אלברט איינשטיין אמר פעם שהוא לא יודע באיזה כלי נשק ילחמו במלחמת העולם השלישית, אבל הוא בטוח שבמלחמת העולם הרביעית יהיו אלה רק מקלות ואבנים. הכל יחסי בחיים, ואם חושבים על זה הרי שגם כלי הנשק של מלחמת העולם האחרונה נראים כמו צעצועים יחסית למכונות הקטל של היום. ארסנל הנשקים המודרני אולי יגרום, באמת, לנבואה של איינשטיין להגשים את עצמה, אבל יכול להיות גם שדווקא גורם ההרתעה המהולל הוא שיצליח לשמר שוויון ולמנוע מהאנושות להיכחד. כך או כך, הנה כמה מהנשקים הכי טובים - וקטלניים - בעולם.

יורים ברובה צלפים בארט (צילום: צבא ארצות הברית, ויקיפדיה)
יכול לחדור קיר בטון בעובי מטר. בארט | צילום: צבא ארצות הברית, ויקיפדיה

הצולף הכירורגי: רובה צלפים בארט

טווח: קילומטר וחצי.
חדירות: מטר של קיר בטון.
בונוס: קליבר כמו של מקלע כבד.

"אל תברח כי תמות עייף" היא אחת הסיסמאות המוכרות במחלקות הצלפים בצה"ל, המתייחסת לאובייקט האומלל שנמצא תחת הכוונת של רובה הבארט. רובה הצלפים הוותיק, הנמצא בשימוש גם אצלנו, לא נחשב אמנם לנשק חדש במיוחד, אבל דווקא בגלל שהוא בשימוש מתחילת שנות השמונים מתחזקת העובדה שמדובר בנשק יעיל, אמין וקטלני. הבארט עבר כמה גלגולים ופיתוחים מאז האב טיפוס הראשון שיצא לשוק לפני 30 שנה, אבל העיקרון נשאר זהה: רובה צלפים עם קליבר 0.5 כמו של מקלע כבד, טווח יעיל של יותר מקילומטר וחצי ויכולת חדירות גבוהה.

אחד החסרונות שלו הוא המשקל הכבד (כמעט 15 קילו בלי תחמושת) שהופך אותו למסורבל לחי"רניקים. מדובר אמנם בחתיכת בזנ"ת מברזל עם אפס הנדסת אנוש וגימור מינימלי, אבל הבארט לא נועד לדגמן במגזיני נשק; הוא נועד לעשות את העבודה, והוא אכן זוכה למוניטין של כלי אפקטיבי לפעולה כירורגית. בצה"ל, למשל, משמש הבארט לניטרול מרחוק של מטעני חבלה חשודים, ובעולם גם מוכרים מקרים בהם חדר הבארט קיר בטון בעובי מטר ופגע במטרה שהסתתרה מאחריו.

כוח מיוחד של צבא מקסיקו עם רובה צלפים בארט (צילום:  Diego Fernández, ויקיפדיה)
כבד, מאסיבי, לא מהוקצע, אבל יעיל, אמין וקטלני. רובה צלפים בארט | צילום: Diego Fernández, ויקיפדיה

לקרב האחרון: צוללת גרעינית וטיל בליסטי "טריידנט"

טווח: 11 אלף קילומטר.
בונוס: יכולת לשאת ראש קרב גרעיני.

הדממה האופפת את החיים בצוללת מתחת למים מסמלת אולי את מעטה החשאיות השורר סביב מערך הצוללות בצה"ל, כמו גם בצבאות אחרים. אחת הסיבות לעמימות הגדולה היא התקווה האחרונה הטמונה,על פי פרסומים זרים, ביכולתן של צוללות להנחית את המכה השנייה על מדינת האוייב במקרה של התקפה גרעינית. במילים פשוטות, אם אף אחד לא ישרוד על היבשה אחרי הפצצה, אז לפחות שהחבר'ה מתחת למים ישארו בחיים כדי להחזיר מכה.

חלק מהצוללות פועלות על מנוע גרעיני, המאפשר להן טווח פעולה ארוך יותר מתחת למים מבלי להזדקק לחידוש אספקה בחוף. בנוסף, עומד לטובת הצוללת נשק המקנה לה את היכולת לפגוע באוייב מבלי שהוא יודע מה פגע בו: הטריידנט, למשל. זהו טיל בליסטי המשוגר מצוללת מתחת למים, ממריא לאוויר, מגיע לטווח של 11 אלף קילומטר ויכול לשאת גם ראש קרב גרעיני.

טיל בליסטי המשוגר מצוללות (צילום: צבא ארצות הברית, ויקיפדיה)
לא תדעו מאיפה זה פגע בכם. טיל הטריידנט | צילום: צבא ארצות הברית, ויקיפדיה

באתי, חדרתי, פוצצתי: מפצחי הבונקרים (GBU-28)

טווח: 9 קילומטר.
חדירות: 6 מטר בטון, 30 מטר אדמה.
חומר נפץ: 300 קילו.
בונוס: הנחייה על ידי קרן לייזר.

כמה מהמלחמות האחרונות של המאה העשרים מאלצות את יצרני הנשק להתמודד עם אגוז קשה לפיצוח – בונקרים וביצורים תת קרקעיים. הצורך הוא אבי ההמצאה, והמודלים הראשונים של מפצחי הבונקרים הופיעו כבר במלחמת העולם השנייה, כאשר נאלצו בעלות הברית לאלתר פצצות כבדות עטופות בפלדה ולהשליך אותן מגובה רב, כדי שיתפסו תאוצה ויצליחו לחדור את הבונקרים של היטלר.

הרעיון של מפצחי הבונקר הוא לעבור כמה שיותר בטון לפני שהמרעום יפעיל את הפצצה ויעיף את כל העסק לעזאזל. אחת הפצצות החדשות שעולה לכותרות בכל פעם שמתעורר הדיון על תקיפה ישראלית באירן היא מפצחת הבונקרים האמריקאית GBU-28: על פי היצרן הוכיחה הפצצה חדירות מול 6 מטר בטון ומול 30 מטר אדמה. משקלה כשני טון, אבל רק 300 קילו מתוכם הם למעשה חומר נפץ – וכל השאר מסה שנועדה לחדור את מעטפת הבונקר. את הפצצה אפשר להטיל ממרחק של תשעה קילומטר, והיא מונחית על קרן לייזר המסמנת את המטרה ומוקרנת ממטוס או מכוח קרקעי.

אין תמונה
תופס תאוצה ומצליח לחדור אדמה ובטון. מפצח בונקרים בפעולה

אש על הפנים: להביורים

בונוס: כל כך קטלניים שהם נאסרו לשימוש.

למרות שהוא נראה תמים כמו מרסס גב לגנן, ולמרות שמדובר בנשק ישן יחסית שהספיק להשתתף בכל המערכות הגדולות של 100 השנים האחרונות - אי אפשר להתעלם מהיעילות של הלהביור, עם כל הקונוטציה המזוויעה המתלווה אליו ואל גופות חרוכות. כי אחרי הכל, זו המטרה שלו: לשרוף אנשים חיים.

אולי בגלל זה הוציא האו"ם לפני 30 שנה אמנה האוסרת על שימוש בנשק הלוהט; עד אותה אמנה, ירק הלהביור עננים של נוזל דליק ופלט לשונות אש שנועדו בעיקר לחרוך שוחות מבוצרות בזירות הקרב הכי חמות של המאה האחרונה - בשתי מלחמות עולם, בקוריאה, בוייטנאם ואפילו במלחמת יום הכיפורים, כאשר הכוחות המצרים שחצו את תעלת סואץ תקפו בלהביורים את המעוזים בקו ברלב.

אין תמונה
האו"ם אסר להשתמש בו. להביור בפעולה

פי שש אש: מטול רימונים M32

טווח: 400 מטר.
קצב אש: 6 רימונים ב-3 שניות.
בונוס: עושה הכול.

אם יש גיהנום, הוא נמצא ממול לקנה של ה-M32. מטול הרימונים הזה מספק עוצמת אש גבוהה המוכרת מכל מטול רימונים רגיל, רק שבמקרה שלו מדובר ביכולת ירי גדולה פי שש, ללא צורך בטעינה בין כל ירייה. ל-M32 שש שחלות, המאפשרות טעינה של שישה רימונים הנורים ממטול חצי אוטומאטי בעזרת צילינדר המסתובב ומשגר אותם עד לטווח של 400 מטר, בקצב אש של שישה רימונים בשלוש שניות. המגוון הרחב של התחמושת - רימונים נפיצים, עשן, תאורה וגז מדמיע - מקנים לו ורסטיליות המתאימה לכמה מתארי לחימה.

מטול רימונים M32 (צילום: צבא ארצות הברית, ויקיפדיה)
שישה רימונים בשלוש שניות. מטול רימונים M32 | צילום: צבא ארצות הברית, ויקיפדיה

צייד הטנקים: טילי הנ"ט ספייק ו- FGM-148 Javelin ("גיל")

טווח: 30 קילומטר.
חדירות: 1,200 מ"מ שריון.
בונוס: מאה אלף דולר לטיל אחד.

FGM-148 Javelin נט (צילום: צבא ארצות הברית, ויקיפדיה)
נוסק לגובה של 150 מטר ויורד על המטרה בזווית חדה. ספייק ו- FGM-148 Javelin | צילום: צבא ארצות הברית, ויקיפדיה

הטענה כי "האדם שבטנק ינצח" קצת מתערערת לנוכח טילי הנ"ט החדשים מהדור השלישי. טיל הספייק ו- FGM-148 ג'אוולין - המוכרים במחלקות המסייעות של צה"ל בשם "גיל" – מופעלים על ידי צוות של 2-3 חיילים ופועלים בשיטת ה"שגר ושכח". צייד הטנקים מאתר את המטרה על מסך של אמצעי התצפית התרמי, שם את האיקס על הטנק, לוחץ על כפתור השיגור ויכול להישען לאחור לקראת המופע הפירוטכני. הטיל משוגר מהזביל, נוסק לגובה של 150 מטר ויורד על המטרה בזווית חדה, כאשר כל שלב המעוף מועבר למסך אצל צוות השיגור, באמצעות מצלמה המורכבת בראש הטיל - עד לפגיעה במטרה.

לספייק מספר דגמים בעלי טווחים שונים – מקילומטר וחצי ועד 30 קילומטר. יכולת החדירה שלו נחשבת בצה"ל למסווגת, אבל הערכות מדברות על כ-1,200 מ"מ של שריון. דגם ה"גיל", הנפוץ בפלוגה המסייעת, מגיע ל-2,500 מטר. חלקי השיגור שלו מגיעים לכמעט 20 קילו ומסתכמים בעיקר בכאבי גב, נוכח העובדה שבשל מחירו היקר - יותר ממאה אלף דולר לטיל – נערכים מעט מאוד שיגורים באימונים.

קלאסיקה מודרנית: מכונת יריה מיניגאן

קצב אש: 6,000 כדורים בדקה.
בונוס: מה, לא מספיק?

גם מכונת הירייה, הפועלת על בסיס השיטה הישנה של הגאטלינג גאן המסורתי, ממשיכה לשמור על רלוונטיות בזכות היעילות שבקצב האש הרצחני שהיא מסוגלת לייצר. למכונת ירייה מרובת קנים הניצבת על יצול ושני גלגלים שעברו הסבה מהאורווה יש מקום של כבוד בכל מוזיאון המציג את מורשת מלחמת האזרחים האמריקאית. בזמנו, נדרש המפעיל של הגאטלינג לסובב מנואלה שהניעה את הקנים בסיבוב ופלטה קליעים. העקרון של מכונות הירייה החדשות פועל על רעיון דומה, אלא שאלה מסתובבות במנוע הידראולי במקום מנואלה. מכונות המלחמה המודרניות כמו המיניגאן, הוולקן ומקלעים מרובי קנים אחרים מסוגלים לירוק כמעט 6,000 כדורים בדקה, ולהוריד על המטרה גשם של עופרת.

מכונת יריה מיניגאן (צילום: צבא ארצות הברית, ויקיפדיה)
6,000 כדורים בדקה. מכונת ירייה מיניגאן | צילום: צבא ארצות הברית, ויקיפדיה

כך נראית עוצמה: הטנקים הקטלניים ביותר בעולם