לקראת חג הפסח הבא עלינו לטובה החלטנו לחזור למקורות, ולא סתם למקורות כי אם לתקופת התנ"ך – תקופה בה אמנם לא היו רובים, טנקים או מטוסים, אבל נשק לא היה חסר. למעשה, את רוב עקרונות המלחמה עליהם מתבססים הקרבות של העידן המודרני אפשר למצוא כבר בתנ"ך: חשיבות המודיעין, תחבולות, טקטיקות ואם צריך, אז פשוט הסתערות על היעד ברעל. המלחמות בתקופה ההיא היו סוערות, מנו עשרות ומאות אלפי אנשים שמסתערים עם חרבות וחניתות אל עבר חיילי האויב, מגובים בקשתים – וכן, גם בלא מעט ניסים.
מלחמת המלכים מבבל במלכים שמרדו
המלחמות מתחילות כבר בספר בראשית. אחת המערכות הראשונות שאנחנו למדים עליהן היא המלחמה שפרצה אחרי שארבעה משליטי בבל יצאו לדכא מרד של חמישה מלכים ששלטו בסדום ובערים שסביבה. במשך 12 שנים בערך היה האזור תחת השליטה של מלכי בבל, אולם בשנה ה-13 החליטו חמשת המלכים מאזור סדום למרוד. הם הפסיקו לשלם מיסים ושחטו את כל נציגי המלכים מבבל. לקח להם שנה, אולי כי בימים ההם לקח זמן עד שהניעו את הצבאות שלא לדבר על הגעת המידע, אבל בשנה ה-14 הם יצאו לדכא את המרד.
המלחמה מתחילה בכך שאותם מלכים מניעים עשרות אלפי לוחמים כשהם נאלצים בדרך להילחם בעמים אחרים. הם עשו זאת כדי לכבוש את השטחים שאחר כך שמשו אותם כנקודת זינוק לסדום. אין תיאור מדויק על מה שהיה שם אולם ארבעת המלכים מצליחים להכריע את חמשת המלכים מאזור סדום. מלכי בבל עשו שימוש בטכניקה שיכולה להזכיר את המוקשים של היום: הם כרו בכל שטחי הלחימה בורות חימר מוסווים כדי שחיילי האויב ישקעו בהם ויפלו בשבי. בפועל זה קורה. הרבה לוחמים ומפקדים מצבא החמישה מוצאים את עצמם שבויים ולכודים בתוך בורות החימר.
בין השבויים היה גם לוט, שמוכר לנו מהסיפור על אשת לוט, מי שגם היה אחיינו של אברהם אבינו. אברהם, שככל הנראה היתה לו ברית אסטרטגית עם מלכי סדום וגם קשר משפחתי הדוק עם לוט, שמע על כך ויצא למלחמה נגד ארבעת המלכים מבבל. הוא מצליח להכריע אותם די מהר ולפדות את כל השבויים, בהם גם לוט אחיינו ואפילו את מלך סדום שהיה גם הוא בין השבויים. המלך אגב רצה לגמול לאברהם בכסף וממון, אבל זה סרב לקבל את ההצעה.
כיבוש ארץ כנען
מי שהנהיג את עם ישראל בכיבוש הארץ היה יהושע בן נון, מחליפו של משה. אפשר להגיד עליו שצמח ביחידת מודיעין, משום שיהושע בן נון היה אחד מ-12 המרגלים שמשה שלח לארץ ישראל, יחד עם כלב בן יפונה. הם למעשה השניים היחידים שהביאו תמונת מצב אמיתית ושמרו על מידור מהעם.
כבר בתחילת הדרך הוא מתגלה כמצביא צבאי מהמעלה הראשונה. יהושע חוצה את הארץ לרוחבה כשהוא מפריד בין הדרום לבין הצפון. הוא נלחם לחוד עם מלכי הדרום ואחר כך עם מלכי הצפון. העיר הכנענית הראשונה אותה הוא כובש היא יריחו ומדובר באתגר צבאי גדול. העיר יריחו היא העיר העתיקה בעולם וכבר באותם הימים, היא הייתה מוקפת חומה בגובה של ארבעה מטרים ולאורכה נבנו מגדלי שמירה בגובה של 8 מטרים. בנוסף לכל זה נחפרה סביב העיר תעלה גדולה שבזמן סכנה היו ממלאים אותה במים. הקרב זה, אגב, התרחש אחרי מעבר מכשול מים רציני - נהר הירדן, אותו חצה כל עם ישראל בדרך נס בדיוק כמו קודמו בים סוף "ביום ההוא גדל והוא את יהושע בעיני כל ישראל", נכתב על הנס.
לכיבוש יריחו היו מספר שיקולים: כיבוש העיר בה הבטיח יכולת לשמור על קשר עם שניים וחצי השבטים שנשארו בעבר הירדן מצד אחד לבין הצבא שנע מערבה. יהושע גם ידע שיריחו הייתה רחוקה משכניה ובעלי בריתה, כך שברגע שהוא יתחיל לתקוף, לתושבי העיר לא תהיה היכולת להזעיק עזרה בזמן.
כיאה לאיש מודיעין בעברו, יהושע שלח לעיר מרגלים אותם הסתירה תושבת העיר הידועה, רחב הזונה. לאחר מכן הסתערו לוחמי ישראל על העיר. הטקטיקה שלהם הייתה משולבת בנס, הם הקיפו את חומות העיר שבע פעמים כאשר בראש המחנה צועדים הכהנים עם לוחות הברית. זה עבד להם. ביום השביעי נפלו החומות והם דרסו את העיר כשהם משמידים ושורפים כל מה שבדרכם.
יהושע ממשיך במסע הכיבושים וכמו שעשה ביריחו, הוא שולח מרגלים גם אל העיר הָעָי, שהייתה מטרתו הבאה. על פי המרגלים, הכיבוש צפוי היה להיות קל ולא היה צריך יותר מ-3,000 לוחמים. אבל אז כמו היום לפעמים המודיעין לא מדייק וצבאו של בן נון נכשל ונסוג. אלוהים מסביר לו שהסיבה לכישלון היא אדם אשר בזז בקרב הקודם שהיה ביריחו. כמו שאומרים היום, קארמה לא טובה. הם מגלים מי האדם, סוקלים אותו למוות ושורפים אותו עם הרכוש הבזוז, אז מבטיח אלוהים שהם יכולים להסתער בלב שקט כי ינצחו.
בהקשר הזה, כדאי לציין התבטאויות של אנשי צבא גם היום - צבא מוסרי יותר, הוא צבא חזק יותר. עם או בלי קשר לאמונה, כנראה שכבר אז הבינו שתשתית מוסרית היא בסיס טוב לניצחון.
הפעם יהושע לוקח איתו 30,000 לוחמים ומפעיל תכנית מלחמה חכמה במיוחד. הם מסתערים על הָעָי, אבל נסוגים כמו בפעם הקודמת. כפי שצפה, לוחמי העי חושבים שהם בורחים ויוצאים אחריהם. הם נופלים למארב שהציבו בן נון ולוחמיו שלאחר מכן מסתערים על הָעָי ושורפים אותה. את מלך הָעָי, בן נון תלוה על עץ. מוסריות, מוסרית, אבל אמנת ז'נבה נכתבה כמה שנים לאחר מן.
הקרב הקשה על מרכז כנען החל בשעות הבוקר ליד העיר גבעון, והכנענים ספגו מכות קשות ובתבוסות. לאור המצב הם חיכו לשעות החשיכה כדי לסגת משדה הקרב אבל תופעת טבע, או יותר נכון נס, מנע זאת מהם. השמש פשוט נעצרה בשמים ולא שקעה. בכתובים זה מתואר בשפה יפה מאוד - "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וידֹם שמש וירח עמד עד יקם גוי אויביו", מי שלא מכיר את זה מהכתובים בוודאי זוכר את המילים משירי הלהקות הצבאיות.
הכנענים הפכו מבוהלים מהמצב ומרוב יאוש, פשוט השליכו את כלי הנשק שלהם וברחו לכיוון מערב. שם ציפתה להם הפתעה, הם נפלו למארב של אבנים גדולות וסלעים שהושלכו לעברם. כל כך גדולים שיד אנושית לא מסוגלת להרים אותם. כך בני ישראל, מכריעים את כל שבטי הכנענים ומכריעים את הבריתות.
בסיום המלחמה מחלק בן נון את הארץ לנחלות. כל שבט מקבל נחלה. לפני מותו הוא נואם בפני העם ומזהיר אותם לבל יסורו מדרך התורה. בגיל 110 הוא הולך לעולמו, והעם, לפחות על פי התנ"ך, סרו מדרכה של התורה ושילמו על כך מחיר כבד.
מלחמת אחים
לא מעט מלחמות אחים פרצו אחרי שכבשו את ארץ כנען, אחת מהן היא מלחמת אביה וירבעם בתקופת המלכים שמגיעה אחרי סבבי לחימה שונים, ביניהם על ידי דוד המלך. כאשר רחבעם מלך יהודה הלך לעולמו היה זה אביה בנו שתפס את מקומו. זמן קצר לאחר שעלה לשלטון הוא מחדש את מלחמת האחים הממושכת שהתנהלה בין יהודה לממלכת ישראל שנשלטה אז על ידי ירבעם בן נבט.
הוא יוצא לקרב עם 400,000 לוחמים וזה למרות שהוא יודע כי בצד של ממלכת ישראל מחכים כ-800,000 לוחמים. לא מעט דם נשפך בחבלי הארץ ובזכות טקטיקה צבאית מרשימה והרבה מאוד אומץ, מצליחים המעטים מיהודה להכריע את ישראל. לא פחות מ-500,000 מהם נהרגים על ידי לוחמי יהודה, וכפי שכתוב "וינוסו בני ישראל מפני יהודה. ויתנם אלוהים בידם ויכו אביה ועמו מכה רבה. ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש ובחור". המלחמה הסתיימה בניצחון, אבל אביה שנחשב לדמות שלילית בתנ"ך, לא זכה ליהנות מהפירות משום שזמן קצר לאחר מכן הלך גם הוא לעולמו.
יצרים ובגידות שהובילו למלחמה
המלחמה הבאה שנספר עליה, מתוארת בספר שופטים והיא פרצה בגלל הרבה מאוד יצרים ופילגש אחת שנרצחה. סיפור המלחמה מתחיל בפילגש שברחה לבית אבא שלה ואיש משבט לוי שהלך לשם להחזיר אותה. אחרי לא מעט שיכנועים והסכמת האב הם יוצאים חזרה לכיוון בית האיש. בדרך הם נשארים לישון אצל אדם אחר מאפרים. בזמן שהיו שם, הגיעו רבים מאנשי העיר ואנסו את הפילגש במשך כל הלילה. כתוצאה מהמעשה היא נפטרה והמארח לקח את גופתה וחילק אותה ל-12 חלקים אותם הפיץ בכל הארץ.
בגלל המעשה הנתעב, עם ישראל יצא למלחמה נגד העיר של שבט בנימין שניסיון העבר לימד כי הם היו ידועים כגיבורי מלחמה. בתחילה דרשו שיסגירו את הפושעים, אולם משסירבו, פרצה מלחמה אכזרית. פעמיים ניסו לכבוש את העיר ונכשלו וזה למרות העדיפות המספרית הגדולה של התוקפים, כחצי מילון נגד פחות מ-30,000. בני ישראל גם ספגו לא מעט אבדות שמוערכות ב-40,000, אבל המתקפה השלישית נפתחה במה שידוע כמארב מתוחכם והיא הכריעה את מגני העיר.
אחרי שפלשו לעיר החלו בני ישראל לשרוף את הבתים ולהרוג את כל מי שהיה בדרכם. רק שש מאות מתושבי העיר נותרו בחיים והעם הבין שהם הולכים להשמיד שבט שלם מישראל. לכן, אחרי הקרבות, כדי לשקם את השבט שכמעט הושמד, הם יצאו למלחמה נוספת נגד בני יבש. הם הורגים כמעט את כולם מלבד 400 בתולות שאותן נותנים לאנשי בנימין.
מעטים מול רבים: מלחמת סיסרא
לא מעט מלחמות וקרבות יש בתנ"ך. המוכרת שבהם, מלחמת סיסרא. על פי המקורות מדובר במרד שפרץ במאה ה-13 לפני הספירה, אז בני ישראל מרדו במלך חצור. מי שהנהיג אז את העם היה ברק בן אבינועם שהחל לאסוף לוחמים מהשבטים זבולון ונפתלי. ככול הנראה הוא מצליח לאסוף 10,000 גברים שהיו ברובם איכרים חסרי ניסיון צבאי. לצדם הוא מצליח לארגן עוד כמה מאות מרכבות וסוסים, הטנקים של אותם ימים.
יבין, מלך תבור, שמע על המרד וההתארגנות של בני ישראל ושלח נגדם צבא אדיר, ככול הנראה פי שלוש ממה שאספו בני ישראל, שאותו הנהיג שר הצבא סיסרא. זה יצא לפגוש את בני ישראל באזור שמוכר לנו כיום כהר תבור, שם ריכז ברק בן אבינועם את לוחמיו אחרי סדרה של קרבות מוקדמים.
כאשר צבאו של סיסרא הגיע לאזור התבור יצאו לעברם בני ישראל שדחקו אותם עד לנחל הקישון. בגלל התנאים מרכבות הברזל של צבא חצור שקעו בבוץ ולוחמיו של סיסרא נטבחו על ידי לוחמי ישראל. מפלה נוספת ספג סיסרא באזור מגידו, שם תקפו אותו לוחמים משבטי בנימין, אפרים, זבולון ויששכר.
עבור סיסרא זה נגמר ממש רע, גם במקרה שלו, בגלל יצרים והורמונים. הוא ברח לאוהל של שופטת ישראל, יעל אשת חבר הקיני וביקש ממנה מקלט. זו אכן נתנה לו מקלט האכילה אותו ואף שכבה איתו. בחלב שהיא נתנה לו היה סם הרדמה ומיד אחרי שעצם את עיניו הרגה אותו בעזרת יתד האוהל שאותה היא נעצה ברכתו. לאחר מכן היא הראתה את הגופה של סיסרא לברק והפכה לאחת מגיבורות התנ"ך. המלחמה הזו הסתיימה אחרי לחץ כבד של בני ישראל והשמדת ממלכת חצור.
כבד את האויב: חוקי המלחמה בתנ"ך
העם היהודי נחשב לאחד היחידים שבתורתו יש פרק שלם שעוסק בחוקי המלחמה, דברים פרק כ'. הפרק שדן כולו בחוקי המלחמה, מגביל את הלוחמים ודורש מהם להתחשב באדם, בין שמדובר באויב ובין שהוא אוהב. כבר בהתחלה, פסוק 4, מזכירים ללוחמים שאין לה מה לדאוג כי אלוהים הולך עם העם למלחמה ועליהם להביע ביטחון מוחלט באל. אבל מעבר לזה, עיקר הפרק עוסק בחוקים מלחמה ובמקביל מרגיע אותם מפני פחד המלחמה.
נתחיל בפסוקים הראשונים, 5 עד 9, שלדעתנו יש להם רלוונטיות גם היום. למה? על פי פסוקים אלה, המלחמה נגד האויב היא חובה שמוטלת על כל אדם בן 20 ומעלה. על פי הסעיפים ישנם ארבעה סוגי אנשים שפטורים מהקרב: מי שהתארס לאישה אבל עוד לא התחתן, מי שבנה בית אבל עוד לא חנך אותו, מי שנטע כרם ולא קצר אותו ואחרונים חביבים, לא תאמינו, הם כל הפחדנים. בעוד ששלושת הראשונים הם אנשים שלא זכו לסיים את מלאכתם, האחרון לא מגיע מרחמים אם כי כצעד המונע סיטואציה של לוחם שחוטף רגלים קרות בלהט הקרב או מפיץ דה מורליזציה בקרב אחיו לנשק.
פסוקים 10 עד 18 נוגעים ליחס לאויב. על פי סעיפים אל יש לפנות תחילה לאויב בהצעת כניעה ותשלומי מס. רק אם האויב סרב להצעות יש לצאת נגדו לאקט מלחמתי ולהשמידו. אגב, לא הכל כל כך מוסרי שם ובטח שלא רלוונטי להיום. על פי אותו הסעיף, את תושבי הערים שבתוך שטחי ישראל יש להשמיד באופן מוחלט, וזה אומר מלבד הגברים גם את הנשים והילדים ואפילו את הבקר.
ולמרות האכזריות הזו מעניין לציין כי פסוק 19 קובע שאם ישנו מצב של מצור מתמשך, חל איסור מוחלט להשחית את העצים מסביב לעיר הנצורה. על פי הרמב"ן חוק זה בא למנוע ונדליזם שהיה הנפוץ בקרב הצבאות שנלחמו באותה התקופה.
חוק מעניין מצאנו גם בפרק כ"א, חוק השבויה יפת התואר. יתכן שמדובר בניסיון למנוע השחתה מוסרית של הלוחמים אחרי שניצחו בקרב. סביר להניח שאז כמו היום, הם רצו להתפרק, מה שיכול היה לבוא לידי ביטוי באונס של נשים שנפלו בשבי. החוק אוסר על כך. מה שכן, ספק גדול אם קיימו את החוק. חוקים נוספים כוללים את כבוד המת והיחס לאויב.