בוסניה 1994, במסגרת מבצע כוח מכוון של נאט"ו מבנה של מטוסי סי הארייר ממריאים מנושאת המטוסים הבריטית ארק רויאל לשמי בוסניה בדרכם לתקוף את הכוחות הסרבים. בקרי אש קדמיים של הכוחות המיוחדים האמריקאים מכווינים את הטייסים לכוח שריון סרבי שיורה על אזרחים. לוטננט ניק ריצ'רדסון צולל לתקוף את אחד הטנקים ונכשל, משום שתקלה מונעת מהמכ"ם שלו לנעול את החימוש המונחה שלו על הטנק. רק בצלילה השלישית הוא מצליח לשגר אך נפגע מאש נ"מ ונאלץ לנטוש את המטוס. בשלב הזה נכנסים לפעולה שנות האימונים הארוכות ואומץ לבו: הוא נוחת בשטח שורץ אויב ומנהל מסע בריחה נועז. בהמשך ניק מצטרף למיליציה מקומית ואף פוגש במקרה כוח של ה-SAS שאוסף אותו, כשהם עצמם נמצאים בעומק האויב עם פצוע קשה, עד שהוא מחולץ על ידי מסוק צרפתי.
ההיסטוריה הצבאית ידעה לא מעט סיפורי גבורה ונחישות, סיפורים של לוחמים שעשו את הבלתי יאומן ושרדו או ניצחו את האויב כנגד כל הסיכויים. הם עשו זאת בעזרת אימונים ארוכים שהיו משולבים באומץ לב ונחישות גבוהה. הם הצליחו במקומות בהם רבים נכשלו ואף איבדו את חייהם. אנו מביאים סיפורים מעוררי השראה של חמישה מהם.
הטייס הישראלי שנחת עיוור
בנובמבר 1966 יצא צה"ל ל"מבצע סמוע" – מבצע קרקעי נרחב בדרום הר חברון, שנועד לפגוע במחבלים שהפכו את הכפר סמוע לבסיס יציאה לפיגועים בישראל. המבצע זכה לקבל מטרייה אווירית שנועדה למנוע מהירדנים לתקוף את הכוחות מהאוויר ובנוסף לתקוף חלק מהמטרות.
בתחילת המבצע זוג מטוסי אורגן תוקפים מטרה ראשונה ולאחר מכן צוללים לתקוף שיירה צבאית שנכנסה לאזור. בתקיפה זו נפגע מטוסו של המוביל, יוחנן רוזר, מפגז שפגע בתא הטייס ופצע את יוחנן באורח קשה. הוא מאבד את עין שמאל והדם שזולג מכסה לחלוטין גם את עין ימין. בן הזוג שלו, ישראל בהרב, מדווח שהמוביל נפגע. יוחנן מדווח לישראל שהוא לא רואה כלום, והנווט אומר לו שיזיז את הסטיק (הגה המטוס) שמאלה כי הוא התגלגל לכיוון הקרקע. למרות שאינו רואה דבר יוחנן מכוון את המטוס בעזרת ישראל שאומר לו "סטיק ימינה" או "סטיק שמאלה" כשצריך, וכך הם יוצאים משטח האויב. אחרי שחצו את הגבול מדווח יוחנן שהוא מצליח לראות בעזרת עין ימין אבל בצורה מטושטשת, אך למרות המצב הוא לא מתכוון לנטוש, כשאת הנחיתה יעשה בעזרת הכוונה של ישראל. וכך אכן היה, ישראל אמר לו לאן לפנות ומתי להוריד כוח מנוע וכך הצליח לנחות כשהוא כמעט עיוור. יוחנן רוזר השתקם ולמרות עין זכוכית, המשיך לטוס בחיל האוויר.
עשרה ימים מעבר לקווי האויב
לוטננט קולונל לוסיל המבלטון היה מומחה מספר אחת של ארה"ב לדיכוי הגנה אווירית. ב-2 באפריל 1972 הוא יוצא על מטוס EB-66 לגיחה בשמי וייטנאם, שתפקידו לשבת מאחור ולאסוף נתונים על המכ"מים שנועלים עליהם, לנתח אותם ולמצוא דרך להתגבר עליהם. אבל המטוס נפגע מטיל נ"מ וכל אנשי הצוות נהרגים מלבד המבלטון עצמו, שמצליח לנטוש.
צבא ארצות הברית שם לעצמו כמטרת-על לחלץ את המבלטון, מכיוון שיש לו ידע מודיעיני אדיר, ואם יפול בשבי יש סכנה שיוציאו ממנו את הסודות הכמוסים. כשהוא מגיע לקרקע הוא נאלץ לפתוח במנוסה ארוכה כשהוא מתחמק מאלפי חיילי אויב שמחפשים אותו. משימות החילוץ נכשלות אחת אחרי השנייה, ובכל פעם האויב צר עליו. באחד הימים המבלטון נתקל בחקלאי מקומי, אותו הוא נאלץ להרוג בכדי שזה לא יסגיר אותו. ההכשרה שלו נכנסת לפעולה והוא שותה מי טל או גשם ומנות המזון שלו מורכבות מעלים וזוחלים. כל הזמן הזה הוא מתקדם לנקודות ציון ממנו ניתן יהיה לחלץ אותו על פי הכוונה של מטוס סיור קל שלא עוזב אותו. בסופו של דבר, כשהוא שוקל 20 ק"ג פחות, הוא מחולץ על ידי תומס נוריס, איש הכוחות המיוחדים, שהתחפש לדייג והסתנן דרך הנהר עד לנקודת החילוץ.
החילוץ הנועז של נוריס
חצי שנה אחרי שתומס נוריס חילץ את המבלטון הוא הוביל, כלוחם הכומתות הירוקות, תקיפה של כוח מקומי בעורף הצפון וייטנאמי. במהלך אותה תקיפה הוא נפצע קשה בראשו והוייטנאמים שלו היו בטוחים שהוא מת, לכן הם ברחו כשהם משאירים את גופתו מאחור.
מי ששמע על כך היה מייקל תורנטון, אז לוחם בצוות 1 של הנייבי סיילס (לימים לוחם בצוות 6) שפעל באותו הזמן במשימה אחרת מעבר לקווי האויב ונקרא לסייע לכוח של נוריס. לתורנטון ברור שלא יכול להיות שלוחם אמריקאי יישאר בשטח, גם אם זו גופה, ויוצא לחלץ אותו לבדו. הוא מסתנן וחוצה את הקווים כשבדרך הוא מחסל שני חיילי אויב ומצליח להגיע לנוריס. אז הוא מגלה שנוריס פצוע קשה, אבל חי. הוא לוקח אותו לשפת הנהר שם הוא מנפח את חליפת ההצלה שלו ובמשך שעתיים שוחה יחד עם נוריס לכיוון האזור שנשלט על ידי ארה"ב. שם הם חוברים לסירת נהר של חיל הים ונוריס ניצל. על פעולה זו הוא מקבל את העיטור הגבוה ביותר של ארה"ב, מדליית הכבוד. נוריס שזכה למדליה כזו כשחילץ את המבלטון, איבד עין וחלק מהגולגולת שלו אך נשאר בחיים והשתקם.
צניחה ממסוק שהתפוצץ
במלחמת יום כיפור היו בני בן-דרור ויעקוב לימור לוחמי ל"א (לוחמה אלקטרונית) מוסקים, והשניים האלה אחראים לאחד מהסיפורים הכי מדהימים במלחמה ואפשר גם להגיד בעולם. היום כמעט שלא נהוג להצטייד במצנח על מסוקים וגם בעבר נחשב הדבר למסורבל ואף מיותר. צניחה ממסוק שנפגע כל כך נדירה, שכמעט ולא קיים לכך תיעוד בעולם ובארץ ישנו רק אחד כזה, בעיקר בגלל שמסוקים טסים נמוך מכדי לאפשר פתיחה של המצנח.
במהלך המלחמה היו השניים משובצים בצוות מוסק במסוק יסעור, ששיבש את שיגורי הנ"מ של הסורים והמצרים לעבר מטוסי חיל האוויר. ב-12 באוקטובר הם יוצאים לגיחה שכזו בשמי סיני. הם יושבים בחלקו האחורי של היסעור ומתפעלים את מערכות הל"א, כלפתע כשהמסוק, בגובה שבין 7,000 ל-8,000 רגל, נפגע מטיל נ"מ ומתפוצץ. השניים מצליחים בדרך שלא ברורה עד היום לקפוץ מהמסוק דרך הדלת האחורית. הם מצליחים למשוך את ידית המצנח ואף מספיקים לראות את שברי המסוק עוקפים אותם בדרך לקרקע. מבין תשעת אנשי הצוות הם היו הניצולים היחידים. שלוש שנים לאחר מכן במהלך שירות מילואים בני בן דרור היה מעורב בתאונת מסוק נוספת שאיבד את רוטור הזנב. הוא התכוון לצנוח שוב כשקצין החזיר אותו פנימה, הפעם היה מדובר במזל גדול משום שסיבוב המסוק היה קורע את גופו ובמקרה זה הטייס השתלט על המסוק.
איש המילואים שהציל את המצב
הפעם לא מדובר באיש הכוחות המיוחדים, כי אם חייל חי"ר רגיל בדרגת רב"ט. בחיי היום יום דניאל קייראן, בן 29, הוא כורה זהב באוסטרליה. כאיש צבא לשעבר הוא שירת בשנת 2000 בעיראק וגם במזרח טימור, ולאחר השחרור התנדב דניאל לשרת במילואים בגדוד 6 של החטיבה המלכותית האוסטרלית.
בתחילת 2010, במסגרת מבצע "נעלי בית" (השם האוסטרלי למלחמת אפגניסטן), מצא עצמו דניאל באפגניסטן הרחוקה. באוקטובר אותה שנה היה דניאל חלק מסיור בעמק טנג'י שנמצא במחוז אורוזגאן, בדרום אפגניסטן. באחד העמקים הותקפו פחות מ-40 חיילים אוסטרלים על ידי למעלה ממאה לוחמי טליבן שהיו גם בעמדות שולטות. קייראן, תוך כדי הפגנת אומץ לב נדיר, יצא מהמחסה שלו כמה פעמים בכדי לאתר את עמדות הטליבן ולאפשר הכוונת אש מסייעת לכיוונם. בפעמים נוספות יצא מהמחסה שלו כדי למשוך את אש האויב משאר הכוח ומפצוע שהיה במקום. כאשר הגיע המסוק, התנדב לחלץ את הפצוע תחת אש לנקודת הנחיתה. הפצוע אומנם נפטר מפצעיו אולם הפעולה הזו של איש המילואים מנעה נפגעים נוספים ועזרה למעטים לגבור על רבים, למרות שבניגוד לקרבות אחרים הם לא זכו לסיוע אווירי. לאחר מכן הוא זכה לעיטור צלב ויקטוריה, הגבוה ביותר בחשיבותו.