משחתות, מפציצים וטילים ארוכי טווח: הארסנל שמרתיע את איראן

המלחמה עם איראן בשיאה, ובפעם הראשונה בתולדות המזרח התיכון - ישראל וארצות הברית נלחמות כתף אל כתף מהדקה הראשונה. בעוד צה"ל מביא לזירה ניסיון מבצעי שנצבר בעשרות שנות לחימה מול שלוחות הטרור, ארצות הברית מציבה לצדו מערכות נשק מהמתקדמות והקטלניות בעולם. חלקן נדירות ונשמרות למבצעים אסטרטגיים בלבד, אחרות ותיקות אך עברו שדרוגים שהופכים אותן לאפקטיביות במיוחד גם בשדה הקרב המודרני של 2026.

שיתוף הפעולה הזה מתבטא בשילוב יכולות טכנולוגיות שמאפשרות לישראל "להגיע רחוק" יותר מבכל מלחמה אחרת. היתרון האמריקאי אינו נמדד רק בכמות, אלא באיכות החימוש וביכולת לשלוח מסר של עוצמה בלתי ניתנת לערעור לעבר משטר האייתוללות.

כדי להבין את עוצמת המעורבות, יש לבחון את הכלים שחצו חצי עולם כדי להתייצב בקו הראשון מול טהרן. מדובר במכונות מלחמה שתוכננו ליום פקודה, וכעת, בשיאה של המערכה, הן מספקות את המטרייה האווירית והיכולת ההתקפית שמשנה את מאזן האימה האזורי.

ה"עטלף" שרואה ולא נראה: B-2 ספיריט

מפציץ ה-B-2 ספיריט האסטרטגי, שנחשב לאחד המטוסים היקרים ביותר שנבנו מעולם, מוכר בזכות צורתו הייחודית המזכירה עטלף שחור. המטוס נכנס לשירות בסוף שנות ה-90, ומאז הפך לאחד מכלי התקיפה האסטרטגיים החשובים של חיל האוויר האמריקאי, כזה שרק מעטים זוכים לראות מקרוב - ומי שרואה אותו על המכ"ם בדרך כלל כבר נמצא תחת מתקפה.

העיצוב החריג והחומרים שמהם הוא עשוי מקנים לו יכולת חמקנות גבוהה במיוחד. B-2 מסוגל לשאת חימוש כבד במיוחד ולבצע תקיפות עומק ארוכות טווח. למעשה, הוא יכול להמריא מבסיס חיל האוויר ווייטמן במיזורי, לתקוף יעד בטהרן ולחזור - ללא נחיתה בדרך, באמצעות סדרת תדלוקים אוויריים מורכבים.

במהלך מבצעים קודמים באזור, בהם גם תקיפות נגד מתקנים תת-קרקעיים בתימן ובמקומות נוספים, השתמשו האמריקאים במטוס כדי להטיל פצצות כבדות החודרות לעומק הקרקע. מחיר הפיתוח של התוכנית חצה את רף 40 מיליארד הדולר, ומחיר מטוס בודד מגיע לכ-2.1 מיליארד דולר - בין הסיבות לכך שיוצרו ממנו רק 21 יחידות (שמתוכן פועלות כיום כ-19 בסטטוס מבצעי).

בעתיד הקרוב צפוי להיכנס לשירות הדור הבא של המפציץ החמקני - B-21 "ריידר", שאמור להחליף בהדרגה את ה-B-2 ולהציג יכולות מתקדמות עוד יותר.

מפלצת הפלדה: הפצצה שחודרת את ההר

קשה לדבר על ה-B-2 בלי להזכיר את הפצצה שנועדה לעבוד איתו בסינרגיה מושלמת: ה-GBU-57 אחת מפצצות חודרות הבונקרים החזקות ביותר שנבנו. הפצצה, המכונה גם - MOP - Massive Ordnance Penetrator, שוקלת יותר מ-13 טון ואורכה מעל שישה מטרים. ראש הנפץ שלה שוקל למעלה מ-2.4 טון והיא תוכננה לחדור שכבות בטון עבות במיוחד ועשרות מטרים של סלע מוצק.

המשקל החריג שלה מאפשר למעשה רק למפציץ B-2 לשאת אותה בצורה מבצעית (שתי פצצות בכל גיחה). לכן היא נחשבת לכלי מרכזי בתרחישים של תקיפה נגד מתקני גרעין מבוצרים - כמו המתקן בפורדו שבאיראן, החבוי עמוק מתחת להר.

למרות הנתונים המרשימים, מומחים צבאיים עדיין מתווכחים עד כמה פצצה מסוג זה מסוגלת להשמיד מתקנים עמוקים במיוחד החצובים בתוך הרים בצורה הרמטית, אך עצם נוכחותה בזירה מהווה מסר ברור למקבלי ההחלטות בטהרן: אין מקום שהוא חסין בפנינו.

סמל ההרתעה: נושאות המטוסים

אחד הסמלים המובהקים ביותר לעוצמה צבאית של מעצמת-על הוא נושאת מטוסים. למעשה מדובר בבסיס חיל אוויר שלם שנע על פני הים - ויכול להגיע כמעט לכל נקודה בעולם תוך שהוא מקרין כוח ללא צורך באישור מאף מדינה מארחת.

נושאת המטוסים האמריקאית ג'רלד פורד נחשבת למתקדמת ביותר בעולם. היא מונעת באמצעות שני כורים גרעיניים, שמעניקים לה טווח פעולה כמעט בלתי מוגבל ומהירות מרבית שחוצה את ה-30 קשר. על סיפונה משרתים יותר מ-4,000 אנשי צוות והיא מסוגלת להפעיל עשרות מטוסים ומסוקים - ממטוסי קרב כמו F-35 בגרסה הימית C ועד מטוסי תובלה, שליטה ובקרה כמו ה"הוקאיי".

בגלל החשיבות האסטרטגית שלה, נושאת מטוסים כמעט תמיד פועלת כחלק מ"קבוצת תקיפה" - מערך של משחתות וכלי שיט נוספים שמגנים עליה ומוסיפים יכולות תקיפה.

נוכחות של נושאות מטוסים באזור מאפשרת לארה"ב להפעיל כוח צבאי גם כאשר מדינות שכנות אינן מאפשרות שימוש בבסיסים בשטחן, כמו במקרה הנוכחי שמדינות ערב והמפרץ מאוימות על ידי איראן והודיעו שלא יאפשרו לאמריקאים לתקוף מהשטח שלהן בצל העובדה שיש לוושינגטון בסיסים אצלן.

כיום מחזיקה ארה"ב 11 נושאות מטוסים - יותר מכל מדינה אחרת בעולם. לשם השוואה, לרוסיה יש נושאת מטוסים אחת בלבד (שאינה תמיד מבצעית) ולבריטניה שתיים. במערכה מול איראן, נושאות המטוסים הן אלו שמקצרות את זמני התגובה של חיל האוויר האמריקאי, ומאפשרות לו לפעול מסביב לשעון, תוך שהן מהוות תזכורת מתמדת לכל מי שחולם לערער על הסדר העולמי.

הסכין הארוכה: טילי טומהוק בחזית

טילי השיוט טומהוק הם כבר עשרות שנים אחד הסמלים המובהקים של הכוח הצבאי האמריקאי. מדובר בטיל מדויק לטווח של יותר מ-1,500 קילומטר, המסוגל לפגוע במטרות בדיוק גבוה במיוחד תוך שהוא טס בגובה נמוך מאוד כדי לחמוק מגילוי מכ"ם, תוך שימוש בניווט לווייני וזיהוי תוואי שטח.

הטילים משוגרים מספינות מלחמה או מצוללות, כמו אלו של הצי החמישי המוצבות בים הערבי ובמפרץ עומאן, מאפשרים לארה"ב לתקוף מטרות עמוק בתוך שטח אויב בלי לסכן מטוסים או צוותי אוויר. מאז נכנסו לשימוש בשנות ה-80, שוגרו אלפי טילי טומהוק במבצעים ברחבי העולם, והגרסאות החדישות ביותר (Block V) כוללות יכולת לעדכן את המטרה בזמן אמת גם לאחר השיגור.

אף שמדינות מעטות קיבלו אישור להפעיל את המערכת (כמו בריטניה ויפן), לאף אחת מהן אין מלאי בהיקף דומה לזה של ארה"ב - שמסוגלת לשגר עשרות ואף מאות טילים בפרק זמן קצר במתקפה משולבת.

הענק שסירב לפרוש: ה-52-B

לצד מערכות נשק חדשות, האמריקאים ממשיכים להפעיל גם מערכות ותיקות במיוחד. אחת הבולטות שבהן היא המפציץ B-52 - מטוס שהחל את דרכו לפני יותר מ-70 שנה ועדיין נמצא בשירות פעיל, כשהוא עובר מתיחות פנים טכנולוגיות שמציבות אותו בשורה אחת עם מטוסים מודרניים.

ה-B-52 מסוגל לשאת חימוש במשקל של כ-32 טון ולטוס למרחק של כ-14 אלף קילומטרים ללא תדלוק. בתקופת המלחמה הקרה הוא היה אחד מכלי הנשק המרכזיים של ארה"ב, בין היתר משום שהיה מסוגל לשאת גם נשק גרעיני ולהגיע כמעט לכל נקודה בעולם. כיום, תפקידו השתנה והוא משמש "משאית חימוש" מעופפת, המסוגלת להמטיר טילים מחוץ לטווח ההגנה האווירית של האויב.

עם זאת, מדובר במטוס גדול ואיטי יחסית שאינו חמקני, ולכן הוא פגיע יותר ממטוסים מודרניים. מסיבה זו הוא נכנס בדרך כלל לפעולה רק לאחר שמושגת עליונות אווירית - מצב שבו מערכות ההגנה האוויריות של האויב כבר נפגעו על ידי החמקנים או טילי השיוט.

למרות גילו, האמינות הגבוהה ועלות התפעול הנמוכה יחסית שלו גרמו לחיל האוויר האמריקאי להשאיר אותו בשירות לאורך שנים. לפי התוכניות הנוכחיות, ולאחר החלפת המנועים למערכות של רולס-רויס, המטוס צפוי להמשיך לפעול לפחות עד 2050 - כמעט מאה שנה אחרי שנכנס לשירות.