כוחות בדרך למטוס (צילום: Robert Nickelsberg, GettyImages)
חיילים אמריקאים עולים למטוס | צילום: Robert Nickelsberg, GettyImages

ב-25 ביולי הגיע לאפגניסטן הגנרל פרנק מקנזי, מפקד הפיקוד המרכזי, שפירט מה יהיה הסיוע של צבא ארה"ב לממשלת אפגניסטן והצבא שלה. "ארצות הברית הגבירה את התקיפות האוויריות במסגרת הסיוע לכוחות האפגניים במהלך הימים האחרונים", סיפר בריאיון, "הרגעתי את הממשלה האפגנית שאנחנו ממשיכים לספק תקיפות אוויריות להגנה על כוחות שמותקפים על ידי הטליבאן, להעניק תמיכה לוגיסטית גם כאן בקאבול וגם מעבר לאופק". מטוסי ה-F-15E של טייסת 494 היו חלק מאותו סיוע.

ב-15 באוגוסט 2021 בשעה 16:00 "הפנתרים השחורים" קיבלו את הפקודה לסייע לנסיגה ולהיות חלק מהמהלך שיסיים 20 שנים של מלחמה, כאשר אחרוני החיילים ימריאו מנמל התעופה של קאבול. בין ה-15 לאותו החודש ועד הנסיגה הם נדרשו לדאוג לכך שבכל רגע נתון יהיה זוג של מטוסי F-15E באוויר מעל לבירה האפגנית.

"האירוע הסתיים ללא תקלות"

כדי לעמוד במשימה הם עשו העברת נשק טקטית נוספת על גבי מטוסי הקרב עצמם, שגם היא תועדה ופורסמה. "הפעם העברנו פצצות GBU-38 במשקל 230 ק"ג עם ערכות JDAM ופצצות גלישה מדויקות בקוטר קטן מסוג GBU-39", מספר נווט הקרב שהשתתף באחת מהטיסות. "לקחנו גם טילי אוויר-אוויר ושלחנו לאיחוד האמירויות את החבר'ה המנוסים ביותר, אלה שידעו איך לטוס במשימות לאפגניסטן".

"שוב יצאנו לגיחות של 10-11 שעות רק שהפעם זה היה בשמי קאבול הבירה, כשעיני כל העולם נשואות למקום הזה, לאמריקה ולטליבאן", מתאר מפקד הטייסת, "העובדה שבחרנו באנשים הכי מנוסים השתלמה, הם היו בקיאים בכל השלבים של המשימה, לאן ללכת ומה לעשות. לפני כל משימה יצרנו קשר עם קצין קישור ותיאום. לאחר מכן, בכניסה לאפגניסטן, עשינו צ'ק אין אצל בקר אווירי מוטס, שהיה אחראי על האזור".

ככל שהנסיגה התקדמה, חיל האוויר האמריקאי נדרש להציב צי גדול יותר של מטוסי קרב. לשמיים של קאבול הבירה נשלחו גם מטוסי F-16, מטוסי F-18 שהמריאו מנושאות מטוסים של הצי, ואפילו מפציצים מסוג B-52H עמוסים בטונות של פצצות, לכל מקרה שלא יבוא.

"להחזיק כל כך הרבה מטוסי קרב באוויר זה משהו שהוא כמו משחק מנטלי", אמר טייס F-15E בדרגת קפטן שזוהה בכינוי "חנית". "באחת מהגיחות הראשונות שלנו, כוח קרקעי של 50 חיילים הודיע לנו שהם יוצאים מחוץ לאזור הבטוח של שדה התעופה לצורך משימה. בזמן שהם היו מחוץ לשדה התעופה של קאבול, התקבל דיווח על איום הכולל מטענים. הם ביקשו מאיתנו הפגנת כוח מיידית. אז צללנו מגובה של 20,000 רגל ל-300 רגל בלבד, כדי שיראו אותנו ונעשה כמה שיותר רעש במטרה להרתיע את האיום". ואכן, נראה שזה הצליח: "האירוע הסתיים ללא תקלות".

כוחות זרים בשדה (צילום: Staff Sgt. Victor Mancilla/U.S Marine Corps, GettyImages)
כוחות צבא ארה"ב בשדה התעופה של אפגניסטן | צילום: Staff Sgt. Victor Mancilla/U.S Marine Corps, GettyImages

"בגיחות הראשונות הפגנו נוכחות", תיאר טייס נוסף, "בעיקר טסנו בגובה נמוך של 300 רגל ובמהירות של 500 קשר כדי להרתיע כל מי שחשב לפגוע בנסיגה. סמוך לשדה התעופה של קאבול יש הרבה מאוד בניינים, לכן בעזרת פודים שנשאנו ומערכות נוספות גם חיפשנו איומים. כלומר רצינו לוודא שאף אחד לא יצוץ עם נשק מכל סוג שהוא, כדי להפיל את מטוסי התובלה C-17".

לדבריו: "הרבה מהעבודה נעשתה על ידי רחפנים שחיפשו איומים על מטוסי התובלה הגדולים. אבל לאלה יש רק חיישן אחד. מטוס F-15E מגיע עם מספר חיישנים ושני זוגות עיניים בקוקפיט עם חופה מאוד רחבה. כלומר אנחנו יכולים לספק תמונת מצב הרבה יותר גדולה למודעות המבצעית של החבר'ה על הקרקע".

חלק מצוותי האוויר, כך סיפר, אפילו המריאו עם משקפות. "יחד עם הפודים לאיתור מטרות שלנו, חיפשנו מערכות נשק או כל איום שיכול לפגוע באנשים על הקרקע, כמו טילי כתף, תותחים או איום צלפים. ביצענו ניטור של האמל"ח שהטליבאן הציב סמוך לשדה התעופה כדי לראות שהם לא מתקרבים, כולל טנקים ישנים. זאת הייתה משימה מאוד דינמית והצוותים נדרשו להרבה מאוד מחשבה באוויר".

"בסופו של דבר היינו שם כדי לייצר הרתעה ואם משהו משתבש להפעיל את הנשק שלנו", הוסיף הנווט הקרב. "תודה לאל שלא נדרשנו לפעול בהקשר הזה, כי אם היינו צריכים לתקוף היה הרבה מאוד נזק נלווה בגלל כל האנשים שהצטופפו בשדה התעופה".

המעניין הוא, שדווקא ב-26 באוגוסט, היום שבו דאעש ביצעו פיגוע קשה שגרם למותם של 170 אפגנים ו-13 חיילים אמריקאים,הם לא היו בשמי אפגניסטן. "אבל גם אם היינו שם בזמן הזה, ספק אם היה לנו מה לעשות לאור אופי האירוע. אתה לא יכול לראות כל דבר שקורה על הקרקע".

"זאת הייתה עוצמה אווירית אמריקאית"

את היממה האחרונה לנסיגה הטייסים ונווטי הקרב של טייסת הקרב ה-494 תיארו כ"מערב פרוע של ממש". "אתה מדבר עם מרכז המבצעים שנותן לך מסלולים וגבהים של כלי טיס אחרים באזור. אבל לא הייתה שם בקרה אווירית מסודרת, הם נתנו לנו עדכון על איזה כלי טיס נמצא מעל קאבול, אבל זה לא היה עדכני", תיאר אחד מהם, "לכן, כדי למנוע התנגשות באוויר השתמשנו במכ"ם שלנו ובנינו לעצמנו מודעות סביבתית באופן עצמאי. ניקינו לעצמנו את נתיב הטיסה ותמרנו עצמאית למכליות התדלוק".

הכאוס ששלט על היבשה הורגש היטב גם באוויר, אנשי צוות האוויר נדרשו ללא מעט אלתורים, כאשר במקביל הם נדרשו לשמור על חדות ולהגיב במהירות במקרה שיקראו להם - כל זאת כשהם כבר בין חמש לשש שעות באוויר.

מטוס ממריא מהמדינה (צילום: MANAN VATSYAYANA/AFP, GettyImages)
מטוס תובלה C-17 ממריא מבסיס באפגניסטן | צילום: MANAN VATSYAYANA/AFP, GettyImages

הטייסים שהתראיינו היו שם באוויר כאשר שני מטוסי התובלה C-17 האחרונים עזבו את המדינה עם החייל האמריקאי האחרון, והם היו האחרונים מהטייסת שנכנסו לאפגניסטן. לדבריהם, הם הגיעו לאפגניסטן עם כמות חימוש אדירה ומגוונת. "המראנו עם טילי אוויר-אוויר מסוג אמראם וסיידווינדר, עם פצצות SDB ועם פצצות GBU-38 כדי להגיב לכל סוג של איום". החשש הכי גדול, הם אומרים, היה מפני תקלה או מקרה חירום שיאלצו אותם לנחות.

"המטוס האחרון ממריא מאפגניסטן ובכל המדינה הגדולה הזאת אין איפה לנחות יותר. זה היה מלחיץ", אמר הנווט. "לפני שה-C-17 האחרון המריא, אם היה לנו כשל חריף במנוע, שריפה או משהו כזה, היינו יכולים לנטוש את המטוס וכוחות מיוחדים היו מחלצים אותנו לאותו מטוס תובלה אחרון. אבל מרגע שהמטוס המריא אין לך איפה לנחות במקרה של כשל חריף גם לא מי שיחלץ אותך. גם פקיסטן לא הייתה יציבה, והיו לנו עוד כמה שעות טיסה", הוא מתאר.

"התוכנית שלנו הייתה להגיע הכי גבוה והכי דרומה, כמה שיותר קרוב לאיחוד האמירויות", מציין מי שנקרא 'חנית', "הייתה נקודה באותו לילה שבה ממש לא היו לנו אפשרויות התאוששות במקרה של אירוע חירום קיצוני, אז היינו צריכים לזרוק את הפצצות שלנו במדבר ולהגיע הכי גבוה שיכולנו ולחפש מקום להכניס את המטוס לאדמה. אפשרויות אחרות היו להתקרב ככל האפשר לנושאת המטוסים 'רונלד רייגן' ולנטוש לידה. למעשה טסנו עם כל תדר אפשרי, ליתר ביטחון, כי היה סיכון שלא נוכל לנחות בשום מקום במקרה של תקלה חמורה".

בזמן זה היו לא מעט עדים לתמונות הדרמטיות שהתרחשו. "זה היה מטורף לראות את מטוסי ה-C-17 נעים על הקרקע בזמן שאנשים מזנקים עליהם וגם נופלים אחרי ההמראה, את מסוקי האפאצ'י נעים לפני כדי להזיז את ההמון מהמסלולים ואת מסוקי ה-AH-6 של הכוחות המיוחדים, כשגם הם טסים כדי "להעיף" אנשים מהמסלול זאת הייתה עוצמה אווירית האמריקאית אמיתית".

כשמטוס ה-C-17 האחרון המריא, הם ליוו אותו מחוץ לאפגניסטן. "עשינו סיבוב קצר ואז נתנו גז", סיפר אחד מהטייסים. "כולם יצאו לפנינו משם. ואז גנרל כריס דונהי, מפקד הדיביזיה המוטסת ה-82 (והחייל האמריקאי האחרון על אדמת אפגניסטן) עלה מולנו בקשר ואמר לנו: 'תודה על השירות והסיוע למשימה שסיימה 20 שנות מלחמה'. קיבלנו עוד כמה הודעות טקסט בסגנון של 'עבודה טובה' ואז יצאנו משם חזרה לבסיס אל דאפרה באיחוד האמירויות. אחרי זה היינו בחדרים שלנו וככה זה הסתיים". בסך הכל, היו הטייסים באוויר תשע שעות, שעברו בלי תקרית חריגה.

מפקד הדיביזייה 82, החייל אחרון לעזוב את אפגניסטן (צילום: CENTCOM)
מייג'ור ג'נרל כריס דונהיו, האחרון לעזוב את אפגניסטן | צילום: CENTCOM