אל"מ יעל הס, מפקדת מערך מג"ן בחיל החינוך והנוער, הצטרפה באפריל האחרון למשלחת "עדים במדים" בפולין – בפעם הראשונה כמפקדת צוות. ערב מצעד החיים, המשלחת התכנסה יחד עם עוד כאלף יהודים מרחבי העולם בבית־כנסת גדול בקראקוב. "הייתה אווירה חגיגית, היה משהו מאוד עוצמתי באוויר", נזכרת הס בערב ההוא. "כשנכנסנו לבית־הכנסת, שכחתי פתאום שאני לא יכולה לשבת בפנים, באולם הגדול. זה היה קטע הזוי, שמפקדי הצוותים האחרים נכנסים להיכל המרכזי ואני עולה למעלה, לעזרת נשים, מקום צדדי שלא משתתף באירוע", היא אומרת בלהט. "זה היה מאוד בולט לעין, שכל הבנות למעלה והבנים עושים את הדבר האמיתי. זה היה כאילו העולם התמיין. היה מאוד ברור שרוצים לכבד אותנו בתור משלחת צה"לית, אבל נוצר מצב שהיינו ארבעה מפקדי צוותים, שלושה גברים ואישה – אבל האישה, לא הייתה יכולה להיכנס להיכל. ראיתי את כולם רוקדים, שמחים, מכובדים ומכבדים, ואני הייתי למעלה, בעזרת נשים. לא ידעתי איך לעכל את הסיטואציה הזאת".
בסופו של הערב הס החליטה להיכנס להיכל, אך בכל זאת שמרה מרחק ועמדה בקצהו. "הייתי על מדים, אז הייתי הרבה יותר מוגבלת. לא רציתי לעורר מהומה. אם לא הייתי לובשת מדים היה לי הרבה יותר קל להיכנס למטה. אבל הייתי ילדה טובה, במובן מסוים עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות. אני בתפקיד ייצוגי, והיה ברור לי שאני בשליחות, אבל בתחושה שלי – הייתי ממש נסערת", היא מסבירה. "הרבה אנשים יכולים להגיד, 'אז מה, זה בית־כנסת, תהיי מאחור, ככה זה אלפיים שנה'. אבל אני מכירה מודל שלא עובד ככה, אין סיבה שזה יהיה ככה".
כשאל"ם הס מדברת על מודל אחר שהיא מכירה היא מתכוונת לגישה המסורתית־קונסרבטיבית, אותה היא מכירה היטב. היא נשואה לעו"ד יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל, ויחד הם מנהלים אורח חיים יהודי־פלורליסטי. "בבית־הכנסת שלנו", מסבירה הס, "הנשים יושבות לצד הגברים בהיכל הגדול, משתתפות בתפילה, ולעתים אף מובילות אותה. היהדות הקונסרבטיבית דוגלת בשוויון, נשים רשאיות להחזיק ספר תורה, נשים מתעטפות בטלית, נספרות למניין ומשמשות שליחות ציבור".
בסוף אותו ערב בפולין, הס ישבה לשיחה עם רב המשלחת, הרב רס"ן שרגא דהן וחלקה עמו את תחושותיה. למחרת, ביום השואה, במהלך ביקור במחנה ההשמדה בירקנאו, בפורום בו נכחו גם הרמטכ"ל וראש אכ"א, ניגש הרב לאל"ם הס והציע לה להחזיק את ספר התורה. "הוא קלט שנורא נפגעתי, והוא, כמו שרב צריך להיות בעיניי, היה רגיש מספיק להבין שיש לו אחריות לסוגים שונים של זהויות יהודיות", היא מספרת. "הוא אמר לי: 'אני מבקש שאת, יחד עם הקצינים, תחזיקי את ספר התורה'. זה היה יפה בעיניי, פלורליסטי, ולא רק במובן השוויוני־קונסרבטיבי, אלא גם בגישה שאני מכירה מבית אבי. הוריי עלו ממרוקו, ובכל פעם שאני שומעת סיפורים על מתינותם של רבני מרוקו בימי ילדותו של אבי, אני תוהה לאן נעלמה הרוח הסובלנית ההיא?"
הגבול עובר בעזרת הנשים
יחד עם הס ישנם נשים וגברים רבים בצבא שמחליטים לקיים את היהדות שלהם באופן שונה מהמקובל בישראל בכלל, ובצבא בפרט. גופי הדת הרשמיים במדינת ישראל, ביניהם משרד הדתות, הרבנות הראשית, וכמו כן הרבנות הצבאית, מתנהלים בהתאם לזרם האורתודוקסי של היהדות, הזרם הנפוץ והמוכר. זרם זה, הוא למעשה השמרני ביותר בנוגע לכללי ההלכה היהודית, ודוגל בגישה לפיה תהליכים חברתיים ותרבותיים המתחוללים לאורך השנים, אינם צריכים להשפיע על קיום מצוות הדת או לשנות את ערכי היהדות.
בעוד בישראל מרבית היהודים הדתיים משתייכים לזרם האורתודוקסי, הרוב הגדול של יהודי ארה"ב משתייך לזרמים האלטרנטיביים: הרפורמי והקונסרבטיבי. ההבדל העיקרי בין זרמים אלו לזרם האורתודוקסי הוא בגמישות לשנות את ההלכות והמצוות בהתאם למציאות המשתנה. היהדות הרפורמית למשל, המכנה עצמה גם 'יהדות מתקדמת', מעודדת את האדם לעצב את אורח החיים היהודי על בסיס בחירה אישית מתוך לימוד התנ"ך, ולא על פי מצוות עשה ואל-תעשה המוכתבים ממנו. כמו כן, היהדות הרפורמית מקדמת, בין היתר, שוויון מלא בין נשים וגברים בבית הכנסת ומחוץ לו.
כמו הזרם הרפורמי, גם היהדות הקונסרבטיבית, הנקראת גם מסורתית, דוגלת בכך שעל ההלכה להיות גמישה ומותאמת לרוח התקופה, אך מתנגדת לסטיות קיצוניות מעיקריה ומן המסורת המקובלת, בשונה מהיהדות הרפורמית. היא רואה בהלכה מכלול של ערכים, המתאים את עצמו לתנאי המקום ולנסיבות המשתנות מדור לדור. בעוד הקונסרבטיבים נחשבים נאמנים להלכה, הרפורמים אינם בהכרח מקיימים את כולה, אלא על בסיס הבחירה האישית של האדם.
"שמונה אחוזים מהישראלים הם רפורמים או קונסרבטיבים", מפרט הרב גלעד קריב, ראש התנועה ליהדות מתקדמת בארץ - ארגון הגג של הקהילות והמוסדות הרפורמיים בישראל. "בצה"ל השיעור הוא אף גדול יותר, כי החרדים כמעט ולא מתגייסים".
אף על פי שזרמים שונים של יהדות פופולריים למדי בקרב קהילות יהודיות בעולם, נדמה שבארץ אין מודעות רבה לקיומם. גופי הרבנות הרשמיים לא מכירים בגיור רפורמי ולא בחתונה שנעשית על ידי רב או רבה קונסרבטיבים. גם בשירות צה"ל אין כיום רבנים רפורמים או קונסרבטיבים ובני ובנות הזרמים האלה מרגישים לעיתים את היעדרם בשטח. מכתב שנשלח במארס 2011 על ידי התנועה ליהדות מתקדמת (מהזרם הרפורמי) והתנועה המסורתית בישראל (מהזרם הקונסרבטיבי) לצה"ל, דרש כי יינתנו שירותי דת לחיילים שאינם אורתודוקסים בצה"ל. “לצערי, התשובה שקיבלנו מרשויות הצבא לא הייתה מספקת", אומר הרב קריב. “דרשנו שבתוך הרבנות הצבאית יהיו תקנים ברורים, גם אם הם תקני מילואים, לרבנים צבאיים לא אורתודוקסים. לא דרשנו תקני קבע. אנחנו מודעים לזה שהחייל הרפורמי פחות זקוק לשאלת רב מאשר החייל האורתודוקסי. היהדות הרפורמית לא חושבת שצריך לשאול את הרב לגבי כל מהלך". לדבריו, רק לפני מספר חודשים הגיע המענה למכתבו. “אמרו לנו: 'אין בצבא גם קציני דת דרוזים'", הוא אומר בתסכול. “מכשירים שרץ על ידי הטריפה? אני לא מבין את התשובה הזאת".
מי שנפגע באופן המשמעותי ביותר מהיעדר הרבנים הלא־אורתודוקסים בצה"ל הן החיילות הרפורמיות והקונסרבטיביות, שאינן מסוגלות לקיים חלק ממנהגיהן, המנוגדים להלכה האורתודוקסית המקובלת. למשל, הובלת תפילה, קריאת קדיש בבית־הכנסת, תפילה מחוץ לעזרת נשים או התעטפות בטלית. חיילות שמנסות לקיים את אורח חייהן הדתי לפי אמונתן הרפורמית או הקונסרבטיבית נתקלות באי הבנות ובמכשולים שונים כשהן מנסות לקיים את אורח חייהן הדתי לפי אמונתן. כך קרה לסג"ם מרב גן־פרקל, רפורמית מבית, מפקדת מחלקה בקורס "נתיב", כשנשארה בסוף השבוע בבסיס במסגרת קורס הקצינים בבה"ד 1. “הגדירו לנו שהפעם הגדוד שלנו מחויב להגיע לקבלת השבת", היא נזכרת. “מעבר לכך שהייתה חובת נוכחות ולא הסבירו למה, התפילה התנהלה כשהגברים היו מלפנים והנשים מאחור, למרות שגם בזרם האורתודוקסי נשים וגברים יכולים להתפלל זה לצד זו, עם מחיצה ביניהם. במקום זה פשוט לקחו את האודיטוריום, את החלק הקדמי הקדישו לבנים ואת האחורי לבנות", היא משחזרת. “עם כל הכבוד, צה"ל חורת על דגלו שוויון – וזו לא נראית לי בקשה כל כך מופרזת שבנות יתפללו לצד בנים, ועוד בבה"ד 1, ששם יש הרבה מתפללים. בדיוק כמו שתפילה מעורבת יכולה לפגוע בחייל אורתודוקסי – אני נפגעתי מהתפילה הזו", מבהירה גן־פרקל. “לא ציפיתי שהתפילה תהיה לגמרי מעורבת. אין לי ציפייה כזאת, ואני גם לא מבקשת את זה. אני מבינה את הגבולות".
כשגן־פרקל הגיעה להשלמה החילית, היא התלבטה לגבי המשך דרכה בצבא. “התחלתי לחשוב ברצינות על קורס 'נתיב'", היא מספרת. “באיזושהי נקודה הגעתי למסקנה שזה מה שאני רוצה, בעיקר כי אני רפורמית – וחשבתי שהעיסוק בגיור יאתגר אותי".
לא חששת מכך שהתפקיד ייצור ניגוד אינטרסים?
"קודם כול, אין לי בעיה עם גיור אורתודוקסי", היא מדגישה. "מאוד קשה לי שאין אופציה אחרת. שאם מישהו עובר גיור רפורמי בארץ, הוא לא נחשב יהודי. אלו שני דברים חופפים אבל שונים".
יהדות לא אורתודוקסית – מחוץ לבית הכנסת
בעוד החיילות הדתיות־אורתודוקסיות מנהלות אורח חיים דתי בתמיכתה המלאה של הרבנות הצבאית ומוגדרות כדתיות, חברותיהן הקונסרבטיביות והרפורמיות לא מקבלות תמיד את ההיתרים והאפשרות לקיים את מנהגיהן. "הקטגוריות הקשוחות האלה, של דתי וחילוני, משאירות המון אנשים בחוץ", אומר גרשום גורנברג, היסטוריון ועיתונאי העוסק בשאלות של דת ומדינה ופרופסור אורח באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. "זה עושה פה המון לחץ, להתאים את הזכות הדתית שלהם לקטגוריות".
במאי 2009 התפרסם סיפורה של חיילת קונסרבטיבית ששירתה בבא"ח נח"ל, וקיבלה הודעה על פטירת סבתה. כמקובל, החיילת שוחררה לביתה. למחרת טסו הוריה לארצות הברית, שם נערכה הלוויה ואחריה השבעה. החיילת, ששירתה במסגרת גרעין של תנועת הנוער נוע"ם (תנועת הנוער של התנועה הקונסרבטיבית), חזרה לבסיס ובאחד מימי השבעה אביה התקשר אליה, אמר לה שאין להם מניין לתפילה – וביקש ממנה לומר קדיש, כפי שהמסורת הקונסרבטיבית מאפשרת. החיילת דיברה עם הרב בבסיס, והציעה לארגן מניין נפרד לנשים בבית־הכנסת במקום. תחילה הרב הסכים, אך לאחר שהתייעץ עם מפקדיו, הודיע לחיילת האבלה שהיא יכולה לארגן מניין בכיתה כלשהי בבסיס אבל לא בבית־כנסת של צה"ל. "הרבנות הצבאית יוצרת פירוש אחד של היהדות, הפירוש האורתודוקסי, וזה מאוד בעייתי לחיילות רפורמיות וקונסרבטיביות", טוען גורנברג. "זה גם עשוי להיות בעייתי לחיילת אורתודוקסית שבחרה לעצמה פירוש יותר ליברלי ופמיניסטי של הזרם. היא רוצה להגיע כל בוקר לשחרית, ומגלה שעזרת הנשים ממש לא מתאימה או מכובדת".
לסמל טובה דורפמן, לוחמת בגדוד "קרקל" שנמצאת בפרק משימה של גרעין נח"ל מטעם נוע"ם, קרה מקרה דומה כשהייתה בטירונות בבא"ח גבעתי, שם בילתה שבתות רבות בבסיס. "היו פעמים שרציתי להתפלל בבית־הכנסת בשישי בערב, כמו שאני עושה בבית, אבל פשוט לא היה מקום כי עזרת הנשים הייתה נורא קטנה", היא מספרת. "כאילו לא חשבו שבנות באמת מתפללות. תמיד היה שם צפוף ולא נעים".
דופרמן פנתה למפקד הפלוגה שלה, אך דבר לא השתנה. "זה לא היה הוגן, כי הרגשתי שלבנים צריך להיות מקום להתפלל בו, ולבנות לא ממש. זה בדיוק ההפך מהאופן שבו גדלתי", היא מספרת, "וזה הפריע לי להתפלל. הבנות תקועות במקום שיש בו וילונות וכל מה שהן מצליחות לראות זה רק את הקוקו של הבנות שלידן כשמוציאים את ספר התורה.
"היו מקרים שהחלטתי פשוט לוותר על העיקרון", היא ממשיכה. "למשל, כשהייתי צריכה להדליק נרות הייתי מדליקה מהר, אם המפקד הלך לרגע. היו פעמים שאמרתי שאני צריכה ללכת לשירותים ועושה את זה שם. לא חשבתי שהם יבינו שזה חשוב לי. עבורם, אם אני לא לובשת חצאיות ולא מתפללת גם ערבית, גם שחרית וגם מנחה – כנראה שאני לא דתייה מספיק. לעומת זאת בבת מצווה שלי עליתי לתורה, ובבית הכנסת אליו אני הולכת בבית הובלתי תפילה בעצמי", היא אומרת. "איך מישהו יכול להחליט שדתי זה רק מי שנראה ככה וככה, ועושה ככה וככה?"
מה היא תודעה יהודית?
חוסר ההבנה שלפעמים נוצר בין צה"ל והקהילות האחרות מדאיג את מנכ"ל התנועה הרפורמית, אך עם זאת הוא בטוח שבסופו של דבר המסה תנצח. "אם מחר, חס וחלילה, משפחה תבקש שרב רפורמי ינהל את הלוויה הצבאית – לצבא אין דרך לומר לה 'לא'", הוא קובע. "ובכל זאת, אני לא אומר שבאותו יום חייל רפורמי שירצה לעשות מניין שוויוני, הכולל נשים, ישמע 'תפדל' מהרב הצבאי שלו. סביר להניח שהוא יצטרך להתקשר אליי, ואני אצטרך להתקשר ללשכת הרבצ"ר ולומר להם, 'חברים, זה לא מקובל עלינו'", הוא מתאר. "הדברים פה הם לא חלקים עדיין. הרב הצבאי הממוצע עדיין לא יודע איך לאכול חייל שבא ואומר לו 'אני רפורמי'. אני לא אומר שזה יהיה קל, אבל בזירה הספציפית הזאת, המסה תכריע. בעתיד אלה כבר לא יהיו חמישה חיילים רפורמים בבסיס. הם יהיו מאות ואולי אלפים".
המספרים בינתיים מדברים בעד עצמם. בשנים האחרונות עולים מדי שנה קרוב ל־3,000 נערים ונערות לתורה דרך התנועה הרפורמית. אותם בני נוער גדלים ומתגייסים בסופו של דבר לצבא. בשנה שעברה נפתחה מכינה קדם צבאית קונסרבטיבית בקיבוץ חנתון בגליל התחתון ולפני כעשור נפתחה מכינה קדם צבאית רפורמית ביפו, ובמחזור האחרון סיימו כעשרה חניכים. “החניכים עוברים שנה שכוללת הרבה אלמנטים שקשורים לחברה, ללימוד ולחיי קהילה ברוח התנועה הרפורמית", מסבירה ליאורה אזרחי־ורד, ראש המכינה, ומציינת שמי שפוקד את המכינה הם לאו דווקא רפורמים מבית. “הרוב המכריע לא גדלו במשפחות רפורמיות. הם מגיעים מתוך כך שאהבו את הרעיון הרפורמי אבל לא ידעו על זה הרבה".
גורנברג רואה בכך בשורה. “אני חושב שככל שחיילים כאלו תובעים את זכויותיהם – וכך גם חיילות – הסיכוי שיהיה שינוי יגדל", הוא מעריך. “העובדה שהתנועות המסורתית והרפורמית שולחות קבוצות של גרעיני נח"ל, או את בוגרי המכינה הרפורמית לצבא – זה מעצים אותם, זה הופך אותם לנראים. הנראות הזאת הייתה חסרה בעבר. זאת צריכה להיות קבוצה מספיק משמעותית ומספיק מוכנה לעמוד על שלה כדי שהנושא בכלל יעלה. יש כאן קשר הדוק מאוד בין מה שקורה בחברה הכללית, בשני הכיוונים".
נדמה כי שני הצדדים, החברה האזרחית והצבא, אכן משפיעים זה על זה. אבל השאלה על מי מוטלת האחריות לעשות את השינוי – עדיין לא ברורה. “אני לא חושבת שהצבא צריך להיות המוביל של המהלך הזה", מסבירה אל"ם הס. “יש מהלכים שצריכים להתקיים בתוך החברה, והצבא לא צריך להיות חלוץ או נחשון בהובלה שלהם. מצד שני, לצבא יש חובה אחרת שאין באזרחות – שהיא להיות בית פתוח לכולם. הצבא לא יכול לנקוט עמדה בנוגע לשאלה מהי יהדות, או מהי התנהגות יהודית נכונה. הצבא שמר הרבה מאוד שנים על מערכת איזונים", היא אומרת, “אבל בפרהסיה זה איפשהו קצת הופר. כשאני לא נותנת למכוניות לנסוע בשבת בבסיס כדי שלא יהיה חילול שבת, זה עניין אחד, והוא תקין לחלוטין וחשוב שנקיים אותו. אבל כשאומרים לך מהי תודעה יהודית, וממה היא צריכה להיות מורכבת, זה דבר אחר", היא מנמקת. “אף אחד לא יכול להגיד מה זאת תודעה יהודית, כי יש יותר מתשובה אחת. אני יודעת מה זאת התודעה היהודית שלי, והיא לא התודעה היהודית של מישהו אחר. אפשר מקסימום להגיד, ‘יש פה כמה אופציות, והן אלו ואלו'. אבל אם אומרים ‘יש פה רק אופציה אחת' – זה משהו שאני לא מכירה בו, ואסור להסכים לו".