שחצנות, יהירות, עודף ביטחון עצמי וכמובן תרבות הכסת"ח והשקר. אלה היו רק חלק מהדברים שהשתקפו בעיניי בצפייה בסרטו של עמרי אסנהיים ב"עובדה", שעסק באסון השייטת. אחרי שהצלחתי להירגע מהסיפור ששודר, התחלתי להפנים איזה טירוף עבר על קבוצה קטנה של גיבורים, ואיך השחצנות ועודף הביטחון העצמי תרמו משמעותית לאסון של שייטת 13 – האסון הכבד ביותר שידעה היחידה עד היום.
את השחצנות הזו אנחנו רואים בכל כתבה או ידיעה על הצבא. כשהטייסים שלנו יוצאים להתאמן בארה"ב – הם תמיד מפילים את הטייסים האמריקאים ועושים להם בית ספר. המרינס? הם בכלל באים לארץ כדי ללמוד מצה"ל - בכל אימון החיילים שלנו "קורעים" אותם. המודיעין? יש לנו את המודיעין הכי טוב בעולם. מי יצליח להחדיר לישראל סוכן, או לבצע מהלך טכנולוגי שיעלה על שידורי המל"טים? מי יצליח לבצע מארב ליחידה הכי מובחרת של צה"ל? מה פתאום. אין מצב שזה יקרה.
וכמובן הכסת"ח. אסנהיים אמר את זה באופן מפורש בסרט שלו: אם לא נסראללה, כלל לא היינו יודעים שחיזבאללה הצליח לעלות על שידורי המל"טים של צה"ל. בזמן שקבוצה קטנה מאוד של אנשים ידעה את האמת, מערכת הביטחון ושאר בעלי אינטרסים האכילו אותנו – האזרחים – בסיפורים ומעשיות על כך שזה היה מארב מקרי, שבכלל המטענים שהם לקחו התפוצצו ועוד. האגדות התפרסו על כתבות של כמה וכמה עמודים עם כותרות מפוצצות על שערי העיתונים. מה שהעציב אותי במיוחד, זה שרוב הכתבות האלה יצאו מטעם הצבא בעצמו.
צה"ל עשה תחקיר צבאי מקיף, מאוד מעמיק, אבל לא כדי לדעת את האמת, כי אם כדי להביא את המודיעין להוכיח לנו שהאויב לא יכול על ה'סופרמנים' מהשייטת. אגב, אותו צבא אומר היום שיש הצפנה חזקה ביותר לשידורים האלה (לא חשבתם לפני שצריך את זה, אה?), היום, אין סיכוי שזה יקרה.
צפו: הפרק האחרון של עובדה: לילה אחד באנצריה
מי שמכיר ולו מעט את הצבא, צריך לגחך. לוחמי יחידות מובחרות ולוחמים בכלל צריכים לקחת את זה בערבון מוגבל ולחשוש. אחרי כתבה כזו, החיילים שלנו צריכים להיות דרוכים בכל פעילות כאילו הם לבד בעולם. כי כמו שזה נראה, אף אחד, חוץ ממי שאיבד את החברים שלו, לא למד את הלקח.
הרגעים שהכי נגעו בי בסרט היו דווקא האחרונים. כמו בסרטים רבים מסוג זה, ראינו עוד מקרה של לוחמים בפוסט טראומה שמתמודדים לבד עם המצב. נזרקים לכלבים, בלי שאף אחד ידאג להם, וחוזרים לחיים תקניים רק בזכות עצמם. בעיני, זו בגידה של המדינה, לא פחות.