הפרק של ארץ נהדרת אמש נפתח במערכון בו אודי כגן, שדיבר בעבר על הטראומה שהוא סוחב מהשירות הצבאי, מגיע לטקס יום הזיכרון בבית הספר כתלמיד לשעבר וחייל משוחרר ששירת במבצע ''חומת מגן'', ושר שירי ''חצי זיכרון חצי מחאה'' על אלו ששרדו את הקרב פיזית ונפגעו נפשית. הקהל, תלמידי בית הספר שעתידים להתגייס (''השמיניסטים''), מעקמים בתגובה פרצוף ומנהלת בית הספר מבקשת מכגן לנגן שיר אחר.

הנושא הכי מדובר במדינת ישראל בימים האחרונים, אפילו יותר מהתנהלות ממשלה מביכה וניסיונות ביזארים להקים אחת חדשה, קיבל פנים בצורה מדויקת להפליא בארץ נהדרת. כי בואו נשאל באמת: אלמלא מקרה איציק סעידיאן, מי מאיתנו היה מתעניין בטיפול הלקוי בהלומי הקרב?

בכלל, האם היינו עדים לתחקירים שמציגים מציאות הזויה בטיפול בפצועים? והכי חשוב, האם שר הביטחון היה מכריז על ''רפורמה'' באגף השיקום? ברור שלא. הרי כבר מעל שנתיים העסקנים למיניהם מנסים להקים ממשלה במקום לקיים מדינה.

 ונזכור (כמעט) את כולם (צילום: מתוך ארץ נהדרת, קשת12)
המנהלת שמעדיפה להעביר שיר היא אולי אנחנו? | צילום: מתוך ארץ נהדרת, קשת12

מצד אחד עומד כגן, חייל הסובל ממועקת הקרב ומשמיע את כאבו, ומהצד השני, מנהלת ותלמידי בית הספר מעקמי הפנים בתפקיד אגף השיקום או תחזיקו חזק - רחמנא ליצלן - עם ישראל.

שלא תטעו, אין לי ספק שלא עם ישראל הוא זה שצריך לספק את הסעד לאותו הלום קרב, ובאותה נשימה ברור לי שעד היום, גם אנחנו, כעם, קצת שכחנו אותם. את אלה שנלחמו למען אדמת הארץ ושבו לגבולה עם צלקת נפשית. הם בהחלט ראויים ליחס אחר, במיוחד מהמדינה, אבל גם מאלו שמרכיבים אותה.

הצמרמורת הגדולה מכולם הגיעה רגע לפני סיום השיר, כשאודי שר את המילים הבאות: ''ועדה שתקיז לך דם, כבר עדיף שהייתי מנוח''. מאז, השאלה שהציף לא נותנת מנוח. האם באמת עדיף למות בקרב, אם אותו לוחם שב לביתו כשהוא 'מת נפשית' ואין מי שיעמוד לצידו? מה שווה לצאת מהתופת ולחיות את המלחמה כל חייך.

אולי כדאי לסיים כגיבור. כי בשביל לקבל את העזרה אותו לוחם צריך ''לתבוע'' את המדינה שמצידה תנסה לעשות הכל כדי לא לתת אותה. הנחת היסוד הזאת, שאדם שהתגייס לצבא וליחידה לוחמת, יצטרך לעבור ועדה אחרי ועדה על מנת להוכיח את אמינותו, היא לא פחות ממביכה.

איציק סעידיאן (צילום: החדשות 12, החדשות12)
כמה באמת התעניינו בהלומי הקרב עד למקרה של איציק? | צילום: החדשות 12, החדשות12

פארסת אגף השיקום לא נולדה אצל סעידיאן ולתחושתי גם לא תיפסק בקרוב, לפחות לא עד שהגוף שמעסיק הכי הרבה אנשים במדינת ישראל ויותר מכך, שמייצג אותה אולי יותר מכל, יהיה נכון, במעשים ולא ב''רפורמות'' למיניהן, להתמודד עם הבעיות של המשרתים בו. לא להשליך אותם על גופים אחרים.

המערכון מסתיים כשאודי מברך את התלמידים בצורה אבסורדית ומאחל להם ''גיוס נעים''. במציאות של היום, כשאחוזי הגיוס לצה"ל בכלל וליחידות לוחמות בפרט יורדים משנה לשנה בצורה מתמדת וההתפקדות בבקו"ם היא כבר מזמן לא ''מובן מאליו'', מדינת ישראל ומשרד הביטחון צריכים לעשות בדק בית, לפני שיהיה מאוחר מדי.

למרות הקריצה לכך שאולי אנחנו קצת צבועים עם עצמנו בהסתכלות על הסיטואציה, יותר מהכל יש פה גוף שצריך לקחת אחריות ועושה בדיוק את ההפך.


הכותב, סגן במיל' עמית אדרי, הוא קצין צה"ל שלאחרונה הוחלט לשחרר משירות ולהעביר לאחריות אגף השיקום, לאחר שחלה בסרטן ולמרות שנאבק כדי להמשיך ולשרת.