אני רב''ט לוטם שחר, משרתת ביחידית דובר צה"ל כדוברת חטיבת "גולני". לפני כמעט 7 שנים שכלתי את אחי הבכור עמרי, הייתי אז בת 12 וחצי. בחודש וחצי האחרונים רוב ההתעסקות שלי הייתה בכתבות זיכרון על חללי חטיבת גולני, בכל כתבה הכרתי חלל, לוחם גיבור עם משפחה שלמה מאחוריו וכל החיים שהותיר אחריו.
יום לפני ערב יום הזיכרון בדרך חזרה הביתה, נסעתי לבדי דרך בית הקברות הצבאי. לא הייתי שם כמעט שנה, מאז האזכרה האחרונה. התלבטתי אם ללכת אליך או להמשיך הביתה, בידיעה שלא אבקר אצלך עד חודש יוני. בסופו של דבר אזרתי אומץ והחלטתי ללכת לדבר איתך, כלומר אל האבן.
מצאתי את עצמי מדברת לאבן שיש קרה, שלא עונה על השאלות, שלא שואלת מה שלומך או למה את על מדי ב', שלא מבקשת הסבר לשקיות שמתחת לעיניים. מצאתי את עצמי מטיחה את הדברים במין משהו שאמור להוות אח בכור, דמות תומכת וכתף רכה לבכות עליה. אבל זה לא היה המצב.
למה בכל זאת הלכתי לבקר שם? יש שם משהו בשקט המצמרר הזה שחודר לתוך העצמות, שמשתיק ומנתק את כל המחשבות ומשאיר רק צליל שקט אחד ארוך. הידיעה שפיזית אח שלי הגדול נמצא שם מטרידה ומנחמת בו זמנית.
בסופו של דבר, עמרי, זה לא שאתה נמצא ונושם אוויר פסגות או אוויר מזוהם של ארובות, זה לא שאתה יושב במסעדה ואוכל המבורגר טוב. אתה כבר תושב קבע, כמעט 7 שנים אתה נמצא ברחוב ויצמן פינת העמק. הדבר המנחם בזה שתמיד אפשר ללכת ולשבת על הספסל מולך ולפרוק דברים, לא תביע ביקורת וגם מצד שני תקשיב.
עמרי שלי, אני כבר בת 19, אוטוטו מחליפה קידומת. מתבגרת מיום ליום, צוברת חוויות וניסיון. מודה באשמה, לפחות 26 פעמים ביום חושבת עליך, על מה היית עושה עכשיו, אם היית בצבא או שהיית לוקח איזו חופשה ללא תשלום וטס למיאמי עם האישה והילדים?
איך היית נראה עם שיער לבן, עם דאגות בגלל ילדים שרצים לך בין הרגליים או שחופרים לך שתקנה להם מכונית על שלט. חושבת על מה יכולת להיות בעולם, איך החבורה של החברים מהבית הייתה נראית עכשיו, החברים שלך מהצבא.
חושבת אם היינו חברים כל כך טובים כמו שהיינו אז שהייתי בת 12 ואתה היית בן 25. אם היית יושב בארוחת שישי אתנו והייתי מספרת על הצלחה בתפקיד, האם היית גאה בי אומר "זאת אחותי הקטנה" ונותן איזה אגרוף חיזוק בכתף. אבל אלו רק מחשבות.
ביום שישי היית אמור לחגוג יום הולדת 32, אבל לנצח תישאר קצין, חובל, סרן בגיל 25, שרוע אי שם על כביש במחלף חולות בשתיים וחצי לפנות בוקר, בלילה שבין שלישי לרביעי, ה-27.6.12, ללא רוח חיים. שם נותרת והפכנו אנחנו לחלק ממשפחת השכול. אוהבת, מתגעגעת, כואבת וזוכרת תמיד. אחותך הקטנה.