בכל בוקר הולכת מזל טפירו לעבודתה בחברה העוסקת בעץ, אבל כשיום העבודה נגמר היא כבר ממהרת לעבודה השנייה שלה, כיו"ר "יחד למען החייל" בנשר. יחד עם מאות מתנדבים, טפירו מלווה את החיילים מהגיוס בבקו"ם, דרך מסעות הכומתה ואפילו מפתיעה אותם בתחנות הרכבת בדרכם לחופשה בבית. לקראת "צו 12", יום שידורים מיוחד למען המתגייסים (ראשון בקשת 12), מי שנמצאת בכל מקום ובכל זמן עבורם, מספרת על הטרגדיה המשפחתית שגרמה לה לקום ולהתנדב, הנתינה האינסופית והחיבוק מהחיילים שכל כך חסר לה בתקופת הקורונה.
"אנחנו מעניקים להם מתנות מפנקות, מחבקים ומשמחים אותם", מספרת טפירו על ההתנדבות שהעניקה לה את התואר "הדודה של הבקו"ם" שמלווה את החיילים מהרגע הראשון. "מביאים כלי נגינה, שרים ורוקדים איתם, נותנים להם לעבור את התהליך בשמחה עם חיוך על הפנים. אנחנו מכינים להם אריזות ונותנים להם אותן בצורה אישית, אפילו פותחים להם את האוכל ובקבוקי השתייה שלא יתאמצו. הם חוזרים ממסע כומתה מותשים, ואנחנו מחכים להם שם עם שולחנות מלאים בכל טוב, כל מה שהם רק רוצים. ברגע שהם רואים אותנו הם שמחים ומקבלים כוחות חדשים. אנחנו תמיד אומרים להם 'הכל שלכם, התשלום בחיוך'".
"אנחנו לא 'כמו אימהות', אנחנו אימהות של החיילים. כשההורים רואים שמחבקים את הילדים שלהם, זה מוריד להם את הדאגה, מחמם להם את הלב ונותן להם הרגשה נפלאה שיש מי שמפנק את הילדים שלהם בשטח"
איך ממשיכים בעשייה שלכם בתקופת הקורונה?
"אנחנו תמיד ערוכים לקראת החיילים שלנו וממשיכים, שום דבר לא עוצר אותנו מלפנק את החיילים. אנחנו כמובן פועלים בהתאם להנחיות. המתנדבים לא נכנסים לבסיסים אבל דואגים להכין להם יום קודם את המארזים בצורה אישית, עם מדבקות של 'אוהבים אתכם', וזה מגיע אליהם. עכשיו חילקנו אלפי חבילות קרמבו וכתבתי 'אם אתם לא יכולים להגיע לקרמבו, הקרמבו יגיע אליכם'. באו מהמרחב ודאגו לקחת את כל הקרטונים ולחלק לחיילים. אני מגיעה עד לחיילים שנמצאים בבידוד, שמה להם דברים מחוץ לדלת והולכת. שום דבר לא נחסך מהם, אנחנו נדאג להם ללא הפסקה גם בקורונה".
"כבר בשבעה התחלתי להכין מארזים"
הנתינה האינסופית של טפירו הגיעה דווקא מהמקום הכי כואב וטרגי. כשהייתה בת 12, אחיה הגדול דוד ברדה ששירת בגדוד 51 של גולני, נהרג בזמן מלחמת לבנון הראשונה. "הוא היה בלבנון וביקש שישחררו אותו הביתה כי נודע לו שסבא שלנו נפטר", משחזרת טפירו את הרגע הגורלי ששינה את משפחתה, "הוא עלה על הנגמ"ש שנתקל במארב של מחבלים ונהרג במקום. הודיעו לאבא שלי על מות בנו תוך כדי שהוא יושב שבעה".
"כשאחי נהרג כולם התרכזו אצל ההורים שלי, ובתור ילדה בת 12 שעדיין לא מעכלת את השכול ורואה את ההורים בוכים, נכנסתי לחדר וכתבתי לעצמי על דף שאני מבטיחה לתת את כל כולי לחיילים. הפתק הזה נמצא עד היום בספר זיכרון בגולני. עוד בשבעה התחלתי להוציא אריזות, הלכתי לתחנות אוטובוס, לקחתי את החברות מבית הספר והייתי כמו יו"ר קטנה, הלכנו לבית חולים בחיפה לבקר חיילים פצועים, ומשם גדלתי".
"המוטו שלי זה פחות אבל ולראות את המצבה, ויותר לקחת את השכול שלי למקום טוב. אני בטוחה שגם אחי בשמיים יגיד לי: 'מזל, תעשי לחיילים החיים, אלה שעכשיו נלחמים ומגנים עלינו'. אבן לא תיתן לי שום דבר, גם פרח שנובל לא נותן לי כלום, אבל החיילים זה לב ליבה של המדינה"
לפני מספר שבועות הודיעו לטפירו ששולחים מארזים לשמח את גדוד 51, שם שירת אחיה, לכבוד סיום מסע הכומתה שלהם. "באו לקחת ממני את האריזות, נתנו לחיילים ושלחו לי תמונות. אחרי תקופה מאוד ארוכה בכיתי, אבל זה היה דמעות של אושר. אמרתי 'דוד אנחנו הולכים לפנק את הגדוד שלך'. הם לא היו הרבה זמן בבית, אין יותר משמח מזה. אחרי העבודה, שם החיים שלי נמצאים".
>>בואו לברך את החיילים שעולים היום על מדים
טפירו בעצמה אם גאה לשלושה חיילים: רס"ן אור קצינת מהנדסים בח"א, ניב שעשה עתודה בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון וכיום משרת בחיל הים, ויוני שמשרת כבר שנה תחת חיל תקשוב בגוש עציון. "זה מרגש מאוד שכל הילדים שלי בצבא, מחמם את הלב. החיילים שלנו הם הלב של המדינה. אחי אמר לפני מותו: 'אם ארצה למות אי פעם זה יהיה בצבא ולא בתאונה' וככה זה יהיה".
היית מוכנה שהילדים שלך ישרתו בקרבי?
"הנושא הזה קצת רגיש, אבל אם אחד הילדים היה רוצה אז הייתי מכבדת. פחות כיווץ לי את הלב זה שהם לא הלכו לקרבי, אבל הייתי מסכימה. באתי מבית של צבא, גם את אבא שלי אני לא זוכרת כל כך על אזרחי, הוא כל הזמן היה במדים ואמא שלי סוגדת לדגל ישראל".
בראשון הקרוב יוצא לדרך גיוס נוסף של גולני ושריון, מה היית רוצה לאחל להם?
"אני רוצה שהקורונה תהיה מאחורינו, שנחזור להיפגש עם החיילים פנים אל פנים, לגעת, להגיש לחייל את המתנה אישית ולא ממרחקים או דרך זום. אני רוצה שיהיה שלום, שקט ושלווה, שהחיילים יחזרו בשלום לאימהות שלהם, לסירים ולבישולים ושיהיה להם רק טוב".