זה היה בערב ראש השנה של 2018. אופיר מטרני (45) היה עם אשתו ושלושת ילדיו בדרכם לארוחת חג משפחתית ואז בלי שום הכנה מוקדמת היכה בו בבת את ובמלוא העוצמה אירוע שאותו הדחיק במשך 24 שנים.
"בניסיון לחמוק מהפקקים נסענו דרך ואדי ערה כשהמראות, הקולות, הריחות, הכל צף מול עיניי באמצע הדרך לארוחת החג", משחזר מטרני את הרגע ששינה את חייו. "זה היה בערב ראש השנה של שנת 1994. שירתי בחיל התותחנים בשנים 1 ובאותה תקופה תפסנו קו מבצעי ברצועת עזה, גזרת רפיח-חאן יונס".
הימים ימי חתימת הסכם אוסלו ואופיר וחבריו חשו רוחות של שינוי. "כל התמונה השתנתה ולנו החיילים לקח זמן לעכל שמסתובבים לידינו שוטרים פלסטינים חמושים. אני זוכר שהיו המון חיכוחים איתם. היו הרבה דריכות נשקים שלהם כלפי חיילי צה"ל".
באותו ערב של ראש השנה בספטמבר 1994 אופיר היה אחד מארבעה חיילים שיצאו לסיור שגרתי בצומת מורג, על הציר בין רפיח לחאן יונס. "טנדר מסוג פיג'ו הגיע מולנו, עבר אותי שהייתי מפקד הכוח ועוד שני לוחמים שהיו מאחורי והגיע מול הלוחם שסגר את הכוח. בתוך הרכב היו ארבעה מחבלים שפתחו עליו באש ממרחק של מטר".
"במקביל", ממשיך אופיר בתיאור המטלטל, "נפתחה עלינו אש תופת של מקלעים מעמדות נוספות ומבתים סמוכים שהיו בקרבת הצומת. מצאנו עצמנו בשעות החשיכה בלב צומת מואר, מותקפים בירי מכל הכיוונים".
"הבטחתי לעצמי שלא אדבר על זה"
הכוח השיב באש לעבר מקורות הירי והאירוע הסתיים כאשר לוחמי מג"ב הגיעו למקום וסייעו לאופיר וחבריו עד להגעת מסוק פינוי, אך לא היה בכך כדי להציל את חייו של סמל ויקטור שיכמן ז"ל שנפל בקרב. אופיר ולוחם נוסף מהכוח נפצעו.
"אני זוכר היטב את האירוע הזה ששינה את חיי", הוא משתף בתחושות מאז, "זוכר את האבדן הגדול של ויקטור, את הקולות, המראות, הפחד והתושייה, את כאב הפציעה שלי מקליע של קלצ'ניקוב בגב".
"הדרך שלי להתמודד הייתה להוריד מסך שחור על האירוע מתחילתו ועד סופו", מתייחס אופיר להתמודדות עם צלקות הקרב, בעיקר הנפשיות. "הבטחתי לעצמי לא לדבר ולא לעסוק בזה בשביל לא לעורר את הפצע שוב ושוב. ככה עברו השנים שבהם אני לא ישן לילה אחד רצוף. מתעורר כשכולי מכוסה זיעה ומתנדנד בין חרדה לא מוסברת לדיכאון".
אופיר אמנם המשיך הלאה בחייו אבל הוא אומר שזה היה רק למראית עין. "הצלחתי בכל זאת להתחתן ולהקים משפחה. שגרת חיים רגילה אך אצלי הכל עובר ליד, לא אמיתי ולא מוחשי. יש פחד מתמיד שעוד רגע יקרה משהו, אין באמת שקט ואין שלווה".
"לא דמיינתי לעצמי שאני סובל מפוסט טראומה", הוא מודה בכנות, "לא הכרתי ולא התעסקתי בהגדרות מהסוג הזה. לאחר שהכל צף חזרה פניתי ליחידה לתגובות קרב בתל השומר, עברתי אבחון אצלם ואכן הוגדרתי כפוסט טראומתי עקב הפיגוע שעברתי".
מאז הוא מטופל ביחידה מתוך תקווה שיצליח לחזור למעגל חיים שפוי. "אני רוצה להחזיר לעצמי את שמחת החיים שאבדה, את הביטחון העצמי, את היכולת לאהוב, להתרגש, לשמוח ולהרגיש אמיתי מבפנים. זה מגיע למשפחה שלי, לאשתי ולילדיי, שיהיה להם בעל ואבא אמיתי, פחות כועס ומסתגר ללא סיבה".
השנה בעקבות התהליך שעבר אופיר עשה צעד אמיץ. "בעקבות ההכרה וההשלמה שלי העזתי לחשוף שיר שלי שנכתב לאחר האירוע ולהופיע איתו בטקס יום הזכרון בבית הספר של ילדיי", משתף אופיר.
בזמן שמציינים ברחבי הארץ את חודש המודעות לסובלים מהלם קרב ופוסט טראומה כתוצאה מכך, לאופיר יש מסר שאותו הוא מבקש להעביר.
"לא להתבייש ולא לחיות בחושך כמו שאני העברתי את מרבית חיי הבוגרים בעקבות הטראומה שעברתי. לא לחכות שזה יעבור לבד כי זה לא יקרה. לגשת למשרד הבטחון, לאבחן ולטפל בזה ובעיקר, לשתף חבר או בן משפחה, כל אדם קרוב ולא להחביא את זה".