"הטרולי לא יכול לעבור 10 ק''ג", הם אמרו. אז ארזתי למסע את מה שחייב. דגל, מדים, שקית עם אדמת ארץ ישראל. אבל כאן באושוויץ. מול המשרפות. איפה שרצחו את משפחתי. איפה שסבי ראה לאחרונה את אחיו ואחיותיו. איפה שהוא התייתם. איפה שאמו הצילה אותו ברגעיה האחרונים ודחפה אותו לרוץ לעבר התור הימני. איפה שהוא בחר בחיים גם כששללו את זכות הבחירה. כאן על האדמה כאן יש מרכז כבידה אחר. כאן הדברים שוקלים אחרת".
במילים האלו פתח רס"ל ג', מפקד ביחידה 8200 באגף המודיעין, את המכתב שהקדיש לסבא שלו ניצול השואה, בביקור באושוויץ לציון 75 שנים לשחרור המחנה. לסבא, אליעזר, יש 12 נכדים, ושלושה מהם משרתים בצה"ל כרגע. מלבד רס"ל ג' שניים נוספים משרתים בחיל האוויר, מפעיל כלי טיס מאויש מרחוק סגן ב' ופקידת מבצעים י'.
"נעלי הצבא שלי שמכירות את ארץ ישראל מקרוב פתאום פוגשות באדמה אחרת שזוכרת מגפיים אחרות", המשיך הנכד רס"ל ג' את דבריו. "אדמה ארורה אשר ראתה את הרשע הכי מזוויע שיכול ליצור האדם. ואילו הנעליים שלי סוחבות את משקלם של כל אלו שילחמו בעד החיים בכל מחיר. שיצעדו עד סוף העולם כדי לבצע תיקון עולם.
הכומתה שלי כבר לא כומתה, היא צומחת להיות חרתום הספינה אשר תחצה ימים שלמים על מנת להביא יהודים לארץ ישראל.
הדרגות שעל כתפי הן כבר לא דרגות. הם המדפים הנושאים מיליוני סיפורים, שמות, זכרונות, תמונות. ארוחות שבת וחג, משפחות וילדים. קהילות שלמות שצעדו אל היערות ולא חזרו.
אדמת ארץ ישראל שהבאתי היא כבר לא סתם אדמה. היא ההתחלה של מה שכינו אולי אז, "אחרית הימים". האדמה שמצמיחה ועוד תצמיח את הפרות המתוקים. האדמה שאותה עיבדו כל אותם גיבורים וגיבורות אלמוניים בצל הילדות, אחרי החורבן. של כל אלו שאחרי שנלקח מהם הכל. שבו ובחרו בחיים.
הדגל שלי הוא לא דגל. הוא שבועה. הוא נדר. אני מביט בסבא בעיניים דומעות. ואני לא צריך להגיד את השבועה בקול. שנינו יודעים על מה אני נשבע....אני מרגיש את המשקל. אני מקבל אותו. אני סוחב אותו בגאווה יחד עם שאר עם ישראל וממשיך ללכת".
סגן ב', נכד נוסף המשרת בחיל האוויר, אמר באושוויץ: "קיבלנו את הזכות ללכת לצדו של סבא, לחזור למקום הארור הזה, אך הפעם עם עוצמה של כל המשפחה. לאחר ההחלטה לקיים את המסע עשינו הכול כדי להגיע לכאן על מדים, מתוך ההבנה שזה בשבילנו להגשים את האמרה של סבא – 'אם אז היה לנו צבא, זה לא היה קורה'.
הנכדה י' המשרתת בבסיס פלמחים הוסיפה: "הרגשות והמחשבות עולות לא רק פה. אני נושאת את זכר השואה כל חיי וקרויה על שם אמא של סבא שהצילה אותו בסלקציה. אני מרגישה כבוד גדול לשאת את שמה".
סבא אליעזר הנרגש סיכם ואמר: "12 נכדים ו-24 נינים – זהו הניצחון האישי שלי ושל רעייתי, ניצולת מחנה ברגן בלזן".