המפגש הראשון בין סמ"ר דור חיים ניני ז"ל לרס"ן יוחאי (ג'וחא) קלנגל ז"ל לא היה מבטיח במיוחד. בשיחת הפתיחה שעשה קלנגל כמ"פ החדש של הפלוגה המסייעת בגדוד "צבר", בלט ניני מבין כל החיילים. באותה תקופה הוא הסתובב עם תספורת מדורגת בשיער, דבר שנחשב לא תקין על פי הנהלים. המ"פ החדש הצהיר בפורום הפלוגתי שהוא ראה חייל שמסתובב עם שיער לא תקני ושאל במי מדובר. ניני ישר הרים את היד וקרא 'אני, אני'. קלנגל החליט שהפעם הוא יהיה סלחן, והבליג על חוסר הדיגום. כשהמשיך את השיחה הוא שאל אם יכול להיות שהוא ראה מישהו שמסתובב עם שרשרת בניגוד לפקודות. ניני מיהר להרים את ידו בשנית ואמר שגם הפעם הוא מודה באשמה. הפעם קלנגל החליט להיות רחמן פחות, והשאיר את ניני בשבת בבסיס. ארבעה חודשים עברו, את אותה שרשרת ניני איבד, ועבור קלנגל, המ"פ הקשוח, הוא הפך להיות האדם הקרוב ביותר כשהתמנה לנהגו.
כארבעה חודשים נוספים עברו, וגורלם נקשר זה בזה. בפיגוע שאירע בהר דב בשבוע שעבר נהרגו סמ"ר דור חיים ניני ורס"ן יוחאי קלנגל מפגיעת טיל נ"ט ברכב הסיור בו נסעו. מי שהיטיב להכיר את שניהם הוא סמ"ר אורי מידן, קשר המ"פ בארבעת החודשים האחרונים וחברו הטוב של ניני. "אמרנו שאין מצב שהם לא חוזרים, שהם עושים עלינו קטע. לא יכולתי לדמיין את ג'וחא, הבן-אדם הזה שאני מעריץ אותו, ואת ניני, את דור, חבר שלי שישן איתי באותו חדר, לא יכולתי לדמיין שהם לא יהיו קיימים יותר, רק בשבעה הבנתי את זה באמת", הוא מספר. "אבל הפלוגה חזקה ושום דבר לא יכול לשבור אותה וזה בזכות המ"פ. הוא היה נותן כאפות כשצריך ומחבק כשצריך, הוא חינך אותנו להיות חזקים".
ביום רביעי ה-28 בינואר, נסעה שיירת רכבים של גדוד "צבר" לסיור בגזרה הסמוכה לכפר רג'ר. אל המקום הוקפץ הגדוד בגלל ההתחממות בגבול הצפוני. במהלך הסיור נעצרו הרכבים לפני מחסום של מג"ב שמצדו השני עמד רכב אזרחי שנהגו עבר תשאול. שניות ספורות אחרי שעצרו החל מטח טילי נ"ט על השיירה, הראשון בהם פגע ישירות ברכבו של מפקד הפלוגה המסייעת. שאר המפקדים והנוכחים, שהבינו את המתרחש יצאו במהירות מכלי הרכב שלהם שהיוו מטרות עבור האויב. הכוחות נערכו לניסיונות חטיפה, התרחיש ממנו נהוג לחשוש במצבים כאלו. אל המקום הגיעו כוחות מהגדודים הנוספים בגזרה, ירי תותחים הופנה לעבר הגבול ומסוקים הגיעו לפנות את הפצועים.
סמ"ר מידן, קשר המ"פ, אמור היה להיות גם הוא ברכבו של המ"פ אולם ברגע האחרון נשאר מאחור. על האירוע שמע תחילה משמועות שהתגלגלו בין חבריו לפלוגה. את הרעש של פגיעות הטילים הם שמעו מרחוק כיוון שחיכו כמה קילומטרים ממקום האירוע. הם לא העלו בדעתם שמדובר במתקפה על כוחותיהם. "אנשים התחילו להתקשר אליי לראות אם אני בסדר, אחר כך גם אמרו בחדשות שיש תקרית ביטחונית בצפון. לא היו קצינים שיסבירו לנו מה קורה כי כמעט כולם היו בסיור", מספר סמ"ר מידן. "באיזשהו שלב ראינו רכבים שמתחילים לחזור. ראינו את הקצינים יורדים והם בסדר, אתה מתחיל לחשוב שאולי סתם אמרו וכולם בסדר. ואז המג"ד העמיד אותנו ב-ח'. באותו רגע אתה מבין שהוא הולך להגיד משהו קשה אבל אתה לא באמת רוצה לשמוע. אני לא כל כך זוכר מה הוא אמר, כל מיני דברים על זה שאנחנו לוחמים, שהכוח תפקד בגבורה. ואז הוא מגיע לשורת המחץ, 'לפעמים מכורח המקצוע שלנו שהוא מסוכן גם נפגעים אנשים, ונהרגו לנו שני אנשים'. אז הוא אמר את השמות ומשם אני לא זוכר. חבר'ה הלכו הצדה, היו בשוק. אף אחד לא רצה להאמין. יש את הרגע הזה, כשאתה מסיים את העבודה והולך לצד, רק אז אתה מתפרק, אז זה נתפס לך שהיית יכול להיות על הרכב הזה".
ביום לאחר האירוע נסעו הלוחמים להלוויות של חבריהם, ומשם לבקר בבתי המשפחות השכולות. אחרי סוף שבוע בביתם, בו לקחו אוויר, הם מגיעים ביום ראשון חזרה לשבעה, האחת, של משפחת קלנגל ביישוב אלעזר בגוש עציון והשנייה, של משפחת ניני בשתולים. מהשבעה נוסעים לוחמי הפלוגה המסייעת של גדוד "צבר" לבסיס האימונים הפיקודי (בא"פ) באליקים. בבוקר יום שני, מכנס המג"ד את כל המפקדים בגדוד, מהסמלים ועד למפקדי הפלוגות, כדי לדבר איתם על האירוע, כשהכאב עוד טרי אך הרוחות התקררו במקצת. "אנחנו צריכים לקחת בחשבון שאירועים כאלה יכולים לקרות, אנחנו לא טירונים ולא מתעסקים בהכשרות, אנחנו לוחמים. זה צריך לשבת לנו איפשהו בראש שאירועים כאלה, שאנשים לא חוזרים מהם או נפצעים בהם, יכולים לקרות. זה חלק מהעבודה ומי שחף מהמחשבה הזו יש לו בעיה", אומר סא"ל קובי בראל, המג"ד. "לצערי, האירוע הזה קרה לנו, ומפה אני מצפה לראות מפקדים נחושים, שמסתכלים בעיניים של האנשים והולכים איתם קדימה. לא להתבלבל, אנחנו כואבים, אבל לא ניתן לעצבות להאט אותנו. הניצחון שלנו יהיה להמשיך את הרוח של אלה שנהרגו. אני יודע שג'וחא היה רוצה שנתקדם, שנמשיך ונבצע את המשימות על הצד הטוב ביותר", הוא אומר ומוסיף, "כי זה הוא".
ללוויה של סמ"ר דור חיים ניני ז"ל במושב שתולים מגיעה חיילי המחלקה אליה השתייך עד שנכנס לתפקידו כנהג המ"פ. הלוחמים חזרו מהצפון כדי לחלוק כבוד אחרון למי שעד לא מזמן היה חלק מהם. הם עומדים לאורך הטקס בעיניים דומעות, מחבקים אחד את השני. ההספדים של הקרובים מתארים את הדברים שאפיינו את ניני יותר מכול, חצי כוס בלאק עם קוביית קרח אחת, כדי לא לפגוע בארומה, סהר חברתו אותה אהב בכל לבו, העזרה למשפחה ולחברים והחיוך שלא ירד משפתיו גם כשכעס. בסוף הלוויה המחלקה משוחררת הביתה, אבל אף אחד מהחיילים עוד לא רוצה לעזוב. הם מחליטים ללכת לבית המשפחה, לספר להם עוד קצת על חברם, לשמוע ולהיות אחד עם השני.
ה"ביחד", מדגישים המפקדים, זה מה שימנע מהם להתפרק. בערב יום ראשון, בחזרה באליקים, יושבים חיילי המחלקה לשיחה ארוכה עם המ"מ שמבקש מהם להמשיך לדאוג אחד לשני ולא ליפול. הוא אומר להם שאסור לאף אחד ללכת לבד, כי מי שנמצא לבד חושב, ומי שחושב יותר מדי אחרי אירוע כזה יכול בקלות להישבר. אחרי השיחה, המחלקה נשארת לדבר ולהעלות זיכרונות מניני, החבר שכל כך אהבו. שלושה שבועות קודם לכן, הם ישבו איתו בחדר ליד וצחקו כמו תמיד. "בפעם הקודמת שהיינו פה הוא הוציא את הטלפון והראה לנו תמונה של טבעת שהוא רצה לתת לחברה שלו. הוא אמר שהוא רוצה להציע לה נישואים", מספר סמל עידן טסה. "אמרנו לו, ניני, אתה לא קצת צעיר בשביל זה? חכה שתשתחרר. הוא אמר לנו שהוא לא רק רוצה להתחתן עם סהר, שהוא כבר רוצה ילד", מוסיף סמל רון אזולאי. צחוק ממלא את החדר בכל פעם שמישהו מעלה זיכרון משעשע או חיקוי מוצלח של ניני. "הייתה לו שפה משלו, הוא היה ממציא מילים שהפכו פה לשפה", מספר סמל סתיו בן אמיר ומדגים. על פי הלקסיקון של ניני, מילים מוכרות בשפה העברית היו נשמעות אחרת לגמרי. למשל, "לבאבס", פירושו "לחרטט". "אל תבאבס אותי עכשיו!" היה אחד המשפטים המוכרים שאמר. אל תהיה "תאבן" אומר אל תחמוד, ו"לייקסים" זו מילה נרדפת ללייקים.
בשיחה עולה אהבה נוספת של ניני, האדמה. במסעות נהג לכעוס עליהם אם היו דורכים על פרחים, וכשהיה מגיע הביתה היה ממהר לראות מה קורה עם עסק האפרסמונים המשפחתי. "הוא תמיד היה תמים, נאיבי כזה, שאל הרבה שאלות. הוא היה צנוע", מתאר סמל בן אמיר. "אדם לא מהדור הזה, היה מסתובב עם טלפון 'בלקברי' ישן. היה לו משפט קבוע שהוא אהב להגיד, 'לא פשוט להיות פשוט וזו הפשטות'. זו הייתה דרך החיים שלו. עם כל אדם שהוא ישב לידו, הוא יכול לדבר איתו שיחה של שעות, לא משנה מי הוא וכמה הוא שונה ממנו".
בבית משפחת קלנגל שבאלעזר הוקמה לפני שבוע סוכת אבלים לבנה. את הדרך אליה מסמנים שלטים הפזורים ברחבי המושב, שמכוונים את ההמונים שבאו לחלוק כבוד ולנחם את המשפחה. בתוך הסוכה, במעגל כיסאות, יושבים עשרות חיילים במדי א' מגוהצים וכומתה סגולה על כתפם. הם כמעט לא מדברים, לא מושיטים ידם אל המאפים שניצבים על השולחן הנמוך, בקושי מסתכלים זה על זה. אחיו של רס"ן יוחאי קלנגל ז"ל, או ג'וחא כפי שהוא נקרא בקרב מכריו, נכנסים למעגל ומנסים להקל מעט את האווירה. הם לוחצים ידיים ליושבים ומנסים לחלץ סיפורים על אחיהם מאלה שבילו איתו את מרבית הזמן האחרון. מלכה, האם, נכנסת גם היא למעגל ומתיישבת על כיסא נמוך. "באמת נראה לכם שתשאירו אותי מחוץ למעגל הזה?" היא שואלת את הלוחמים הצעירים, ומציגה את עצמה. המעגל מתרחב במהירות, מפנה מקום ליתר בני המשפחה ולחיילים נוספים שמצטרפים. האם פונה אל החיילים, מחזקת אותם ומבקשת מהם להתעצם מתוך הכאב. לדבריה מצטרף גם האח הבכור, שמבקש מהלוחמים להמשיך הלאה ולהיות חזקים, כי להם אין את הפריבילגיה לקחת כמה ימים להתאושש.
סגן מפקד הפלוגה, סגן גל ללוש, היה מהאנשים הקרובים ביותר לקלנגל בשנתיים האחרונות. זה התחיל כבר במרץ 2013, כשקלנגל, אז מ"פ טירונים, החליט לקחת את סגן ללוש, אז בתור מ"מ, תחת חסותו. בהמשך ללוש הפך להיות הסגן של קלנגל בפלוגה המסייעת והשניים פיתחו קשר חברי עמוק. לטירונים שלהם הנחיל קלנגל אמירה שהפך להיות המוטו של הפלוגה. "המעז מנצח". "הוא אף פעם לא היה בא אליך ואומר לך בדיוק מה לעשות, הוא היה אומר מה הוא רוצה שיקרה, נותן את ה'מה', גם דברים הזויים שלא נראו בכלל אפשריים. לנו הוא נתן למצוא את ה'איך', ובאמת היינו מצליחים בסוף. היינו הפלוגה הראשונה בשטח שהספיקה הכול", מספר סגן ללוש. "כשהייתי שואל אותו משהו הוא היה אומר לי: 'מה אתה רוצה ממני? אני המ"מ או אתה המ"מ?' ככה הוא לימד אותנו לקבל החלטות, שנהיה מפקדים ולא צינורות", הוא אומר. "'בצוק איתן', כשחטפו את הדר גולדין הגענו כמה שיותר מהר לאזור שבו היו הכוחות של הגדס"ר. היינו צריכים להכנס כמה שיותר מהר פנימה לעזור לגדס"ר. אמרתי לו: 'ג'וחא, אני נוסע ראשון, שאם מישהו יתפוצץ שזה לא תהיה אתה'. הוא אמר לי: 'לא קורה'. אמרתי לו: 'מה זה לא קורה? לך יש אישה וילדה. אני לא אוכל אחר כך להסתכל עליהן ולומר שנתתי לך לנסוע ראשון'. הוא אמר לי: 'סגור, אחי, אני נוסע ראשון, תמסור לאשתי שאני אוהב אותה' וזהו. גם כשהוא ידע שזה מסוכן, הוא תמיד היה ראשון, אם יש לו משימה הוא יעשה אותה".
החיילים בפלוגה המסייעת מעידים שרס"ן קלנגל היה עבורם דמות פיקודית ושמר על ריחוק מסוים, כפי שנדרש ממ"פ. אך מאחורי הקלעים, מעידים אלו שעבדו בצמוד אליו, יותר מכול הוא דאג לחייליו. "החיילים תמיד היו במחשבה הראשונה שלו, הוא היה הולך בעצמו לביקורי בתים של חיילים במצב קשה, לראות בעצמו מה קורה אצלם בבית. הוא התעסק המון בלדאוג להם. פעם אחת הוא אמר לי שהוא מצא מכונת כביסה שצריך להעביר לאיזה חייל. היה לו מאוד אכפת מהם", מספר סגן ללוש. מאז התקרית סגן ללוש ממלא את תפקיד המ"פ. לדבריו, התפקיד רק עוזר לו להתמודד עם המצב, כי כשיש לך מאה חיילים אין יותר מדי זמן למחשבות. "מהרגע שהכרתי את ג'וחא הייתי נותן אותו בתור דוגמה לאדם שהשפיע עליי, הוא היה דוגמה לכל מה שצריך להיות. אם שואלים אותי למה נהייתי מפקד טוב, זה כי הייתי תחת ג'וחא שנה בתור מ"מ, הוא חינך אותי לדרך שלו. הוא מהדמויות שאתה זוכר אחר כך כל החיים".