רצועה בלי ביטחון: המהלך הבעייתי בדרום לבנון

יום חמישי השבוע בגליל המערבי. רחפן של חיזבאללה פוגע ברכב קרבי של התותחנים, מה שגרם להשמדה שלו. שני לוחמים נפצעו בינוני ועוד עשרה קל. "לא היה מידע קודם וגם לא אזעקה", העיד אחד הלוחמים. "פתאום היה פיצוץ והאלפא (סוג הרכב) נדלקה. אם היה פוגע בכלי אחר עם חומרי נפץ שגם היה ליד, הכל כאן היה הולך, כולל החיילים".

זאת הייתה הפעם השנייה שרחפן מונחה סיב אופטי של חיזבאללה פגע בשטח ישראל. שבועיים וחצי קודם לכן, רחפן נפץ פגע בקריית שמונה אבל אז לא היה נזק ונפגעים ולכן, כמעט שלא היה סיקור תקשורתי. האירועים האלה יחד עם איום הכטב"מים והרקטות, שם את רצועת הביטחון שישראל הקימה מחדש בדרום לבנון כמהלך בעל אפקטיביות נמוכה, אם בכלל. מה שמטריד במיוחד זה שהרצועה הלא אפקטיבית הזאת עולה בדם של חיילים.

בצה"ל מנסים שלא להשתמש במונחים הרשמיים בביטוי "רצועת ביטחון". במקום זה מדברים על "מרחב אבטחה קדמי", "שליטה מבצעית" וגם ב"פעילות דינמית". אבל בשטח קשה להתעלם מהדמיון: כוחות קרקעיים פועלים בעומק דרום לבנון, מוצבים מוקמים מחדש כפי שכבר אמרו בתדרוכים ונוכחות צבאית מתמשכת הופכת לעובדה.

יש הרבה הגיון מבצעי בקפיצה של צה"ל לתוך שטח לבנון כדי לחצוץ בין היישובים לחיזבאללה. אבל זה היה אמור להיות מהלך מוגבל וזמני, עד להשמדה של כמה שיותר תשתיות טרור סמוך לגבול ולפגוע כמה שיותר בכוח רדואן. מה שנראה בתחילה כמהלך טקטי מוגבל, הולך ומצטייר כמהלך רחב יותר. כזה שעלול להחזיר את ישראל לדפוס פעולה מוכר ומסוכן. מה שמטריד הוא החשש שרצועת הביטחון לא תספק ביטחון.

למרות החיסול של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה ויחד איתו רב הצמרת הבכירה והצבאית כמו גם חיסול או נטרול של אלפי מפקדים (מבצע הביפרים ותקיפות חיל האוויר), חיזבאללה נשאר ארגון היררכי, לומד ומפיק לקחים. בהתאם למצב בשטח, את עיקר הירי הרקטי ואפילו הכטב"מים החליפו הרחפנים. לאיומים האלה אין כל משמעות מבחינת רצועת הביטחון.

מרחב אבטחה או רצועת ביטחון בשם אחר

צה"ל פועל כיום בעומק של כמה קילומטרים בתוך דרום לבנון, תוך הקמת 'מגננים' והפעלת כוחות באופן קבוע. המטרה המוצהרת היא להרחיק את חיזבאללה מהגבול ולמנוע איומים ישירים על יישובי הצפון, כפי שאמרו בכירי צה"ל בלא מעט תדרוכים. דברים שנאמרו גם על ידי שר הביטחון.

בצבא מדגישים שמדובר במודל שונה מזה של רצועת הביטחון של שנות ה-90. פחות ישיבה סטטית ויותר פשיטות, תנועה ושליטה באש. אלא שככל שהפעילות מתמשכת, עולה השאלה עד כמה ההבדל הזה באמת מחזיק ואם באמת יש הבדל.

צה"ל כבר מתכנן להקים כ-20 מוצבים כדי להגן על החיילים מאש הפצמ"רים וכעת רחפנים. גם ברצועת הביטחון הכוחות היו דינמיים ושלטו באש. זאת הייתה המטרה של מאות המארבים שיצאו בכל יום ולילה. כבר עכשיו צה"ל שוב מחזיק שטח בתוך לבנון ולא כפעולה נקודתית אלא כשגרה.

בימים האחרונים שוחחנו עם מספר מפקדים ולוחמים. אלו מציירים תמונה פחות "דינמית" ממה שמוצג לציבור. חיילים מדברים על היערכות לשהות ממושכת, על פעילות חוזרת באותם אזורים ועל ניסיון לייצר שליטה מתמשכת. "עיקר המשימה שלנו היא לאבטח את ההריסות של הכפר", אמר לנו מפקד פלוגה. "אנחנו פרוסים סביבם כדי לבודד את שטח הכפר ולמנוע פגיעה בכוח ההנדסי והאנשים של משרד הביטחון. אין הפסקת אש כי אנחנו כל הזמן חוטפים בהפתעה, כשאין לנו מיגון טוב לרחפנים".

דברים דומים שמענו מעוד מפקדים. הם סיפרו שהגיעו ליעדים שלהם ואז עברו להגנה. כלומר הם סטטיים רוב הזמן. המשמעות היא שהמודל ההיברידי שמדברים עליו בצה"ל, בין תמרון לנוכחות, נוטה בפועל לכיוון אחד ברור וזה התייצבות הגנתית בשטח. הכוחות עומדים במקום וחיזבאללה רואה את זה כך שיש לו את הזמן לתקוף את הכוחות מטווחים משתנים. זהו בדיוק אותו אזור אפור שממנו מתחילים דשדושים צבאיים. נוכחות מתמשכת בלי אופק ברור.

האיום שלא נעלם: הכטב"מים נשארו בצפון ואיתם גם רחפנים

גם אם מניחים שהרצועה תצליח להרחיק את חיזבאללה מהגבול, לא ברור עד כמה זה יעבוד בטווח הזמן הארוך יותר של חודשים ואפילו שנים. בכל מקרה רצועת הביטחון מתקשה להתמודד עם האיום המרכזי על תושבי הצפון: ירי רקטות וכטב"מים.

הסיבה הפשוטה היא שחלק גדול מהירי מתבצע מאזורים שמצפון לליטני, הרחק מאזור הפעילות של צה"ל. כלומר, גם שליטה מלאה בדרום לבנון לא תסיר את האיום הזה. כן צריך להגיד שגם מדרום לליטני יש עוד מאות משגרי רקטות וכמות גדולה של מרגמות.

בפועל, המשמעות היא שהרצועה אולי משנה את מיקום הכוחות, אבל לא בהכרח את רמת הסיכון לעורף. צריך לשמוע את תושבי הצפון כדי להבין את זה. נזכיר שמוקדם יותר השבוע פיקוד העורף גם החמיר את ההגבלות בצפון. רוב אזרחי ישראל כלל לא מצליחים להבין את המשמעות של מצב היישובים בצפון, אף שהנושא מדובר בחדשות.

אם יש גורם אחד שמערער באופן עמוק את עצם הרעיון של רצועת ביטחון, זהו איום הרחפנים. אם הרחפן שפגע ברכב התותחנים היה פוגע כמה מטרים משם היינו באירוע אחר, משום שהיה מדובר במצבור של פגזים. חיזבאללה הוכיח שהוא יודע "לסגור מעגל אש" בתוך שטח ישראל על כוח של צה"ל עם רחפן.

האירוע הזה שתועד מכמה כיוונים בגלל עמוד העשן, היה קרוב מאוד ליישוב ישראלי בגבול לבנון. כשבועיים קודם היה אירע אירוע דומה בקריית שמונה, גם שם פגע רחפן שאז לא גרם לנזק או נפגעים. הנתונים מצביעים על מגמה ברורה של עלייה בהיקף השימוש בכלים כאלה, שבאים מחוץ לרצועת הביטחון אבל ישנה אפשרות שרחפנים ישוגרו גם מתוך רצועת הביטחון, באזור שבהם עוד פועלים מאות מחבלי חיזבאללה, שמסתתרים במנהרות ובשטחים הסבוכים.

היתרון מבחינת חיזבאללה מובהק כשהרחפן לא צריך לעבור דרך קו קרקעי. הוא עוקף מוצבים, טס מעל כוחות ופוגע בעומק השטח הישראלי. גם מערכות יירוט מתקדמות לא מספקות פתרון מלא. מספיקים כמה כלים בודדים שחודרים כדי לייצר נזק ממשי ותחושת חוסר ביטחון מתמשכת. במציאות כזו, רצועת ביטחון עמוקה ככל שתהיה, פשוט לא נותנת מענה לאיום.

שוב אותה זירה: לוחמת גרילה ושחיקה

במקביל, צה"ל מתמודד שוב עם אחד האתגרים המוכרים ביותר בדרום לבנון וזה לוחמת גרילה. חיזבאללה פועל מתוך תשתיות הרוסות ומערכים תת-קרקעיים. הוא אינו נדרש להחזיק קו אלא רק להמשיך לפעול, להסתתר ולפגוע. בניגוד לרצועת עזה, לוחמת הגרילה בטווחים הקרובים מקבלת סיוע באש תלולת-מסלול מהטווחים הרחוקים. גם סיוע בתצפיות ומודיעין.

גם כאשר צה"ל פועל ומנקה אזורים, מחבלי חיזבאללה יוכלו לחזור אליהם בהמשך. זאת מכיוון שהצבא יסתגר במוצבים ויצא לפשיטות מבוססות מודיעין בעיקר, בזמן שהם מסתתרים בין ההריסות, במנהרות ובוואדיות שבהם בנו במשך שנים "שמורות טבע", שהם בסיסי טרור. התוצאה היא כבר עכשיו היא שחיקה מתמשכת ללא הכרעה. זה צפוי להתגבר במיוחד לאור המגבלות של האמריקאים.

מדובר בדיוק באותו הדפוס שהוביל בעבר ל-18 שנים של דשדוש ברצועת הביטחון שהייתה מ-1985 עד מאי 2000. אותה שליטה טקטית בשטח לצד חוסר יכולת לייצר שינוי אסטרטגי.

המלכוד: להישאר או לצאת

ככל שהזמן עובר כך מתחדדת הדילמה המרכזית. יציאה מהשטח עלולה להתפרש כוויתור ביטחוני, נסיגה משפילה והחזרת האיום לגבול. הישארות בו יוצרת שחיקה, חשיפה וסיכון להסתבכות ארוכת טווח, כאמור מבלי שזה באמת מגן על תושבי הצפון. מלכוד קלאסי שאין לו פתרון קל.

בצה"ל ובמערכת הביטחון מבינים שמה שיגן על תושבי הצפון זה צבא חזק על הגבול ומדיניות ממשלתית חסרת פשרות. רק שכרגע אין אמון שבאמת יהיה בישראל מהלך כזה ויכולות נדרשות, מדינית וצבאית, מה שרק מוסיף לדילמה.

למרות זאת גם בתוך מערכת הביטחון מתחילים להישמע קולות שמזהירים מפני חזרה על טעויות העבר. החשש הוא לא מאירוע אחד גדול אלא מהצטברות של אירועים קטנים. עוד תקרית, עוד פגיעה, עוד חלל או פצועים ועוד חודש של נוכחות, עד שהמצב הופך לקבוע.

תחושת שליטה מול ביטחון אמיתי

אין ספק שהמהלך נולד מתוך צורך אמיתי. תושבי הצפון חוו חודשים ארוכים של ירי ואיומים. הלחץ לייצר שינוי היה כבד. אבל השאלה היא מהו אותו שינוי. רצועת הביטחון מעניקה תחושת שליטה כי צה"ל נמצא "שם", יוזם, פועל, נוכח.

אבל בפועל האיומים המרכזיים לא נעלמו. רקטות עדיין משוגרות, רחפנים ממשיכים לחדור והעורף נשאר חשוף. הפער הזה בין תחושת שליטה לבין ביטחון בפועל הוא אולי הנקודה המדאיגה ביותר.

רצועת הביטחון החדשה אינה טעות מובנית אבל היא בהחלט מהלך מסוכן. היא נשענת על היגיון צבאי ברור אבל תוך התעלמות מהמצב בשטח ובזירה שכל הזמן משתנה. האויב הסתגל. גם האיומים השתנו והפתרונות הישנים כבר לא עובדים.

רק שבינתיים המציאות מתכנסת לאותו דפוס מוכר של נוכחות מתמשכת בשטח אויב, שחיקה הדרגתית של הכוחות ואופק לא ברור ליציאה, במקום לייצר ביטחון.