בזמן שמתעסקים ברחפנים: האמת המדאיגה על מרחבי החיץ החדשים

בכירי צה"ל, ממפקדי חטיבות, דרך מפקדי אוגדות ועד המטה הכללי, חוזרים בחודשים האחרונים על מסר כמעט זהה: "הדרך היחידה להגן על יישובי הצפון היא מהשטח של האויב". המשפט הזה נאמר בהקשר של רצועת הביטחון בדרום לבנון, רצועת עזה ואף המרחב הסורי.

מבחינת אותם מפקדים, לקחי 7 באוקטובר ברורים: אסור עוד להסתמך על גדרות, חיישנים או הרתעה מרחוק. כדי למנוע את הטבח הבא, כך לפי התפיסה המתפתחת בצה"ל, ישראל חייבת להחזיק במרחבי אבטחה מעבר לגבול. אלא שמתחת לאמירה הנחרצת הזאת מסתתרת בעיה עמוקה והתעלמות מהמציאות. משמעות הדבר היא שצה"ל ומערכת הביטחון מפיקים מהמלחמה את הלקחים הלא נכונים.

אין חולק על כך ש-7 באוקטובר היה כישלון היסטורי. אבל השאלה החשובה באמת איננה רק איך חדרו מחבלי חמאס לישראל, אלא כיצד נבנה במשך שנים האיום שאפשר את המתקפה. כאן מתחילה הבעיה בתפיסה החדשה של צה"ל. היא מתמקדת במיקום הכוחות ולא בתהליך שהוביל לקריסה. למעשה, גם בהקשר הצבאי הטהור, התפיסה החדשה מתעלמת מעקרון הכשל הצבאי של אותו היום.

מלכודת הקונספציה החדשה

חמאס לא הכריע את אוגדת עזה וכבש יישובים בגלל שלא היה מוצב צה"לי בתוך ח'אן יונס או רפיח. חיזבאללה לא הפך לאיום אסטרטגי בשל היעדר מוצב בדרום לבנון. שורש הבעיה היה מדיניות ארוכת שנים של הכלה, הימנעות מעימותים, הסכמי הרתעה לא רשמיים והתעלמות מההתעצמות הצבאית של ארגוני הטרור, ואפילו מפעולות טרור שנעשו נגד ישראל.

לכך נוספו יהירות מודיעינית, ביטחון מופרז במכשולים טכנולוגיים ותפיסה שגויה שלפיה ניתן "לנהל" את האיום במקום להכות בו. דווקא משום כך, הקביעה שהפתרון נמצא בישיבה בתוך שטח אויב, נראית לעתים כמו ניסיון לפשט כישלון מורכב לכדי סיסמה מבצעית.

ההיסטוריה הישראלית אמורה להדליק כאן נורת אזהרה. רצועת הביטחון בדרום לבנון, שהוקמה מתוך רצון להגן על יישובי הצפון, הפכה עם השנים לנטל מדמם. ישראל איבדה שם מאות חיילים, חיזבאללה התחזק תוך כדי הלחימה, והשהות הממושכת לא סיפקה ביטחון אמיתי לתושבי קריית שמונה, מטולה ושלומי.

בסופו של דבר, צה"ל נסוג בשנת 2000 לא בגלל שניצח, אלא משום שהמודל נשחק צבאית, ציבורית ומדינית. כדי להוסיף חטא על פשע, אחרי הנסיגה מלבנון ישראל לא קיימה אף איום שלה והתעלמה מדינית וצבאית מההתעצמות של חיזבאללה, עד שהיה מאוחר מדי.

כעת, נדמה שחלקים במערכת הביטחון חוזרים כמעט לאותה תפיסה רק בשם אחר: "מרחב אבטחה", "שליטה מבצעית" או "חיץ הגנתי". המונחים משתנים אבל הרעיון דומה: נוכחות קבועה או ממושכת בשטח אויב, כדי להרחיק את האיום מהגבול.

אלא שהמציאות של 2026 שונה דרמטית מזו של שנות ה-90. ארגוני הטרור של היום אינם מסתמכים רק על חדירות קרקעיות. הם בונים יכולות רחפנים, רובוטיקה, טילים מדויקים, סייבר ואמצעי תצפית מתקדמים. דווקא כאן עולה החשש שצה"ל שוב מתכונן בעיקר לאיום שהיה ולא לאיום שיהיה, וכי הוא מתעקש על פעולות הגנה שכשלו בעבר ואין להן שום תכלית אסטרטגית.

המלחמה של 2026, הכלים של שנות ה-90

כבר כאן חשוב לציין כי התמרון בלבנון היה פעולה צבאית הכרחית ונדרשת. חיזבאללה בנה מערך טרור אדיר ממדים בסיוע האיראנים וזה איים על מאות אלפי אזרחים. על זה אין מחלוקת. הבעיה מתחילה במסקנות שגויות ופעולות שלא מגנות באמת על האזרחים ואפילו שוחקות את ההצלחות הצבאיות.

ברצועת עזה, למשל, חמאס ספג מכה קשה, אבל בצה"ל כבר מודים שהוא מצליח להשתקם ולהתאים את עצמו לשדה הקרב החדש, כשלצבא אין לכך מענה וכמו בצפון יש מגבלות מדיניות. ההתמקדות הישראלית במנהרות ובחדירות קרקעיות עלולה ליצור עיוורון מול האיום הבא: מתקפות רחפנים המוניות על היישובים, כלי נפץ אוטונומיים או מתקפות משולבות, שיתבססו על בינה מלאכותית ואמצעים זולים יחסית, לצד מאות מחבלים עם נשק קל.

ארגון טרור לא חייב לכבוש יישוב כדי לייצר אפקט אסטרטגי. מספיק שיצליח לשתק בסיס, לפגוע בתחנת כוח או לחדור למערכות תקשורת וזה מספיק. די שיצליח לתקוף יישוב שנפגע ב-7 באוקטובר וזאת תהיה קטסטרופה.

בזמן שהצבא מתכנן מרחבי חיץ, הוא מתקשה לענות על שאלה בסיסית יותר: האם החזקת שטח באמת מונעת את ההתעצמות הבאה? הרי גם בדרום לבנון שתחת נוכחות ישראלית, חיזבאללה הלך והתחזק. על מה שקורה מצפון לקו הצהוב בכלל אין מה לדבר, כי חיזבאללה שומר על אלפי רקטות, פצצות מרגמה ובונה עוד ועוד יחידות של רחפנים. כשצה"ל ימצא לזה מענה, חיזבאללה כבר יהיה בפיתוח הבא.

במילים אחרות, שליטה טקטית בשטח אינה בהכרח פתרון אסטרטגי. הבעיה החריפה יותר היא המחיר המצטבר של תפיסת השטח. מרחבי ביטחון אינם רק סוגיה צבאית. הם דורשים נוכחות קבועה של כוחות, גיוסי מילואים ממושכים, תקציבי עתק, שחיקת לוחמים ופגיעה בכלכלה הישראלית. לצד זאת מגיע גם המחיר המדיני וההסברתי. לחץ בינלאומי גובר, עימותים עם בעלות ברית והעמקת הבידוד של ישראל בזירה העולמית.

בצה"ל, שם ראיית המפקדים מאוד צרה וטקטית, נוטים לעתים להתייחס לשיקולים הללו כאל "רעשי רקע" ביחס לצורך הביטחוני. אבל המציאות מוכיחה אחרת: מדינה אינה יכולה לקיים לאורך זמן תפיסת ביטחון שמבוססת על שחיקה תמידית של החברה, הכלכלה והלגיטימציה הבינלאומית שלה.

הכשל המדיני שמזין את הסיסמה

חשוב להדגיש שוב: האחריות המרכזית למצב איננה רק של הצבא. הכשל הגדול היה ועודנו הניהול המדיני. במשך שנים ממשלות ישראל העדיפו ניהול סכסוך על פני הכרעה אסטרטגית, דחו החלטות קשות והסתמכו על שקט זמני. אלא שגם לצה"ל יש אחריות משמעותית. בכירי הצבא אינם רק מבצעים הוראות, הם גם מעצבים תפיסות, ממליצים לדרג המדיני ולעתים אף דוחפים אותו לכיוון מסוים.

כאן בדיוק מתעוררת הסכנה: במקום לבצע תחקיר עמוק ונוקב על הכשלים שהובילו ל-7 באוקטובר, צה"ל מיהר לאמץ לקח פשוט, קל להסברה ועתיר כוח. עוד שטח, עוד מוצבים, עוד נוכחות צבאית - תוך שמתעלמים שם מהמצב האסטרטגי ומהעובדה שכל זה כלל לא מעניק ביטחון. כי ביטחון איננו נמדד רק בקילומטרים שמעבר לגבול.

חמור מכך, המסר ש"ההגנה האמיתית מתחילה רק בשטח האויב" עלול לייצר אפקט ציבורי מסוכן. אם זו התפיסה, מה אמורים להבין תושבי קריית שמונה, שלומי, מטולה או יישובי עוטף עזה ביום שבו צה"ל יחזור לגבול הבינלאומי? האם משמעות הדבר שההגנה עליהם שוב איננה מספקת? כי זאת המשמעות של האמירה.

הרי לכולם ברור שגם אם ישראל תישאר תקופה מסוימת בתוך לבנון, עזה וסוריה, בסופו של דבר היא תחזור לגבולותיה. השאלה היא איזה מודל ביטחוני יעמוד אז. כזה שמבוסס על הפקת לקחים עמוקה ואסטרטגיה מדינית, או כזה שמנסה לפתור כשל אסטרטגי באמצעות עוד נוכחות טקטית.

צה"ל הפיק מאז 7 באוקטובר שורה ארוכה של לקחים. חלקם נכונים וחיוניים. אבל לצד הלקחים החשובים, נדמה שנולדים גם לקחים בעייתיים. כאלה שנשמעים החלטיים אבל הקשר בינם לבין המציאות האסטרטגית רופף למדי. הסכנה הגדולה ביותר אחרי מחדל היסטורי איננה רק לחזור על אותן טעויות. לפעמים היא דווקא להפיק ממנו את הלקחים הלא נכונים.