בין "קרב אבוד" ל"יצירת בועה": המהלכים של צה"ל כדי לא לחזור ל-6 באוקטובר

בפורום בהשתתפות מפקדים בכירים במילואים שהתקיים ביום שני, אמר הרמטכ"ל אייל זמיר: "30 שנה לרצח רבין - חובתנו בצה"ל לזכור את לקחי התקופה ההיא. תפקידנו כמפקדים לשמור על החוסן הפנימי בצה"ל גם כשבחוץ יש מחלוקת ולהוות דוגמה לאחדות העם ולממלכתיות".

הדברים נאמרו גם אחרי השנים הקשות שהשפיעו על צה"ל, בחקיקה המשפטית שקרעה הלכה למעשה יחידות שלמות. זמיר מבין שגם תקופת המלחמה ובמיוחד החודשים האחרונים, מחזירים את המחלוקת הפוליטית והחברתית לתוך בסיסי צה"ל וליחידות.

פרשת ההתעללות בשדה תימן כפי שעולה מכתב האישום, מעצר הפצ"רית ומתקפות פוליטיות נגד צה"ל, הופכות את התקופה הזאת לאתגר משמעותי עבור הפיקוד הבכיר ומפקדי היחידות. בישראל ובעולם מבינים שההשפעה של המחלוקת החברתית יכולה לפגוע בצבא כמו לפני מתקפת הפתע של 7 באוקטובר ואף יותר מזה. הבעיה שגם בצבא רבים מהקצינים מדברים על "קרב אבוד".

מהלכידות בהתחלה לבעיות בהמשך

מתקפת הפתע הרצחנית של 7 באוקטובר 2023 שהחלה את מלחמת "חרבות ברזל" סימנה את אחד הכשלים הגדולים והכואבים ביותר בתולדות מדינת ישראל. עבור צה"ל האירוע הזה שבו הופתעה המערכת כולה, מודיעינית, מבצעית ופיקודית, הפך לנקודת מפנה טראומטית אך מחייבת. הצבא נדרש לא רק להילחם ולהכריע את האויב אלא גם לערוך חשבון נפש עמוק וחסר תקדים, כדי להבטיח שאירוע כזה של כשל מוחלט בהגנה ובמתן התרעה, לא יחזור על עצמו.

אבל במקביל לזה הבינו גם את הצורך לשמר ולחזק את הלכידות הפנימית בתוך הצבא, על רקע השסעים שהתעצמו שוב ואף החמירו עוד יותר במהלך המלחמה. זה הפך למשימה בעלת חשיבות עליונה לקיומו של צה"ל. במקביל ללקחים המבצעיים, צה"ל מתמודד עם האתגר המורכב של שמירת הלכידות הפנימית, על רקע השסעים הפוליטיים והחברתיים בישראל וכל זה על רקע השבר באמון הציבורי, שנוצר בעקבות המחדל האדיר.

"עיקר הכוח הלוחם ואם נעלה קומה אז 70% ממי שהשתתפו במלחמה הם אנשי המילואים", אמר קצין בכיר בפיקוד הדרום. "אני מחלק את המלחמה לכמה שלבים והראשון זה הטיהור והתמרון העצים בתחילת המלחמה. בחצי שנה הראשונה כל לובש מדים לא משנה מאיזה חלק של החברה הוא הגיע, הבין את חשיבות המשימה ואת המטרה. לכולנו הייתה מטרה אחת שביצענו תחת הטראומה של 7 באוקטובר. הגנה על המדינה והשבת החטופים יצרו אצלנו, בצה"ל אי של לכידות בכל הדרגים מהלוחם ועד הפקיד בקריה".

במהלך האימונים צה"ל פעל לשמר של תחושת שליחות ולדחוק לשוליים כל עיסוק פוליטי. מסרי הפיקוד הבכיר התמקדו בתוצאות הטבח, בממלכתיות, באחדות המטרה ובאחריות ההדדית של המשרתים ללא קשר לזהותם או השקפת עולמם. אבל כל זה השתנה ככל שהמלחמה התארכה.

"לא האמנו שזה יקרה שוב ובטח שלא במהירות ובעוצמות שחווינו אותן", אמר גורם בכיר בחיל האוויר, שהפך לאחת מהמטרות העיקריות של מתקפות ברשת. "פתאום ישראלים התחילו להפיץ בעצמם את סיפור 'המסק"ר שירה על אזרחים' ומשם זה גלש אגב לעולם. חצי שנה אחרי תחילת המלחמה חיל האוויר, הטייסים הפכו ל'בוגדים' וכל זה קורה בזמן שאנחנו ממשיכים לטוס לעזה וללבנון". הוא אמר ש"חשבנו שאנחנו מנותקים בעשייה. שאנחנו נתרכז במלחמה וזה יהיה מעלינו. זה לא תפס. המחלוקת וההסתה נכנסו לכנף ולטייסות. האווירה בחוץ השפיעה".

"איבדנו סד"כ בתירוצים. ברור מה הסיבות"

חצי שנה אחרי פרוץ הקרבות צה"ל כבר החל לאבד שליטה. קצין בדרגת סא"ל ששירת למעלה מ-400 ימים במכלול של אחת האוגדות המתמרנות סיפר: "פתאום לא כולם באו כדי לנצח במלחמה שכפו עלינו וגם לא לשחרר חטופים. יותר ויותר חיילים ומפקדים (במילואים) הצהירו שהם באו לכבוש ולהתיישב", מה שבמציאות לא קרה בסופו של דבר, עם הפסקת האש. "כמו כל דבר זה החמיר עם הזמן והפך לתופעה רחבה. באים לך חיילים עם אג'נדה פוליטית מובהקת, והם באים במספרים לא קטנים. כל זה גורם לחיילים ומפקדים אחרים להפסיק להגיע. פחות או יותר באזור אוקטובר-נובמבר 2024 כבר אין אחידות במטרות המלחמה ואנחנו מאבדים סד"כ בתירוצים שונים אבל כשברור מה הסיבות האמיתיות".

מפקד גדוד חי"ר במילואים אמר ל-mako: "לפני שנה בערך אני מתחיל להבין שהפוליטיקה והאג'נדה האישית מתחילה להשפיע על המשימות ואופן הפעילות שלנו. סגירות מעגל ואישורי אש די תלויים במי שיושב במכלולים או בפיקוד הקדמי. בוא נגיד שהיה מי שאישר ירי באופן הרבה יותר חופשי ביחס לאחרים כשהתנאים זהים. אצלי ומשיחות עם חברים במקומות אחרים, אתה רואה שהתחילה תופעה של גיוס והשתתפות לפי משימה. אנשים שיבואו לעזה או ללבנון לא יגיעו להפעלה ביו"ש. מפקדים ולוחמים יעשו משימות מסוימות אבל לא אחרות, כדי לא לקחת סיכון שיהיו מעורבים בהרג של בלתי מעורבים. זה היה בולט".

אותו קצין כמו גם אחרים העידו אפילו על מקרי אלימות קשים בין חיילים שהתחילו בגלל ויכוחים פוליטיים. הם העידו על קצינים וחיילים שפשוט הפסיקו להגיע על רקע פוליטי בעוד שאחרים, מסופחים בעיקר, הגיעו דווקא על הרקע הזה. המצב הזה הגיע גם אל חיל האוויר. טייסים ומפעילי כטב"מים במילואים הפסיקו להגיע לטיסות שפוטנציאל הרג האזרחים בהן היה גבוהה או לזירות כאלה, והם הגיעו למשימות אחרות ופחות טעונות.

בשטחי יהודה ושומרון האירוע הפך מורכב וקשה עוד יותר, כשהגיעו עדויות על חיילים וגם מפקדים שהצטרפו לפעולות תושבים נגד פלסטינים או שהביעו גילויי שנאה וגזענות כלפי פלסטינים. גם זה גרם למפקדים וחיילים להפסיק להגיע למילואים, מה שהחמיר את המצב עוד יותר. בצה"ל היו ערים לכל המצב הזה אבל בחרו להתעלם, בגלל הפחד מפוליטיקאים קיצוניים, שגם ככה תקפו אותם במהלך המלחמה.

בצה"ל חששו להגיע לעימות גם בגלל המחסור בחיילים ולכן אירועים רבים לא נחקרו או שטייחו אותם. הצבא התקשה לאכוף את המשמעת בחזיתות השונות גם כאשר זה עלה בחיי חיילים. נדמה שבחרו להתעלם מהבעיה הקשה, מתוך תקווה שזה יעלם או שניתן יהיה לטפל אחרי המלחמה.

מעט מדי? הניסיון של צה"ל דרך המפקדים הבאים

צריך להוסיף שהצבא כן ניסה לפעול להכשרת מפקדים עם עמוד שדרה ערכי, וכזה שיפעל לאחדות עבור המשימה שבקונצנזוס, הגנה על גבולות הארץ. בבית הספר לקצינים ובקורסי הפיקוד נתנו דגש מיוחד למנהיגות מאחדת ומעצבת, שמסוגלת לשמש גשר על הפערים. המפקדים נדרשים לא רק למקצועיות צבאית, אלא גם לרגישות חברתית וליכולת ליצור 'בועה של ממלכתיות וערכים' בתוך היחידה, כזו שתגן על החיילים מפני הקצנה חיצונית.

הפיקוד גם ניסה ליצור "מרחב מוגן" בתוך היחידות. כזה שבו יהיה ניתן לדון בנושאים רגישים באופן פתוח ומכבד, אך תוך הימנעות מוחלטת מהטפה פוליטית או מפלגתית. המסר היה שנלחמים יחד והמחלוקות החברתיות נשארות מחוץ לבסיס ובתוך המסגרת הצבאית, כולם שווים ומחויבים לאותה מטרה. ניסיון נואש ואם לומר את האמת כמעט חסר משמעות, לשימור לכידות "צבא העם".

"קרב אבוד", אמר לנו קצין בכיר. "הפוליטיקה הכניסה את צה"ל ללב המאבק בין הזרמים החברתיים. שרים וחברי כנסת מנצלים את אפקט המחדל של 7 באוקטובר כדי לשים אותנו על המוקד. אלה מזמן לא שוליים של החברה. היום יש מאות אלפי ישראלים שרואים את המפקדים הבכירים כ'בוגדים' וזה גם בתוך היחידות".

מעצר הפצ"רית ושובה של החקיקה המשפטית העצים עוד יותר את המחלוקות החברתיות, ויחד עם זה את האש שמפנים כלפי הצבא. הרמטכ"ל זמיר בדיוק כמו קודמו רא"ל במיל' הרצי הלוי, מנסה לבחור את הקרבות שלו וגם לשמור על הממלכתיות. אבל בתמורה הוא עצמו כך נדמה מתעלם מהמצב בשטח ובאופן שבו פועלים מפקדים וחיילים, שמנצלים את המדים למטרות פוליטיות. "הצליחו לייצר מאזן אימה כדי למנוע מצה"ל לפעול נגד מי שמפר את הפקודות או שעושה מעשים חמורים", אמר לי קצין בכיר. "הפוליטיקה נכנסה גם למינויים והשיקול של לאיזה מחנה הוא שייך נמצא עמוק בתהליך".

המלחמה גבתה מחיר נפשי כבד מהמשרתים בסדיר ובמילואים. צה"ל משקיע משאבים רבים בחיזוק מערך בריאות הנפש והחוסן המנטלי, גם בהכרה בכך שחיילים שחוקים ופגועים נפשית עלולים להיות פגיעים יותר לקריסה ערכית ופילוג חברתי, וגם זה משפיע על המצב הקשה של הצבא.

צה"ל עומד היום בפני מבחן כפול וקיומי מהקשים שידע בתולדותיו, אולי מאז מלחמת העצמאות: שיקום הכשירות המבצעית והמודיעינית כדי למנוע את "ההפתעה הבאה". יחד עם זאת גם שיקום האמון והלכידות הפנימית מול סכנת הקרע החברתית.

השינויים המבניים והתפיסתיים הם צעד הכרחי בדרך לריפוי הכשל המבצעי, אך המשימה לשמר את "צבא העם" ככזה שבו הריב אינו משפיע על הלחימה היא מורכבת וארוכת טווח. הצלחת צה"ל לעמוד בשני האתגרים הללו, הביטחוני והחברתי, היא המפתח לחוסנה של מדינת ישראל כולה. הצבא, ששילם מחיר כבד מנסה ללמוד ולהשתנות מתוך כאב, מתוך מחויבות עמוקה להגן על הבית ולממש את "לעולם לא עוד". נכון להיום אין לצה"ל הצלחה גדולה בזירה הזו ויש רבים שחושבים שגם ראש הממשלה, שר הביטחון, השרים וחברי הכנסת אינם פועלים באחריות הנדרשת לשם כך.