בליל ה-4 בפברואר 1997 התנגשו שני מסוקי יסעור של חיל האוויר מעל עמק החולה. המסוקים הובילו לוחמים מחטיבת הנח"ל ומיחידות נוספות למוצבים ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. כל 73 החיילים שהיו על המסוקים, שמונה מתוכם אנשי הצוות שהטיסו אותם, נהרגו. אחד המסוקים התרסק במושב שאר ישוב, והשני התרסק בשדה פתוח ליד קיבוץ דפנה. עד 2002, נחשב אסון המסוקים לתאונת המסוקים הקטלנית ביותר בתולדות התעופה בעולם.
חיים חפר כתב אז: "מן הטיסה האומללה ההיא – אין ניצולים. ספרנו אותם: שבעים ושלושה ארונות-כחול-לבן של חיילים. ספרנו אותן: שבעים ושלוש משפחות של שכולים. רק את עצמנו לא ספרנו, את עצמנו, האבלים. את אלה שהמוות ההוא היה להם לפתע שכול אישי. את אלה שיום רביעי באותו שבוע איננו יותר יום שני ושלישי. את אלה, שצילומי הפורטרט בעיתונות, בעמוד הראשון, חדרו כמו קרן-לייזר אל המוח, מבעד לאישון, ואינם נותנים מנוח ואינם נותנים לישון. ובדממה הזאת של מבטם, שאין לה נשימה וקול, הם לוחשים לנו: גם אתה אינך ניצול".
"רגע, מה עם המסוקים שלנו?"
סא"ל (מיל') אבנר, סמ"ט א' של טייסת היסעורים "דורסי הלילה" בתל נוף
הייתי המפקד בפועל של הטייסת באותו ערב, כי מפקד הטייסת היה בדיון מחוץ לבסיס. הטייסת מחזיקה מסוקי כוננות לטובת חיפוש והצלה, לכל אירוע שנידרש אליו. באותו ערב הזנקנו מסוקים של הטייסת לאירוע בצפון שהוגדר כנחיתת אונס של מסוק.
ניסינו להבין איזה מסוק עשה נחיתת אונס והתחלנו לשאול שאלות, ואז התקבל דיווח שיש התנגשות מסוקים, ושאלתי "רגע, מה עם המסוקים שלנו בצפון?" אחרי שלוש דקות, כשהבנו שאין קשר עם המסוקים האלה, חיברנו את האירועים והבנו שלא מדובר בנחיתת אונס, אלא במסוקים שלנו.
התחלנו בתהליך ההזנקה וביקשתי מעוד טייס להצטרף לטיסה בתור נוסע שיוכל לרדת לשטח ולדווח לי מה הוא מבין שמתרחש שם. בזמן שהמסוק המריא, התחילו להגיע עוד פרטים והתברר שהמסוקים התנגשו באוויר ושמדובר בהרוגים ופצועים. כשהמסוק שלנו נחת שם הבנו שאין ממש פצועים באירוע הזה ויש המון הרוגים – ואז הוצאנו מסוק שני לפינוי מהטייסת, ובערך תוך חצי שעה התברר שיש שם אירוע מאוד מאוד רע. את צוות האוויר שהתרסק באירוע הזה הכרתי מהטייסת לפחות עשר שנים, אלה עמיתים שלי, שלא לומר חברים.
כשהאירוע נודע ניסינו להיכנס לאיזשהו נוהל עבודה כדי לנתק את הרגש מהדברים על מנת להמשיך לפעול במקצועיות ולתת מענה לכל מה שצריך, ומצד שני יש לטפל באנשים מהטייסת, החל מהפקידים והפקידות הצעירים ועד הטייסים היותר בכירים, שכולם מן הסתם נכנסים לסערת רגשות לא פשוטה שגם אותה צריך לנהל. אני זוכר שלא נתתי לאנשים להיות בחדר המבצעים של הטייסת, שאליו זרמה האינפורמציה, וניסיתי לכנס את כולם למקום אחד כדי שאנשים לא יהיו לבד.
לא חזרנו מיד אחר כך לעבודה רגילה. הערב הזה היה ארוך, כיוון שעוד באותו הלילה נסענו לבית ההלוויות בתל אביב, לשם הגיעו גופות החללים, ואני עזרתי לזהות את הגופות. כמובן שהטייסת לא טסה למחרת כי היו המון דברים לטפל בהם לפני שאפשר יהיה לחזור לטוס. חזרנו לטוס בערך יומיים או שלושה אחרי האירוע, אחרי שכבר התחלנו להבין לאן הדברים מובילים – ברגע שיש התנגשות של זוג מסוקים בשמים הסבירות לתקלה טכנית היא נמוכה יחסית – עשינו הערכת מצב והנחנו שאפשר לתת למסוקים להמשיך לטוס.
כבר בבוקר למחרת התאונה חלק מהאנשים התחילו להגיע לוועדת החקירה שהחלה את עבודתה, ומהרגע הזה היא ליוותה את הטייסת עד כשנה אחרי התאונה. בסופו של דבר, זו הייתה תאונה מקצועית, עד כמה שאנחנו מבינים אותה היום. לא הייתה קופסה שחורה במסוק ולא היו עדים שיספרו מה קרה שם. שינינו כל מיני דברים שקשורים לטיסות המבנה, כמו גם בעוד מקומות שבהם בחנו את עצמנו ותהינו אם אנחנו לוקחים סיכונים מיותרים בטיסה עם לוחמים ובכלל. אי-אפשר היה להחליט שלא נטיס יותר חיילים במסוקים, הצורך המבצעי חזק מדי, וגם אחרי התאונה הנוראית הזו היסעורים המשיכו לטוס ולעשות דברים מדהימים ומופלאים – והפעם עם רמת בטיחות יותר גבוהה.
"ידענו שאין את מי לפנות"
תא"ל (מיל') קובי מרום, מפקד הגזרה המזרחית בלבנון
בערב לקחתי את הקצינים שלי לאימון גופני בכפר גלעדי, ופתאום, בערך בשעה שבע, רץ אליי הקשר שלי שהיה בג'יפ, ואמר לי שיש איזה דיווח על מסוק שנחת בשאר ישוב והתרסק. בהתחלה חשבתי שאולי זה מסוק שהתאמן באזור – הרי מסוקים מתאמנים המון בחרמון. הנחתי שהייתה לו תקלה והוא נחת נחיתת אונס. בכלל לא העליתי על דעתי – ואולי זו הייתה הדחקה – שמדובר במסוקים שקיבלתי לא מזמן דיווח על כך שהמריאו מבסיס מחניים.
אשתי, שגרה אז בשאר ישוב, התקשרה וחשבה שקול הנפץ הוא רעש של קטיושה שנפלה באזור. נכנסתי לג'יפ והתחלתי לדהור לכיוון הזירה, אבל תוך דקה או שתיים הבנתי משיחה עם קצין האג"ם שמדובר במסוקים שלנו. גם אז כמובן לא יכולתי עדיין לשער את מימדי האסון – אמרתי לעצמי שטוב שזה לא קרה ברצועת הביטחון בלבנון, כדי שנוכל לטפל באנשים.
הגעתי תוך דקות לשאר ישוב. היו שם רק אנשים מהיישוב, אבל מהר מאוד הבנתי שיש עוד נקודת התרסקות, השארתי את מג"ד ההנדסה אחראי על המסוק הזה, והגעתי למסוק השני שהיה סמוך לבית העלמין של קיבוץ דפנה. מרגע זה, המשימה העיקרית הייתה לנסות להציל חיים, אבל לקח לנו הרבה זמן להבין שבשני המוקדים, גם במסוק בתוך היישוב וגם פה – אין ניצולים. אני זוכר שיחה קשה שלי עם טייסי היסעורים שהגיעו לפנות את הפצועים, שכל הזמן שאלו אותי איפה לנחות כדי לחלץ את הפצועים, ובשלב מסוים אמרתי להם – "תנחתו במנחת בגיבור ואני אקרא לכם. אין לנו את מי לפנות".
אני חושב שהלילה הזה היה הארוך והקשה בחיי, הלילה שבו פינינו את הגופות. את רוב רובם של האנשים הכרתי באופן אישי. סא"ל משה מועלם ז"ל, מג"ד הבופור, ישב עד השעה חמש באותו יום אצלי במשרד, ובשעה שמונה הייתי צריך לחלץ את הגופה שלו מההריסות. בכלל, הכרתי הרבה פנים בפינוי הזה.
אני זוכר מהאירוע הזה בעיקר תחושה של החמצה, כי זו תאונה, ותאונות אפשר למנוע, ובעיקר אני זוכר שבתוך ההמולה הגדולה של הפינוי, ידענו שאין את מי לפנות.
למרות שזה היה האסון הגדול בתולדות צה"ל, ולי באופן אישי כמח"ט, לקחתי מהלילה הזה דווקא שני דברים חיוביים. הראשון הוא הלוחמים: אני החלטתי שהכי חשוב לטפל בחיילים במוצבים דלעת ובופור שאיבדו את החברים שלהם בלילה הקודם. בבוקר נסעתי לאזור הביטחון ושוחחתי עם החיילים. כשאני הייתי חייל צעיר והיינו מאבדים חבר היו נותנים לנו לשבת על התחת ולבכות על מר גורלנו – אבל אז ידעתי שאם יש חבורה צעירה שמתמודדת עם משבר, הדבר הנכון לעשות הוא להחזיר אותם לפעילות. אמרתי להם שאני סומך עליהם, שחיזבאללה לא יעשה לנו הנחות – ובאמת כמה ימים אחרי האסון חיזבאללה ניסה לתקוף את דלעת ובופור והלוחמים הרגו חמישה מחבלים.
הדבר השני הוא הקשר עם המשפחות השכולות. הם יצרו אצלי מחויבות שהיא לכל החיים, כי בעצם אני המפקד – אני אחד הזיכרונות החיים מהבן שלהם.
גם אחרי 25 שנות שירות, בשום בית-ספר בעולם וגם בצה"ל אף אחד לא מכין אותך לאובדן כזה. נכון שבשירות איבדנו חברים אבל לא בעוצמה הזו. אבל אני הייתי מח"ט, והמחויבות לא אפשרה לי לעצור, אתה יודע שכולם מסתכלים עליך. רק אחרי שנה וחצי נסעתי ללמוד תואר שני בארצות הברית, ושם כשחציתי את האוקיינוס, רק אז היה לי זמן לחשוב על האירוע המאוד קשה הזה בשביל עצמי.
"סימנו איקס ליד כל הרוג"
תא"ל יהודה קטורזה, אז מפקד גדוד 601 של חיל ההנדסה
הגדוד שלי החזיק את גזרת בית הלל, ובדיוק הייתי עם התאג"ד בסיור קו. כשהגענו לש"ג בחורשת טל אחד החיילים צעק אליי "המג"ד, המג"ד, שני מסוקים התרסקו באוויר" והצביע אל עבר השמים. נתתי הנחיה לכוחות לנסוע אחריי, כשאני נוסע בכיוון הרסיסים. זה היה עניין של פחות מחצי דקה עד שהגעתי לש"ג של שאר ישוב. אני זוכר שראיתי מולי שתי להבות גדולות, אחת קרובה ואחת קצת יותר רחוקה. נתתי הוראה לסמג"ד שלי להמשיך לאירוע הדרומי, ואני הגעתי לצפוני. אני זוכר שראיתי את גוף המסוק מרוסק בתוך הבית. הייתי האיש הראשון במדים שהגיע למקום. ישר הודעתי לחטיבה, ומהר מאוד התבררה תמונת המצב, שמדובר בשני מסוקי יסעור שהתנגשו זה בזה.
הדבר הראשון שעבר לי בראש באותו רגע זה לנסות למצוא ניצולים. אני זוכר את הקור הנוראי של אותו לילה, ואיך עברנו מגופה לגופה יחד עם הרופא וחיפשנו סימני חיים. מרוב הבלבול שהיה שם נתתי הוראה לסמן איקס ליד כל הרוג, כדי שלא נחזור לאותו הרוג פעמיים. עברנו גופה אחרי גופה, וסימנו איקס אחרי איקס. עשרות איקסים סימנו באותו לילה, שבסופו הבנו שכולם מתו.
עברו לי המון דברים בראש בזמן הזה. הייתי אבא בן 30 עם ילד בבית, וחשבתי לעצמי כמה הורים הולכים לקבל בשעות הקרובות הודעה שהבן שלהם לא יחזור הביתה. ככל שהזמן העבר כמות האנשים שהצטרפו לאירוע הלכה וגדלה. גדודים של הצבא, אזרחים, כוחות הביטחון. בסוף היו שם אלפי אנשים והיה המון אי סדר. צוותי זיהוי החללים לקחו גופה אחרי גופה. התחלנו להעביר אותם באלונקות לבית הלל, כדי שיוכלו לקחת אותם כמה שיותר מהר לקבורה. פתחנו את הימ"חים, אבל אפילו אז לא היו מספיק אלונקות, וחיכינו לעוד ציוד מהחטיבה. לקראת הבוקר סיימנו להעביר את כל הגופות לבית הלל, ומשם לקחו אותם לתל השומר להכנה לקבורה. זה היה הלילה הכי קשה בחיים שלי.
האירוע הזה מאוד השפיע על המשך השירות שלי. את הלחץ שתחתיו תפקדנו באותו לילה אני לוקח איתי לכל מקום. זה רק חידד אצלי את האחריות שיש עליי להחזיר אותם הביתה בשלום. היום אני בחופשת פרישה, אך עד לפני חודשיים עמדתי בראש מנהלת "עת האסיף" שאחראית על ייעול הצבא, ולפני זה הייתי רמ"ט פיקוד העורף, ולמרות הזמן שעבר האירוע הזה עדיין מלווה אותי יום-יום. תמיד לפני הארבעה בפברואר יש איזו כתבה בעיתון שמחזירה אותי לאותם רגעים. עד היום אני יכול לשחזר דקה אחרי דקה מה קרה שם, וכנראה שאמשיך לזכור עד סוף חיי.
"הפכנו למפני גופות"
רס"ר (מיל') חיים הר-זהב, לוחם בגדוד 931
הייתי במהלך סיור, שבוע לפני סוף המסלול. נסענו על בט"שית לאורך הגדר במוצב סחלב, 300 מטר מלבנון. הלילה הזה היה הפעם הראשונה בחיי שירד עליי שלג. זה היה מהמם, התאורה בגדר היא צהובה דלוחה כזאת, ועם העננים הנמוכים והשלג והפתיתים שמרחפים באוויר זה היה כמו סצנה קולנועית. ישבתי עם חרמונית, קופא מקור בבט"שית, נפעם מהיופי ומהשלווה.
פתאום, לקראת סוף הסיור, אנחנו רואים ממזרח תאורות ענקיות, כאלה שלא ראיתי אף פעם. עשינו מה שעושה חייל טוב וערני – עלינו מול המוצב ודיווחנו להם שרואים תאורה ממזרח. בינתיים אנחנו קולטים את הג'יפ של המ"פ יוצא ממוצב צורית ודוהר החוצה. הוא נעצר לידינו ואומר שכשייגמר הסיור ניכנס למוצב כי יש לנו שיחה איתו. נכנסנו למוצב והוא הסביר לנו שהתרסק מסוק – לא ידענו עדיין שהתרסקו שניים – שיש ככל הנראה הרבה נפגעים, ושמעריכים שלפחות חלקם הם מהעורב ומהפלחה"ן. פתאום אנחנו אומרים, רגע, יש לנו שם חברים, מ"כים שלנו מהטירונות, הרבה אנשים שעשינו איתם שמירות ומטווחים.
בינתיים, מקפיצים אותנו מזרחה לסייע בפעולות החילוץ. עולים על אביר ודוהרים; צריך להבין שזה עניין של 70-60 קילומטר מזרחה, ברכב צבאי שנוסע לאט כשהכול רטוב וחלקלק מהשלג. לקח לנו שעתיים וחצי להגיע. במשך הנסיעה הזאת אנחנו יודעים שהתרסק מסוק, ושאנחנו הולכים לעזור בפינוי. אני הייתי בן רבע ל־19, לא חשבתי יותר מדי. אמרו ללכת אז הולכים. בסיטואציה של לבנון שהייתה אז לא נחרדנו בכל פעם שהיו הרוגים. זה היה שיא ימי המטענים והפצמ"רים, היו המון הרוגים שפשוט התפוצצו על בסיס כמעט חודשי וזה לא זעזע אותנו, להפך, בימים ההורמונליים האלה, להכיר מישהו שנהרג זה היה כבוד, "הוא היה איתי בקורס, זה היה איתי בטירונות". היינו מפגרים.
כשאנחנו מגיעים אנחנו רואים עשרות משאיות ובקצה טור המשאיות יש אלונקות, המון המון אלונקות מקופלות. ההוראה: כל ארבעה לוקחים אלונקה, מתקדמים עד קו מסוים, בקו הזה פוגשים איש של הרבנות, הוא נותן לך תמורת האלונקה הריקה אלונקה מלאה, הולכים חזרה לקו המשאיות, ונותנים את זה שם למי שלוקח. לא להסתכל ולא להתעסק, עיניים קדימה וקדימה למשימה. לקחו אותנו להיות מפני גופות. פשוט ככה.
אני חייב להודות, באותו רגע אתה לא חושב על זה שאתה מכיר שם אנשים. מעניינים אותך שלושה דברים: 1. קר לי 2. אני רוצה ללכת לישון 3. רטוב לי ולכן רע לי. זה היה בנאלי ברמות שזה לא ייאמן. רק בדיעבד אתה מבין מה עשית. אני זוכר שעשינו שתי נגלות ובנגלה השלישית בשביל אחד החבר'ה זה פשוט היה יותר מדי, והוא ברח משם לשדות ולא מצאו אותו עד הבוקר.
קיפלו אותנו והגענו חזרה למוצב בסביבות ארבע לפנות בוקר, כשעדיין הדבר המרכזי שמטריד אותי, זה לא ששני מפקדים שלי נהרגו ואין-ספור אנשים שאני מכיר, אלא המחשבה שאני צריך לקום בעוד כמה שעות לבט"שית לסיור.
בשנת 1997 אמנם היה לי כבר טלפון מנגו, אבל לא נהגתי להסתובב איתו כל הזמן. כשאני חוזר אני רואה שיש לי 40 ומשהו שיחות שלא נענו, אין לי שום דרך לדעת מי מחפש אותי, ואני עדיין לא מצליח לעשות את החיבור בין האסון שנפל על החטיבה לבין זה שיכול להיות שאנשים שיודעים שאני בנח"ל אשכרה בטוחים שאני מת כרגע. ברבע לחמש לפנות בוקר שוב הטלפון מצלצל ואמא שלי על הקו, ואני אומר "הלו" והיא שמה צרחה כזו, של איפה היית?
בשש בבוקר, אחרי שישנתי שעתיים, התחילו לפרסם את השמות ואנשים בפלוגה ראו אותם בטלוויזיה. היינו אז חטיבה קטנה שאיבדה 30 אנשים בלילה אחד, זה היה אסון בקנה מידה קאנוני. הדבר הטוב היחיד שיצא מזה היה שעד הארבעה בפברואר 97', אם הייתי עומד בצומת כוח ולידי היה עומד גולנצ'יק, היו עוצרים לו בעשירית מהזמן שהיה לוקח לי לעצור טרמפ, אבל כשיצאנו הביתה באותו סוף שבוע מכוניות עצרו לידינו בחריקת בלמים כשראו את הכומתה הירוקה של הנח"ל.
"לראשונה הוצאנו הודעה בלי שנמסרה הודעה למשפחות"
עודד בן עמי, דובר צה"ל בשנים 2001-1996
בערך בשתי דקות לשבע בערב נכנס אליי הרל"ש שלי, ואומר לי שיש דיווח על מטוס קל שהתרסק במחניים. זה דיווח שגרתי ראשוני. אחרי בערך דקה הוא נכנס ואומר שעכשיו הדיווח הוא שזו התנגשות בין שני מטוסים קלים. אחרי שתי דקות הוא אומר שאלה שני מסוקים קלים. אחרי שבע דקות – זו התנגשות בין שני יסעורים.
אני קולט בדיוק במה מדובר, כיוון שבאותו בוקר הבאתי את העיתונאי נחום ברנע לשיחת רקע עם הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק, ובמסגרת השיחה הזאת הרמטכ"ל סיפר לנחום שבניסיון לעקוף את מטעני הצד שמתפוצצים על השיירות שמוציאות ומכניסות את החיילים מהמוצבים בדרום לבנון, מתחילים להכניס אותם באמצעות מסוקים בחשכה, בלי אורות ובטיסה נמוכה. המסוק שוהה במנחת של המוצב לא פחות מדקה, פורק 30 לוחמים, לוקח 30 לוחמים, ויוצא בנתיב יציאה ששונה מנתיב הכניסה כדי שאם מישהו זיהה אותו וממתין לו, הוא לא יידע באיזה מסלול הוא חוזר.
בתוך עשר דקות, עשרים דקות אחרי ההתרסקות, טלפן אליי נחום ברנע ושאל אותי אם מה שקרה זה העניין שאמנון דיבר איתו עליו בבוקר. עניתי לו שאני חושב שכן.
כל האירוע הזה קורה מול עיניהם של כתבי הצפון – אז, בשיא הפעילות של צה"ל בלבנון, כל הכתבים נמצאים באזור ממילא – והם שומעים וממהרים מיד לשטח ורואים את הדבר הזה מול עיניהם. יותר מזה, הם גם רואים ביפרים שמוציא דובר מד"א ומעדכן אותם כל הזמן במספר הגופות. פנינו אל כל הכתבים בצפון אחד-אחד, אל כל הכתבים הצבאיים ואל כל המערכות, בבקשה שימתינו ולא ידווחו עד שאנחנו נתעדכן ונבין בעצמנו מה מתרחש, וזה אכן קרה.
בינתיים נסעתי לשדה דב, ומשם המראתי עם הרמטכ"ל לשאר ישוב. בדרך אמרתי לו שאנחנו כנראה נצטרך להוציא הודעה ברגע שבו ננחת, כי אני לא אוכל להחזיק יותר את הכתבים, ועד שנגיע תחלוף בערך שעה מתחילת האירוע. נצטרך לפרסם הודעת דובר צה"ל, לראשונה הודעה של דובר צה"ל שמוסרת ידיעה על נפילת חיילים בלי שנמסרה הודעה למשפחות, ואמנון מתלבט איתי, מבין את העניין הזה ומאשר לי לפרסם הודעה. כשאני נוחת מתברר לי שאלוף פצ"ן נשאל על ידי כתב של ערוץ 1 כמה הרוגים יש והוא השיב לו שישנם 73 הרוגים. הוצאתי את ההודעה הלא שגרתית בשעה שמונה וכמה דקות. כתוצאה מהעובדה שהאירוע שודר בשידור ישיר, נחשף במקביל לפרסום ההודעה שמו של אחד הלוחמים, משה סבן ז"ל, על קיטבג בזירת ההתרסקות. זה באמת נעשה בשוגג, לא מתוך כוונה רעה אלא בלחץ של השידור החי.
אני זוכר שעמדנו שם והרגשנו תסכול מטורף מול המסוק הבוער, שאי-אפשר לגשת אליו, ורק מדי פעם מצליחים לחלץ ממנו גופה. אני זוכר בראש תמונה של ארז גרשטיין ז"ל, שהיה אז מח"ט גולני, מסתובב על יד המסוק כמו מטורף מבלי שאפשר לגשת ולעזור לאנשים. אי-אפשר היה לעשות שום דבר.
עוד באותו לילה מונתה ועדת חקירה. אני לא חושב שכבר ליבנו באותו לילה את המשמעויות של אירוע כזה על המשך השהייה בלבנון, או משהו מהסוג הזה. אני יודע שחשבנו בעיקר על השעות הקרובות ולא על הימים הקרובים.
"עד שהגיעה ההודעה כבר כתבנו את ההספד"
אסתי לניר, אמו של סגן דביר ז"ל שנהרג באסון
בסוף השבוע שקדם לאירוע, דביר היה בחופשה בבית. הוא היה שריונר ושירת כמ"מ בגדוד 75 של חטיבה 7. גם אחיו, שהיה באותה תקופה בצבא, קיבל חופשה, והם נפגשו אחרי חודש שהם לא ראו אחד את השני. בדיעבד אני יכולה לומר שזה כאילו היה חלק מפרידה, שזה לא היה צירוף מקרים. ידענו שהוא אמור לחזור לצבא ולעלות על טיסה מתל נוף ללבנון. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא נסע לשם. הודיעו לו שהטיסה נדחתה ב-24 שעות בגלל מזג האוויר, וכולנו בבית היינו חרדים מהעניין. עוד לפני הטיסה אני הרגשתי מאוד לא טוב, ואני לא אמא שדואגת בדרך כלל. למחרת הוא נסע, ואנחנו לא ראינו אותו יותר.
על האסון שמענו בפעם הראשונה בטלוויזיה. אני זוכרת את הכיתוב שהופיע על המסך, ששני מסוקים של הצבא התנגשו זה בזה. ישר היה לנו ברור שזאת הטיסה של דביר. בניגוד להרבה הורים אחרים שעדיין קיוו שימצאו ניצולים, לא היינו צריכים הודעה של קצין העיר כדי לדעת שהבן שלנו נהרג, כבר הרגשנו את זה בבטן. באותו רגע כולנו היינו בבית. אני ודורון, אבא של דביר, וכל שלושת האחים. אני התחלתי לבכות, והבנים אמרו "אמא תפסיקי, אמא תפסיקי". דורון, בניגוד אליי, הרגיש צורך לברר עוד מידע. לא כי הוא חשב שאולי יש סיכוי שדביר ניצל, אלא כי ככה הוא התמודד הכי טוב עם המצב. עוד לפני שקיבלנו הודעה רשמית דורון כבר כתב את ההספד. אחרי כמה שעות הגיע קצין העיר. זה דווקא לא היה רגע משמעותי, כי כבר היה לי ברור שדביר לא שרד.
אני זוכרת את הרגע בהלוויה שבו הארון הגיע לקבר. בגלל הפיצוץ החליטו לשים את כל הגופות בארונות, היו חיילים שלא נשאר מהם כלום וכבר לא היה אפשר לזהות. רציתי לפתוח את הארון ולראות אותו, אבל בסוף לא עשיתי את זה. למרות שזה הדבר שהכי רציתי לעשות, הייתי בשליטה וידעתי שאסור לי. עד היום אני חושבת לעצמי כמה זה היה יכול להיות משמעותי אם הייתי יכולה לראות אותו. חוץ מזה אני לא זוכרת כלום מההלוויה עצמה.
כלפי חוץ היינו בשליטה, אבל מבפנים היה שבר גדול. בשבעה כבר התחלתי לאבד תפקוד. הבית היה מלא והייתה מין תחושה של פסטיבל עצוב של שבעה ימים. הרגשנו שכל עם ישראל השתתף באבל, הגיעו המון אנשים שלא הכרנו וזה מאוד חיזק אותנו.
דורון ואני המשכנו בחיים. אנחנו אנשים עובדים, עם ילדים ושלוש נכדות. למדנו להבין שיש חיים מעבר לאסון, ואנחנו לא מוכנים שזה יהיה הדבר היחיד בחיים שלנו. אבל אני רק מתגעגעת יותר משנה לשנה. הגעגועים זה ממש כמו שאומרים, עם השנים זה נהיה יותר קשה. אני חושבת שכשדביר נקבר רק התחלנו לעכל את זה, וזאת לא תחושה שתשתנה אי פעם. לתאריך ה-4 בפברואר יש פחות משמעות, אבל יכול להיות שהשנה זה יהיה יותר משמעותי. אני לא אדע עד לאותו היום. הדברים האלו הם בלתי צפויים.
צילומי ארכיון: בן פרג' וגיל פסטרנק