ישראל מיישרת קו עם מרוץ החימוש הגרעיני התת מימי: אתמול התבשרנו על ידי השבועון הגרמני "דר שפיגל" כי צוללות הדולפין שנבנו בגרמניה והועברו לישראל נושאות טילי "פופאי" בעלי ראשי נפץ גרעיניים, שמטרתם להנחית מכת תגובה במקרה של מתקפת גרעין על ישראל. למעשה, לפי הפרסום, הצוללות החדשות, כלי הנשק היקרים ביותר בצה"ל, הן למעשה מאגר גרעיני נייד ומוסתר, שנועד לשרת את ישראל במקרה של מתקפה גרעינית מצד אירן – כזו שתגביל יכולת תגובה גרעינית מהיבשת. בז'רגון הצבאי קוראים לכך "יכולת המכה השנייה".
בכך מצטרפת ישראל למלחמה הקרה של שנות ה-2000, שעלולה להתחמם בכל רגע. המלחמה הזו מתרחשת מתחת למים, ונשק יום הדין הוא הצוללות הגרעיניות. בראשן, צוללת גרעינית אמריקאית שעלתה לא פחות מ-2 מיליארד דולר, כזו שיכולה להשמיד מטרות במרחק של מאות קילומטרים, ולפי הידוע, לפחות, אין לה כיום מתחרה ראוי. כפי שדווח בסוף השבוע, מדינות אחרות, כמו ישראל ובין השאר סין, מנסות לייצר מתחרה שכזה. המים השקטים הופכים לסוערים במיוחד בימים אלה, ימים של התמקדות אמריקאית אסטרטגית באסיה ובמי האוקיינוס השקט, של התעצמות צבאית מצד סין, ושל מתיחות הולכת וגוברת בין ישראל ואירן – כל אלה עלולים לעלות בפאניקה עולמית, ובלחיצה על הכפתור האדום.
אסיה: מרוץ התחמשות אינטנסיבי
_flying_Jack_c.jpg "ה\"ג'ימי קארטר\" (צילום: חיל הים האמריקאי)")
המים האסייתיים הולכים והופכים ליותר ויותר צפופים. הצוללות המתוחכמות, שוברות השוויון, מושא הקנאה של שאר ציי העולם ומרכיב עיקרי באסטרטגיה האמריקאית, הפכו רשמית לשם המשחק. הדומיננטיות של ארה"ב, שהתבטאה גם בהצהרות האחרונות של הנשיא אובמה כי הדגש הצבאי יושם מעתה בעיקר על אסיה, הביאו לכך ששאר המדינות באזור מתכוננות להציב בפני המעצמה האמריקאית את האתגר הגדול ביותר שעמדה מולו מאז המלחמה הקרה. כמעט כל מדינה אסייתית שמתהדרת בקו חוף עסוקה בימים אלה בחיזוק צי הצוללות שלה. כשברקע חילוקי דעות טריטוריאליים, וכמובן האסרטיביות ההולכת וגוברת מצד סין, אפשר כנראה להבין אותן.
מומחים כבר מצביעים על מרוץ התחמשות אינטנסיבי במיוחד, שלא כולל רק את סין ואת ארה"ב. על פי האתר "Military.com", הודו מתכננת להשיג צוללת גרעינית התקפית, אותה תשכור למשך עשר שנים לפחות מהרוסים, החל מהחודש; אוסטרליה מתדיינת כעת בנוגע לפרויקט הצבאי היקר ביותר בתולדותיה, שלמרבה ההפתעה כולל שדרוג לצי הצוללות, כזה שיעלה יותר מ-36 מיליארד דולר; יפן מתכוננת להכפיל את הצי שלה, מ-8 ל-16 צוללות; ודרום קוריאה מוכרת צוללות לאינדונזיה.
הרשימה לא נגמרת כאן. מלזיה, פקיסטן, הפיליפינים, וייטנאם, תאילנד, סינגפור, בנגלדש – ברשותן של כל המדינות הללו יש צוללות, או שהן מתכננות בימים אלה להשיג כאלה. צפון קוריאה, לה יש צי גדול של מיני-צוללות, השתמשה בו על פי החשדות ב-2010, אז הרגה 46 מלחים דרום קוריאנים בהתנגשות הצבאית הכי משמעותית מאז שהמלחמה בין הקוריאות נגמרה ב-1953. אבל לכולם ברור, כנראה, שההתחמשות הנוכחית תיגמר בהרבה יותר מ-46 הרוגים. כשהציים הופכים חזקים יותר, מתחזק גם הפוטנציאל לעימותים צבאיים. מאזן הכוחות האזורי משתנה, ובמהירות.
למה דווקא צוללות: החלום הביטחוני הרטוב
למה כולם שבויים בענייני הצוללות? ובכן, קודם כל, קשה לאתר אותן, ובעיקר קשה להשמיד אותן – בעוד שכל צוללת סבירה יכולה לתקוף ספינות או מטרות אחרות מבלי להתגלות. זה מה שהופך את הצוללות לכלי הנשק המושלם, גם בעבור מדינות בעלות משאבים מוגבלים – וזה הכוח שארה"ב רוצה לשמור בעיקר לעצמה. אבל נדמה שהדברים יוצאים משליטה. אפשר לקרוא לזה טרנד; אם מדינה אחת מתהדרת בצוללות, שכנותיה נמצאות תחת לחץ מתמיד להדביק את הפער, או לוותר מראש על יתרון אסטרטגי. כשמכניסים לקלחת גם את העובדה כי כמחצית מהסחורה המועברת בין יבשות בדרך הים חולפת בים סין הדרומי, בשווי של מיליארדי דולרים, יש כאן גם אינטרס כלכלי מובהק. הבעיה היא שמשחק ה"למי יש יותר גדול" הזה הופך למסוכן.
כשזה מגיע לפעילות תת-ימית, ידה של ארה"ב היא ללא ספק על העליונה (כלומר, התחתונה), לפחות בעתיד הנראה לעין. יכולתה לפרוס את הצוללות שלה בכל העולם היא יתרון משמעותי למי שרוצה לשמור את הים פתוח, בעבור מסחר או בעבור כל מטרה אחרת. אבל כשמתקרבים לחוף, סין מערערת בימים אלה את הסטטוס קוו, בעודה שמה דגש ניכר על שדרוג והגדלת צי הצוללות שלה – שמונה יותר מ-60 כלי שיט, כולל שש צוללות גרעיניות. כך, לפי נתוני הפנטגון. החידוש הסיני הוא חימוש צוללות בטילים בעלי טווח של יותר מ-7,000 קילומטר.
זה לא שאין לסין עוד דרך ארוכה לעבור לפני שתשיג את היכולות של חיל הים האמריקאי; אבל השרירים שהיא עושה מספיקים, כנראה, כדי לגרום לפנטגון להתמקד באסיה ובאוקיינוס השקט, גם נוכח קיצוצים נרחבים בתקציב הביטחון. לראייה, ארה"ב בוחרת עתה להפעיל צוללות רבות יותר באוקיינוס השקט מאשר באוקיינוס האטלנטי. האסטרטגיה, שכללה את סיום המלחמה בעירק ואת הנסיגה הקרבה ובאה מאפגניסטן, תכלול העברת יותר ויותר משאבים צבאיים אמריקאיים לאזור.
התוכנית החדשה: תוביל למלחמת העולם השלישית?
ארה"ב, כאמור, ממש לא מנסה להנמיך את הלהבות. למעשה, היא עושה בדיוק את ההיפך, ומתרכזת בהתעצמות די אקסטרווגנטית. החלום האמריקאי הצבאי, אם תרצו להגדירו בפשטות, הוא כנראה להשיג את היכולת להפציץ כל מטרה על פני כדור הארץ בעזרת טילי צוללות. אז מה אם ברקע נשמעים כבר שנים קולות מחאה, לפיהם האסטרטגיה הזו עשויה להוביל בשוגג למלחמה גרעינית.
טיל בליסטי שנורה מצוללת, גם אם הוא בעל ראש נפץ קונבנציונלי, יטוס למטרה באותו המסלול שבו היה נורה טיל בליסטי בעל ראש נפץ גרעיני. מה זה אומר? שטיל אחד באוויר, קונבנציונלי או לא, כנראה יעורר לא מעט פאניקה במוסקבה, בבייג'ין, או בבירתה של כל אומה גרעינית אחרת שאתם יכולים לחשוב עליה. כך שאם החלום הרטוב של הפנטגון הוא לפגוע במחנה אימונים של טרוריסטים בעזרת טיל בליסטי שנורה מצוללת רחוקה, ככה בסטייל, הרי שמאחורי הכוונות הטובות תמיד מסתתרת האופציה שהרסן העולמי על הנשק המסוכן בעולם פשוט ייפרם באחת.
בתקציב ההגנה האמריקני, שנחשף ביום חמישי, מסתתר סעיף הקרוי "פיתוח אופציית תקיפה קונבנציונלית מהירה מצוללות". שר ההגנה האמריקני ליאון פנטה אמר כי "חיל הים ישקיע בתכנית שתאפשר לצוללות לשאת יותר טילי שיוט, ותפתח אופציית תקיפה קונבנציונלית מהירה תת-ימית מצוללות". האם השימוש בטילי שיוט במקום בטילים בליסטיים יגרום לסין לחשוב 'אה, זה בעצם לא כל כך נורא, הטיל הזה בכלל לא נראה כמו טיל גרעיני'? האם באמת אפשר להיפרד מהחששות לגבי היסטריה גרעינית, הרי כל מה שארה"ב רוצה לעשות הוא להרוג את הרעים, אבל בדרך הקונבנציונלית?
אפשר לחשוב כך, עד שנזכרים כי לטילי שיוט אין את הטווחים או המהירויות הנדרשות לצורך העניין. בדיוק לכך התייחס הרמטכ"ל האמריקני, הגנרל מרטין דמפסי, כשנשאל ביום חמישי האם התכנית החדשה תמנע בלבול מצד הרוסים או הסינים. לדבריו, הטכנולוגיה שינתה את המסלול בו יטוס טילי בליסטי בעל ראש נפץ קונבנציונלי, ולמעשה "הנמיכה" אותו, כך שהוא נראה שונה לחלוטין מטיל בעל ראש נפץ גרעיני. תגובתו לא מסתדרת עם העובדה שהפיתוחים האלטרנטיביים הללו עדיין נמצאים בפיתוח, נחשבים לניסויים מחקריים, ובכל מקרה רחוקים מאוד משימוש מבצעי, מרחק של שנים לפחות, על פי ההערכות המתפרסמות באתר "Wired.com".
מה כל זה אומר? שכרגע כולם נראים די מבולבלים. גם אם יש פיתוח רלוונטי, כמו שדמפסי אומר, הרי שייתכן כי זהו לא בכלל העניין. רוב הסיכויים הם כי לאומות הגרעיניות פשוט לא יהיה אכפת האם הטיל שארה"ב החליטה לירות מאחת הצוללות שלה הוא בעל ראש נפץ קונבנציונלי או לא. יכול להיות שהיכולת האמריקאית העתידית, זו שתאפשר לה לפגוע בכל מקום על פני האדמה בתוך שעות או פחות מכך, פשוט תספיק כדי להצית את מלחמת העולם השלישית, ויחד איתה, את השד הגרעיני.