עכשיו, כשדי ברור שהכרזות חמאס על הפסקת אש היו נכונות ולא ההכחשות הנמרצות של "גורמים ישראלים", אפשר לקבוע שלמדינת ישראל יש מדיניות של אריות בצפון – ופודלים בדרום.
בעוד שבזירה הסורית והלבנונית הפגינה מדינת ישראל נחישות, עוצמה וכוח, בדרום היא הפגינה רפיסות. לא רק שארגוני הטרור בעזה לא מורתעים כמו שאנחנו חושבים - אנחנו מורתעים מהם וחוששים. שעון החול לסבב הבא התקצר באופן משמעותי: לראשונה חמאס חצה קו פסיכולוגי והשתתף בעצמו בירי על ישראל, מה שיהפוך את הפעם הבאה לקלה בהרבה עבורם.
אל תתרשמו מהמסרים הבוקעים ממחנה הקריה בתל אביב על עשרות תקיפות ו"מכות קשות". בהודעות דובר צה"ל זה נשמע מרשים: מחנות אימונים, מחסני רקטות, מפקדות ומה לא. בפועל, חיל האוויר הישראלי לא עשה יותר מלקדם את תכנית הפינוי-בינוי העזתית.
אנשי חמאס וגא"פ לא התרשמו במיוחד מהדיווחים על התקיפות. הם ירדו מתחת לאדמה, נכנסו עמוק למנהרות והמשיכו לירות רקטות ופצצות מרגמה באופן חופשי. אף לא אחד מהם נשרט. שלא יהיה לכם ספק: המבצעים האחרונים בעזה הוכיחו שחיל האוויר אולי לא יכול לעצור באופן מוחלט את ירי הרקטות ופצצות המרגמה - אבל יודע טוב מאוד לקטול את היורים.
הפעם צה"ל לא הגיב כמו שצריך. הוא שידר חולשה והקפיד שלא לשרוט אף לא פלסטיני אחד, גם לא בטעות. נתנו פטור מלא למשגרים והם ניצלו אותו היטב כדי לשגר לפה מטחים של 180 פצצות מרגמה ורקטות.
חשוב להזכיר שהפתרון לקן הצרעות העזתי אינו צבאי: כמו שהרמטכ"לים, ראשי אמ"ן ומתאמי פעולות הממשלה בשטחים צועקים כבר שנים רבות, הפתרון הוא הומניטרי ומדיני. חולשה צבאית רק מרחיקה את הפתרון הזה - כי למה להם להיכנע?
מלחמה היא דרך טקטית לפתרון אסטרטגי. יש מצבים בהם צריך להפעיל מול הצד השני אש ותמרות עשן כדי לגרום לו לחשוב; כדי להוביל אותו לפתרון מדיני. יש זמן לדיבורים, ויש זמן למעשים. זה היה הזמן למעשים. ישראל הייתה צריכה להכות חזק, ליזום ולהוביל, ולא להיות שוב מובלת ומגיבה. מה שקרה אתמול והלילה רק קרב את המלחמה הבאה מול ארגוני הטרור בעזה, והעניק לתושבי מדינת ישראל – כן, תושבי מדינת ישראל ולא רק "תושבי עוטף עזה" - עוד אבן במשקל הכבד של הטראומות.