כשחושבים על תרגיל הענק "מרכבות האש", בו צה"ל מתנהל במתכונת מלחמה במשך חודש שלם, עולים בדמיון לוחמים מסתערים לקרב, מטוסים חותכים את השמיים, טנקים, תותחים ופיצוצים רבים. מאחורי הקלעים, בתחומים שפחות שומעים עליהם בשגרה, ישנו נושא מרתק לא פחות.
בשבוע שעבר התקיים באוגדה 99 תרגיל המדמה מעבר ממצב שגרה למלחמה תחת אש. בין הגורמים הרבים שלקחו חלק, נמנו גם כל קב"ני (קציני בריאות הנפש) האוגדה במילואים, שהשתתפו באימון מיוחד המתרגל את תפקידם בחירום.
"כשיצאנו מלבנון, חיילים פשוטים לא נפגשו עם קב"ן - וגם אם מישהו בכל זאת רצה, הדרך אליו לא הייתה פשוטה", נזכר רס"ן אלעד מיכאלי, קב"ן אוגדה 99, שהוביל את התרגיל, "בגלל החוויה הזו, היום חשוב לדאוג שהקב"ן יגיע עד לכל חייל בקצה, יהיה נוכח בשטח וזמין תמיד, כדי שהם אפילו לא יצטרכו לחפש אותו".
תרגיל הקב"נים נמשך יומיים והתחלק לשניים - יום עיוני ויום מעשי. ביום הראשון הם הגיעו למחלקת בריאות הגוף והנפש של חיל הרפואה, שם לקחו חלק בהרצאות, בשיחות ובפאנלים שהועברו על ידי אנשי מקצוע שונים מתוך הצבא ומחוצה לו. הם עסקו במגוון היבטים של בריאות הנפש - כיצד ניגשים לחייל במשבר? איך בונים חוסן נפשי? מה הקשר שבין תגובות קרב לתפקוד הגוף? ואילו דרכים יש להתמודדות עם משברים שונים.
ביום שלמחרת הם הגיעו לאוגדה, שהייתה בעיצומו של תרגיל, ותרחשו גם הם מצבים שונים. "כל חלק במלחמה עלול להיות מלחיץ ולהוביל לתגובות נפשיות שונות", משתף רס"ן מיכאלי, "מההכנות לקרב, בהן יש בלגן, צעקות, אזעקות ונפילות טילים, ועד לחלק של הלחימה עצמה, בה נחשפים למראות קשים מאוד. אנחנו תרגלנו כל אחד מהשלבים השונים".
את עבודת הליבה תפעלו בעיקר הקב"נים במילואים, בעוד שהסדירים ערכו סימולציות על הנפג"מים (נפגעי המלחמה). כל אחד מהם קיבל דף מפורט עם הדמות, התרחיש והפגיעה, והקב"נים הוזעקו בצוותים אורגניים לטפל בכל פעם בנפג"ם אחר.
"לא חייב להיות קב"ן, רק לדעת להקשיב"
"הרגעים הכי קריטיים למניעת פוסט טראומה הם הדקות הספורות שאחרי האירוע", מדגיש אחד המילואימניקים, "אם מיד מטפלים בלוחם או מייעצים למפקדו כיצד לפעול, יכול להיות שהוא בכלל לא ייצא עם פגיעה נפשית. אבל אם מוציאים אותו מהסיטואציה ומשאירים אותו לבד לעכל הכל עם עצמו, הפגיעה עלולה להיות קשה".
מילואימניק אחר מגיע ומתאר איך נראה אותו הרגע: "האדם מרגיש שהוא מאבד שליטה על המתרחש סביבו ונכנס למצב של חוסר אונים. לא משנה אם האירוע קטן או גדול, חשוב ישר לשבת עם האדם, לדבר איתו, ולהוכיח לו שהוא עדיין נמצא בשליטה על החיים של עצמו. באותו הרגע אתה לא חייב להיות קב"ן, אלא רק אדם שיודע להקשיב ולהכיל".
תרגיל קב"נים מתקיים פעמיים בשנה, אך הפעם הוא נעשה כחלק מהאימון האוגדתי. "חשוב שיראו אותנו בשטח ויבינו מי אנחנו", מבהיר רס"ן מיכאלי, "כשבן אדם חושב על טיפול בשדה הקרב, הוא ישר מתמקד רק בעזרה ראשונה, בעוד שהטיפול הנפשי נדחק לפעמים הצידה. במהלך היום הזה הדגשנו לכולם עד כמה באמת נהייה חיוניים במצב של מלחמה או מבצע גדול".
ואז, בסביבות הצהריים מתחילות להישמע אזעקות ברחבי הבסיס ו'בום' עוצמתי מסמל על נפילת טילים. שניות לאחר מכן מדווח על פצועים רבים באזור הדשא המרכזי וחובשים מוזעקים למקום. מה שהם לא ידעו זה שבין הפצועים בגוף היו גם נפגעים בנפש, אותם היו צריכים החובשים לאתר.
"החובש אמור לזהות פגיעה נפשית ולהקפיץ את הקב"ן. דרך התרגיל הזה בחנו גם את שיתוף הפעולה בין הגורמים וגם את המהירות שבה הם אכן מזהים אותם וקוראים לנו".
את התרחישים שתרגלו הקב"נים במהלך האימון, רס"ן מיכאלי כבר פגש מקרוב בעבר, קרוב מדי. "בלבנון השנייה הייתי לוחם בנח"ל והמחלקה שלי לקחה חלק בכמה קרבות משמעותיים. יומיים לפני סוף המלחמה נפל עלינו פצמ"ר. חבר מהמחלקה נהרג במקום וכל השאר נפצעו. אני איבדתי לגמרי את הראייה בעין אחת לשלושה שבועות וכבר הייתי בטוח שאהיה משה דיין הבא".
במזל גדול רס"ן מיכאלי יצא ללא פגיעה בנפש וגם ראייתו חזרה אליו, אך רבים מחבריו נשארו עד היום עם פוסט טראומה שמגבילה משמעותית את שגרת חייהם. "כמה שנים אחר כך החלטתי שאני רוצה ללמוד את התחום וחזרתי לצבא בתור קב"ן. בשבילי, התפקיד הזה הוא שליחות וכל תרגיל כזה מקדם אותנו עוד צעד במשימה שלנו".