"מעולם אישה לא תמרנה איתם, אהיה הראשונה": חצתה גבול עם סיירת, והצילה לוחם שוויתרו עליו

אחרי עשורים של מחלוקת סביב שאלת השירות של נשים כלוחמות בצה"ל, מלחמת שבעה באוקטובר הכריעה את הוויכוח. בעזה, בלבנון ובסוריה, מצעירות ועד אימהות השתתפו באופן פעיל בלחימה.

"לוחמות" ספר חדש מאת אילה דקל, מביא את סיפוריהן של הנשים האלה בעשרים מונולוגים כנים וחשופים. יש ביניהן הראשונות בתפקיד, לוחמות שנפצעו, שחצו קווי אויב והצילו חיים.

אחד המסקרנים שבהם הוא של סגן ד"ר ע', בת 26, רופאה קרבית בסיירת נח"ל. "אני יושבת בבסיס עם הרופא שאותו אני מחליפה, לשיחת חפיפה", שיחזרה בפתיחת הסיפור שלה. "אנחנו כבר אחרי נוהל קרב, עוד מעט אני נכנסת לעזה בפעם הראשונה כמטפלת בכירה, ופתאום הטלפון שלו מצלצל".

על הקו באותה שיחה היה מילואימניק ביחידה. "הרופא לא מספיק להגיד לו שהוא לא לבד, ואז אותו מילואימניק מיד מתחיל לדבר ואומר: "ראיתי את הרופאה החדשה, היא נראית חמודה ולחוצה, אבל לא הבנתי מה הקשר ואיפה אתה תהיה. אתה באמת תיתן לה להיכנס איתנו לבד ולא תיכנס יחד איתה? תשאיר את הבריאות שלנו בידיים שלה?".

המילואימניק הזה לא מכיר אותה, הוא ראה אותה אולי לשנייה מחוץ לנוהל קרב והציג את עצמו, וגם היא הציגה את עצמה וזהו, לא היתה עוד אינטראקציה איתו. "כבר מתוך המילה וחצי האלה הוא הסיק שאני לחוצה ושמסוכן להיכנס איתי לעזה כי אני לא מספיק יודעת מה אני עושה, שצריך שרופא גבר יהיה שם איתי".

הרופא ראה את ההבעה שלה, 'מרח' את המילואימניק עם מילים יפות, ואחרי שהוא ניתק אמר לה, "אל תשימי לב, הוא סתם מדבר שטויות". משם המשיכו בשיחת החפיפה כרגיל, אבל ע' הבינה שתהיה חייבת להוכיח את עצמה, "שאסור לי לעשות אפילו טעות אחת קטנה. הם לא רגילים לנשים בסיירת, לא היתה שם אף פעם רופאה או פרמדיקית לפניי. מעולם לא היתה אישה שתמרנה איתם, עד עכשיו. אני אהיה הראשונה".

להיכנס למשימה עם שקית 'חמצוצים'

את טבילת האש שלה עשיתי עם הצנחנים בתמרון בלבנון. "הייתי אמורה להיכנס איתם למשימה של כיבוש אזור בגשם, בחורף, עם אספקה לשבעים ושתיים שעות על הגב, תיק רופא ששוקל שלושים קילו והר שצריך לטפס עליו רגלית כדי להגיע למשימה".

"לא ידעתי איך אני אצליח לעשות את זה, איך אני אצלח את האתגר הפיזי", שיחזרה. "אני גם לא מכירה את הלוחמים אז לא ידעתי אם יהיה שם מי שיעזור לי אם אני לא אצליח, אם אני אישבר פיזית. ע' התקשרה להתייעץ עם קצינת הרפואה של חטיבת הצנחנים ושאלה אותה איך היא עושה את זה, איך היא מתמודדת עם הקשיים הפיזיים.

"היא אמרה לי, 'זה קשה לכולם, לא רק לך, גם ללוחמים, זה לא דבר שהוא קל לאף אחד, אבל בסוף פשוט עושים את זה'. וגם הוסיפה שכדאי שאביא איתי גומי, הרבה גומי, לרגעים של שבירה. מאז אותה משימה גומי הפך לסימן ההיכר שלי, הוא עליי תמיד. אני נכנסת לתמרון עם קילוגרמים של חמצוצים בצבע אדום-לבן".

"אין לי מושג איך הצלחתי לעלות על ההר ההוא בלבנון", סיפרה על המשימה שאותה בסופו של דבר צלחה. "אני לא יודעת מאיפה הגוף שלי גייס את הכוחות, אבל הצלחתי. ישנו על הרצפה, בקור, בגשם, בתנאים לא תנאים. כשסיימתי איתם אמרתי לעצמי שזה הכי חרא שיכול להיות. אם שרדתי את זה וצלחתי את טבילת האש, אין שום דבר שאני לא יכולה לעשות".

כך הצלתי לוחם שכבר ויתרו עליו

"שש בבוקר, אנחנו בתוך מגנן, עוד חצי ישנים, כשפתאום אנחנו שומעים בקשר צעקות", משחזרת רופאת הסיירת את אחד האירועים הקשים שלה במלחמה. "עפנו למטה ותוך שתי דקות היינו במקום, הראשונים שהגיעו לזירת האירוע, צוות רפואי שנמצא עוד לפני שנטרלו את האיום".

הכוח שלה התקרב אל המבנה שנפגע, "אני, החוג"ד (חובש גדודי) ועוד רופא מילואים שהיה איתנו, ואז יוצא אלינו לוחם מהצוות שנפגע. הוא אחד היחידים שמסוגלים לעמוד על הרגליים ולהגיע אלינו". כל הקומה השנייה של הבניין התפרקה. בשלב הזה הם חשבו שמדובר בנ"ט, אבל בעצם זה היה פיצוץ של מטען.

"התחלנו לטפס כדי להגיע אל הפצועים, נכנסנו פנימה, והמראות לא פשוטים. המבנה הרוס לגמרי, ובין חלקי הבניין וההריסות שוכבים לוחמים פצועים והרוגים".

סגן ע' החלה לפעול במהירות: "עברתי אחד-אחד ובדקתי את מי אפשר להציל ואת מי לא. היתה שם ממש דילמה את מי צריך לחלץ קודם, מי הכי דחוף ואת מי עוד אפשר להציל. ותוך כדי שאני עוברת, אחד החובשים מצביע על לוחם שהיה לכוד ואומר שהוא כבר לא בין החיים ואין צורך שאגש אליו, אבל אני לא קיבלתי את המילים האלה כעובדה מוגמרת, ולא הייתי מוכנה שיהיה מישהו שלא בדקתי בעצמי מה מצבו".

"הגעתי לאותו לוחם וראיתי שעדיין יש דופק. שהוא נושם לאט, אבל נושם", המשיכה בתיאור. "ישר צעקתי לכולם שיעזבו הכול ויעזרו לי לחלץ אותו, והוא באמת היה הפצוע הכי קשה שהוצאנו משם וזה שהיה צריך להטיס ראשון".

בהמשך לכך הוסיפה ש"הוצאנו את כולם החוצה, מתים ופצועים. והפצוע שהתעקשתי לבדוק הוא זה שעלה איתי ללבנת הפינוי והוא באמת היה פינוי מורכב מאוד עם המון פעולות רפואיות מצילות חיים שהיה צריך לעשות תוך כדי הנסיעה למסוק".

כל הפצועים באירוע הזה פונו לבית החולים במצב קשה ודרמטי, "אני ממש זוכרת שחששתי שתבוא הודעה מבית החולים שמישהו נפטר בחדר ניתוח או בחדר הלם, אבל איכשהו כולם שרדו והתאוששו ואפילו חזרו ליחידה", סיפר סגן ד"ר ע'. "היה מישהו עם חבלת ראש מאוד קשה שבהתחלה בקושי דיבר והיום חזר ליחידה, וכמעט אי אפשר לדמיין שהוא אי פעם היה בסיטואציה הקשה שבה ראיתי אותו".

על התחושות בעקבות האירוע סיפרה: "יש בזה סיפוק אדיר. זאת הרגשה שאין לה מילים - לדעת שהאנשים האלה חזרו לחיים, גם בזכות העשייה והטיפול שלנו, גם בזכותי".

היום כבר יש פרמדיקית נוספת בסיירת. "אומנם אנחנו בשתי גזרות שונות ולא נמצאות יחד כל הזמן, אבל עצם הידיעה שהיא כאן משמעותית עבורי וכבר משנה את ההרגשה", מסכמת ע'. "אני לא האישה היחידה. ואולי זה קרה גם בזכות העובדה שהם ראו שגם אישה יכולה לתמרן איתם, שגם אישה יכולה להוביל את הטיפול והרפואה בזירת הקרב".

לאורך השנים צה"ל שילב נשים בלוחמה בעיקר בלחץ משפטי (בג"ץ אליס מילר), תוך הסתייגות, חוסר השקעה ומשימות שנתפסו כמשניות - עד שהמציאות כפתה שינוי. ביום המלחמה קרסו שרשראות פיקוד, ולוחמות נדרשו להוביל קרבות. כעת כשהצבא מחשב את דרכו העתידית, לוחמות הוא תיעוד חשוב לכל מי שמעלה סימן שאלה לגבי תפקידן של נשים בשדה הקרב.