הטייסת האפגנית הראשונה
גידלה את הבת שלה במסוק. לטיפה עם בתה מלאלי | צילום: צבא ארצות הברית

"אחותי ואני תמיד היינו מביטות בכוכבים בשמיים", מספרת לטיפה נביזאדה בטור אישי שכתבה ל-BBC, החושף כיצד הפכה לטייסת המסוקים הראשונה בצבא אפגניסטן. "דיברנו על איך מטוסים טסים ותמיד רצינו להטיס אחד – להרגיש איך זה להיות טייס".

האחיות לטיפה ולוליאומה גדלו ביחד בקאבול באפגניסטן ולא ויתרו מעולם על החלום להיות טייסות – גם בחברה כל כך שמרנית וסגורה לנשים. כשסיימו את הלימודים בתיכון, פנו האחיות להוריהן והודיעו להם שהן רוצות להיות טייסות. ההורים היו המומים מול ההודעה הכמעט מנותקת מהמציאות של הבנות, אבל לא עמדו בדרכן. האב, כך מספרת לטיפה בטור שכתבה, תמך בהן מאוד ועזר להן בדרכן העקלקלה לחלום אל הכנפיים.

"אלוהים בירך אותנו בכישרון ופוטנציאל"

ב-1989, לאחר שהשקיעו מאמצים רבים, האחיות התגייסו לצבא ולא סתם, אלא לקורס טיס. בצבא התברר כמה הגוף הזה אינו ערוך לקלוט נשים לשורותיו כאשר גילו שאין בעבורן מדי נשים ושהן נדרשות לתפור לעצמן את המדים שלהן (מה שהרבה חיילות בעולם המערבי לא היו מתנגדות לו). בקורס, למרות שמדובר באלו שהתקבלו לקורס טיס, האחיות הרגישו היטב את האווירה החברתית הפטריארכלית ששררה אז באפגניסטן, כאשר ספגו לא פעם יידויי אבנים ומחאות בצורות שונות מצד שאר החניכים בקורס שהיו כולם גברים.

למרות זאת, האחיות התמידו בקורס. "עבדנו קשה והתוצאות של המבחנים שלנו היו טובים. השותפים לכיתה לא אהבו את הרעיון, הם הביעו רגשות קנאה. לא התייחסנו לזה יותר מדי כי התעניינו מאוד בחומר הנלמד וכי האל בירך אותנו בכישרון ובפוטנציאל", היא מספרת. במהלך הטור, לטיפה מתארת את טיסת הסולו שלה – חוויה משמעותית בחייו של כל טייס.

טייסת אפגנית ראשונה
לטיפה (רביעית מימין) בצילום מיוחד ליום האישה הבינלאומי | צילום: SHAH MARAI, GettyImages IL

"טיסת הסולו הראשונה שלי הייתה חוויה בלתי נשכחת. זה היה בעיר הצפונית מזר א-שריף והטיסה הייתה חלק ממבחן. טסתי – טסתי והרגשתי מצוין. אז חשבתי: 'זה מה שמרגישים אחרי עבודה כל כך קשה'. באותו הזמן, המורה אמר לנו 'בבקשה שימו לב! תביטו מטה לכל אנשי הממשל, תביטו לפרחים שהם אוחזים בידיים. הם רק מחכים שתנחתו כדי להוקיר אתכם'. זו הייתה תחושה יוצאת מן הכלל".

לאחר שסיימו את הקורס בהצלחה, הפכו למעשה שתי האחיות להיות הטייסות הראשונות בחיל האוויר האפגני.

עם זאת, האווירה הסביבתית של אפגניסטן של אותם הימים הכתה שוב כאשר לטיפה ולוליאומה קיבלו רק משימות אבטחה ולא נשלחו לטיסות מעל לאזורי עימות, שם נדרשה גם לחימה. פני הדברים השתנו כאשר בשנת 1996 תנועת הטליבן השתלטה על העיר קאבול. בשל המצב שנוצר, האחיות נדרשו לעזוב צפונה למזר א-שריף. שם הגנרל תחתיו הן שירתו, לקח אותן תחת חסותו, דאג להן לקורת גג וכדי להראות שהוא מקדם שוויון זכויות נשים – שלח אותן גם למשימות תקיפה.  "ממש נלחמנו בטליבן", היא מספרת.

לטוס עם ילדה בת חודשיים בקוקפיט

בשלב מסוים, המצב באפגניסטן אילץ את האחיות לברוח לפקיסטן ולעסוק בה במכירת שטיחים כשהן שומרות על פרופיל נמוך ונזהרות לא להיחשף בזהותן כטייסות אפגניות. לאחר זמן מה, הגיעו ידיעות מעודדות לפיהן הטליבן החליט לעזוב את אפגניסטן – מה שהפיח רוח של תקווה בקרב העם האפגני ובעיקר בקרב נשים שחשו שהן קרובות לקבל את עצמאותן התעסוקתית חזרה, כך מספרת לטיפה. "חזרתי, אני מוכנה לעבודה", לטיפה מצטטת את דבריה כאשר נכנסה לבסיס הצבא בקאבול חסרת סבלנו לחזור לטוס וממשיכה לספר כי טיסתה הראשונה לאחר החזרה לקבול הייתה במסגרת החגיגות של העם האפגני נוכח נסיגת הטליבן.

הבת של הטייסת האפגנית הראשונה
מכירה את המסוק מגיל חודשיים. מלאלי | צילום: צבא ארצות הברית

במהלך השתלשלות האירועים, האחיות נישאו והרו האחת אחרי השנייה. מתוך האהבה למקצוע הטיסה הן שמרו את דבר ההריון בסוד עד כמה שיכלו והמשיכו לטוס כרגיל. במהלך תקופת ההריון, עברה לטיפה את המשבר הטרגי הקשה בחייה. "לאחותי היו קשיים במהלך לידת ביתה. הרופא באותם הימים אמר שיש לה שתי ברירות: 'את רוצה שנציל את חיי התינוק או את חייך שלך'. היא הייתה מאוהבת בתינוק ואמרה 'הצילו את התינוק – בכל דרך שתוכלו'". בעודה בהריון ובעודה ממשיכה לתפקד כטייסת, לטיפה איבדה את אחותה איתה גדלה כל החיים, וקיבלה לידיה את מרים, אותה היא צריכה לגדל בנוסף לבתה מלאלי שנולדה זמן קצר לאחר מכן.

כחודשים לאחר הלידה, לטיפה חזרה לעבודה. בטור היא לא מציינת מי טיפל באחיינית שלה, אבל הנושא המעניין הוא דווקא מה שקרה עם מלאלי – בתה. "לצערי, לא היה מי שיטפל במלאלי כשהייתי בעבודה ולכן נאלצתי לקחת אותה איתי למסוק. "היא גדלה במסוק. לפעמים אני חושבת שזו אולי לא הבת שלי, אלא הבת של המסוק. הילדה הייתה בת חודשיים בלבד כשהתחלנו לטוס ביחד". הילדה מצידה, מספרת שהטיסה במסוק מבחינתה היא כמו לתת חיבוק גדול לכוכבים.

היום לטיפה, הטייסת האפגנית הראשונה ממשיכה לטוס ולנהל חיי משפחה במקביל. בטור שהיא כותבת, היא מתארת אופטימיות רבה באשר לחיי ביתה שגדלה בחברה שפתוחה יותר לקידום נשים. החלום שלה הוא שמלאלי תהיה האישה האפגנית הראשונה שתהיה אסטרונאוטית בחלל.

>> הסוף למלחמה באפגניסטן: כוחות נאט"ו עוזבים את המדינה