עמיחי. בחור גדול, מזוקן, ובייניש. כלומר לא רק הוא – כל המחלקה שלי הייתה מורכבת מחיילים ביינישים, בני ישיבות שבאים לעשות שירות צבאי מקוצר. אני הייתי המפקד שלהם, מפקד כיתה ולאחר מכן סמל מחלקה. ניסיתם פעם לפקד על 30 חיילים שבשבילם הצבא הוא הדבר הכי רחוק מהבית, מהדת ומהתרבות שהם מכירים? רובם התגייסו בגיל 21, לרובם דעות שונות משלי מרחק שנות אור, וכולם מאוחדים תחת מטרה אחת – להוכיח לי שאני לא יודע כלום. עד היום אני משוכנע שהם המציאו כמה מועדי צום שלא קיימים, והלכו להתפלל גם שלא באמת היה צריך.
ובראש הכנופיה, עמיחי. בספרים כתוב שלגיבורים ערמומיים במיוחד יש ניצוץ בעיניים ואני אומר לכם – היה לו. הייתי יכול לעמוד מולו בפול דיסטנס, לשאול אותו אם נראה לו הגיוני לספר בדיחות בזמן שהמ"פ מנסה להעביר תדריך, לתת לו שבת ושעות ביציאה – והוא היה מחזיר מבט וחצי חיוך ואומר שהוא לא מבין מה הוא עושה לא בסדר. לזכותו ייאמר שהיה נותן את הנשמה בתרגילים, היה אחד החיילים המצטיינים בטירונות. אבל אם מישהו היה יכול לגרום לי לאבד את שלוות הנפש המפורסמת שלי, זה היה עמיחי.
הרגע שאני לא אשכח לעולם היה בשבוע המלחמה בטירונות. אנחנו בהכנות קדחתניות ליציאה לשטח, כולם מקבלים זמנים לסדר את הציוד, כמעט כולם עומדים בהם. אני מסדר את החיילים ב-ח', מתחיל לבדוק שכולם מוכנים – וקולט את עמיחי מגיע בריצה קלה ולא מתחייבת, האפוד תלוי על כתף אחת, והחיוך – החיוך! – מרוח לו על הפנים מתחת לזקן. אני שואל מה לעזאזל, הוא אומר שלא הספיק. אני מתחיל לאבד סבלנות, הפלוגה כבר מתחילה לצאת מהבסיס ורק אנחנו נשארנו. עמיחי מוציא את המחסניות וסכין יפני ומתחיל לשפצר עם איזולירבנד מה שלא הספיק. אני עומד מעליו ומוסר לו שיש לו דקה לסיים. הוא מחליק, פוצע את האצבע עם הסכין. נעמד, מראה לי את האצבע המדממת – ומחייך. "מצטער המפקד, אני לא יכול להמשיך – "
ואז איבדתי את זה. לנגד עיניהם המשתאות של המחלקה אני מוצא את עצמי צורח עליו לרדת למצב 2. עכשיו תבינו, הוא פצוע – יש לו חתך מסכין יפנית באצבע – אבל הוא ממשיך לחייך ויורד למצב 2, דם והכול. נותן 30 שכיבות סמיכה בזמן שהמחלקה מסתכלת בשקט. בשלב הזה הבסיס כבר ריק, רק אנחנו נשארנו. עמיחי מתרומם, היד שלו מלאה בחול ודם. והוא מחייך. הוא ניצח, הממזר.
>> כשתומר קמרלינג פגש בצבא את הילד שאכל בכיתה ד' את התנ"ך שלו - הוא כבר לא כל כך צחק