"זה לא נכון שהחיים נמשכים", הקריאו אמש בטקסי יום הזיכרון ברחבי הארץ, "זה לא נכון שהחיים נמשכים. הם נפסקים, ומתחילים מחדש. אחרת".

בשנים האחרונות המילים האלה הפכו עבורי לנכונות יותר מאי פעם. ב-20 ביולי 2014 נפל צביקה קפלן ז"ל בקרב הקשה בסג'עייה במבצע "צוק איתן". פתאום כל פיסת זיכרון - מהסמס המסתלבט שבוע לפני כן, דרך שיחות על קפה בין השיעורים וכמובן הזיכרון שילווה אותי תמיד מהמסע בפולין בו שהשתתפנו יחדיו - הופכים לחשובים. 

בתור נכד לניצול שואה, אחיין לאם שכולה ממלחמת יום הכיפורים, ובתור מי שאיבד חברים טובים בדרך, קשה לי להתמודד עם טקסים. בייחוד טקסים שעוסקים אך ורק בשכול, באבל ובפסימיות. לא פלא שהמעבר ליום העצמאות הפך לקיצוני מידי עבור רבים, אני ביניהם.

למרות זאת, יצאתי למסע לפולין כחלק משירותי הצבאי. רוב הימים עברו עם קושי להתחבר לרגש. גם השכל סירב לקבל את מה שהעיניים רואות. אבל ביום השלישי למסע פתאום נתקפתי בדחף עז לעשות משהו טקסי, משהו סמלי, כמחווה לסבים של אמי שנרצחו באושוויץ-בירקנאו יחד עם שני ילדיהם הקטנים. פניתי לאחראי השיבוצים וביקשתי לשאת את ספר התורה בראש המשלחת שתצעד לתוך מחנה המוות הידוע לשמצה. האחראי הסביר לי שפספסתי ושכבר שובץ קצין אחר, צביקה קפלן שמו. הוא הבטיח שיבדוק כי ראה כמה המעמד היה חשוב לי, ובעיקר לסבי הניצול.

מי שמכיר את צביקה יודע מה קרה לאחר מכן, כי כזה היה האיש. צביקה ויתר על הזכות בשבילי והתחלקנו כך שהוא יהיה זה שיוביל את הצעידה החוצה מהמחנה לטקס ברציף הרכבת. הרגעים האלו לא השתוו בעוצמתם מאז. אני, סרן בצה"ל, דגל ישראל תלוי על כתפי השמאלית וספר תורה בידי הימנית. הובלתי 150 מפקדי פלוגות מצבא ההגנה לישראל לתוך אושוויץ בירקנאו, אותו מקום בו נרצחה משפחתו של סבי. את הרגע האדיר הזה אני חייב לאיש אחד – צביקה.

יעקב שה-לבן
נושא את ספר התורה באושוויץ-בירקנאו | צילום: יחסי ציבור

ב-2014, כל זווית הראייה שלי על יום הזיכרון התהפכה לחלוטין. כמו רבים מבני דורי, השכול קיבל לפתע צבע, קול, פנים, זיכרון קרוב. לא משהו שמדמיינים בשחור-לבן אלא זיכרון מוחשי, עם תמונת פרופיל שעדיין נמצאת בוואטסאפ.

צביקה, קצין בגדס"ר גולני, היה המצטיין המחזורי שלנו במכללה לפיקוד טקטי. הוא נפל בקרב בצוק איתן. יומיים אחריו, נפל חבר נוסף, דימה לויטס ז"ל, מפקד פלוגת טנקים מחטיבה 7, שנורה על ידי צלף.

גם אני לקחתי חלק במבצע בעזה לפני שלוש שנים. בלילה הראשון שלי ברצועה, ימים בודדים לאחר שנודע לי על מות חברי, זו הייתה הפעם הראשונה בשירותי הצבאי שהרגשתי פחד. פחד אמיתי. פחד למות. זה היה פחד מוחשי – לנגד עיני עמדו כל הזמן שני החברים שנפלו.

בראיה לאחור, אני מבין שהתמודדתי והתגברתי על הפחד בזכותם. לא בזכות מותם. השינוי המחשבתי התרחש בתת מודע שלי. במקום לחשוב על איך הם מתו, התמקדתי באיך הם חיו ובעבור מה. חשבתי על צביקה, נשוי ואב ל-2. על הערכים שהוא חיי וחינך לפיהם. אותם ערכים, הדרך בה הוא נהג, היו אלה שאפשרו לי להתגבר על הפחד ולהמשיך במשימות בשטח. 

מאז כבר השתחררתי מצה"ל, נולדה לי בת ואני מעביר הרצאות בפני בני נוער בארץ ובחו"ל על חשיבות השירות הצבאי, על המדינה, ועל הדרך שלי. כשאני עומד ומרצה בפני בני נוער, אני יודע לומר שהתפיסה הזו, ההתמקדות בחיים, הוכיחה את עצמה עבורי בזמן אמת בשטח. היום, אני משליך את מה שקרה בלילה הוא, על תפיסת הזיכרון – יש מקום לכאב ולבכי, אך למען המדינה והחברה שלנו, צריך לקחת את החלל והאובדן למקום של עשייה והמשכיות קדימה. בואו לא נדבר על איך הם מתו, בואו נתמקד באיך הם חיו ובעבור מה.

מאז צוק איתן למדתי על חשיבות ההנצחה. כשהזיכרון הקולקטיבי קיבל אצלי צבע ופנים, פתאום כל האנדרטאות קמו לתחייה (וכתושב הגולן הן בכל פינה לצערי), ואתה מבין לפתע מה ומי עומד מאחוריהן. פתאום לתמונות האפורות והשירים הנוגים נוסף צבע, והזיכרון התעורר.

בימים אלה אני מסייע למיזם שהחלה משפחתו המופלאה של צביקה, להקמת בית ספר שדה בגלבוע לזכרו. שם, היכן שצביקה בחר לגור עם משפחתו, למקום אליו נהג צביקה להביא את חייליו ולספר להם על כל הר וסלע, על גיבורי העמק. בדיוק שם, אנחנו מבקשים לצמוח. הקמת בית ספר שדה, זאת המורשת שלו, זו כל הווייתו.

אז נכון, החיים לא נמשכים כפי שהיו, אבל אני בוחר בהם על פני המוות. היום אעמוד בצפירה במצפה דימה שבדרום הגולן ומשם אקפוץ לתל סאקי, לקבל זריקה של תעצומות נפש מלוחמי וחללי מלחמת יום הכיפורים, ואז אחזור במלוא המרץ לעשייה והנצחה בסימן "ובחרת בחיים".

אם אתם מאמינים כמוני שזיכרון לא צריך להישאר רק בתמונה על הקיר ובבכי על הקבר, אני מזמין אתכם להצטרף לדרך ראויה לציון יום הזיכרון: להסתכל קדימה, להמשיך את כוח צביקה ולעזור לדור הבא להכיר את מורשתו.

בימים אלה נפתח קמפיין גיוס המוני להנצחת צביקה קפלן הי"ד באמצעות הקמת בית ספר שדה באזור הגלבוע - עמק המעיינות, מקום מגוריו. לתמיכה בקמפיין גיוס ההמונים:  www.k-zvika.co.il