ביום הזיכרון הקרוב אשתתף לראשונה באזכרות וירטואליות של טובי בנינו שנפלו גיבורים במלחמה על ארצנו העקובה מדם, הארץ שאדמתה ספגה כאב ואובדן ושכול ונופים הורסים, שילדים צעירים עם חלב על השפתיים לא יזכו לראות שוב לעולם.

בעיר מגוריי החרדית הארד קור – מודיעין עילית, צעד כזה נחשב חריג, עבור מרבית התושבים כאן ובערים חרדיות אחרות, בדרך כלל יום הזיכרון לא מצוין כיום ייחודי מעבר לכך שבשעת הצפירה נאמרים פרקי תהילים לזכר הנופלים. זה משויך למשהו ציוני, שחרדים רבים לא מזדהים איתו.

אך שימו לב, קרו כאן מספר דברים גדולים ששינו זאת. בחודש האחרון החרדים גילו את הצד היפה של החיילים שעמדו לצדם בשעת מצוקה וכאב. חברים חרדים רבים ציינו בפניי כי השנה הם יתייחסו בוודאות בצורה שונה ליום הכואב הזה, יומם של גיבורים. השנה גם חרדים שבעבר פחות 'התחברו' ליום הזיכרון יתחברו יותר ויעמדו בצפירה.

משהו קרה כאן, בזמן שהקורונה שהתה יתר על המידה בתחומי ארצנו. החיים שלנו השתנו עד בלי הכר, טקסי יום הזיכרון השנה יעשו מהסלון ובזכותם של כמה אנשים מדהימים בארץ הזו, כמו כלת פרס ישראל – מרים פרץ, חרדית כמוני תוכל להשתתף בערב כזה של זיכרון וגעגוע.

אתי קצבורג
אתי קצבורג | צילום: פרטי

בנוסף, פלוגות חרדיות בצה"ל כמו נצח יהודה יציינו השנה את היום בטקס ייחודי חרדי לגמרי וייבכו את מות חבריהם חובשי הכיפה.

כמעט מאחורי הקלעים, נוצרו עשרות סיפורים קטנים, מרגשים, של מפגש חרדים עם חיילי צה"ל, בקונספט שונה ונוגע ללב. סיפורים של קשישים מהעיר מוכת הקורונה בני ברק שהחיילים דאגו להם לסלי מזון לצד דאגה כנה, חיוך וסיוע, משפחות של חולים בנגיף שראו את הצד היפה של לובשי המדים.

חיילים שבחג הפסח ביצעו מלאכתם נאמנה, במסירות ואמפתיה ובמקום לחגוג עם משפחותיהם, דאגו לסגר ולסדר בערים החרדיות. מצד שני, תושבים מסורים דאגו היטב לשהותם של החיילים ברחובות ופינקו אותם בחיוך, תופינים וארוחות שבת.

חיילים מחיל הצנחנים בבני ברק בליל הסדר
הערך המוסף של הסיוע. צה"ל בבני ברק | צילום: N12

משיחה קצרה עם מפקד באזור מגוריי ציין הקצין את התנהגות התושבים החרדים כמופתית ואת המפגש איתם ככזה שהתנהל ברגישות רבה ותוך אכיפה מוחלטת של החוק.

"את לא חרדית רגילה, הלוואי שכולם היו כמוך"

בימים האלה נוצר מצב אירוני, לא מתוכנן אך חיובי ומבורך. החרדים ראו את החייל בזווית אחרת לגמרי, בפוזיציה אנושית מאוד, בגובה העיניים.

חרדים רבים, בדיוק כמו הצד השני של המפה הכירו את צה"ל ממקום של מלחמה, של 'חרדים לא הולכים לצבא' ופתאום גילו משהו חדש לגמרי מהסיפורים עליהם גדלו.

זה היה בדיוק כמו מפגש של חילוני עם חרדי שלא דרך התקשורת. אין פעם שלא שמעתי במפגש כזה: "את לא חרדית רגילה, הלוואי שכולם היו כמוך". זה כי את ההכרות האמיתי עם החרדים עשו באמצעות תוכניות ריאליטי חשופות שמספרות 'הכל' על היהודי החרד.

המצב החדש עם החיילים, הוריד באוטומט את מפלס השנאה והעוינות. ההכרות הזו העצימה את ההערכה לשני הצדדים. עם אנושיות ועזרה הדדית, אף אחד לא יכול להתמודד או להמשיך להחזיק בדעות נגועות בהסתה ושנאה.

יום הזיכרון השנה יהיה עצוב מאוד ושונה מאוד, המצב הקיים לא מאפשר את הטקסים הרגילים של כל שנה וכאן נוסף כאן ממד אחר: משהו בלב החרדי רואה את צה"ל באור שונה. בשנים עברו היו מספר התארגנויות פנים חרדיות של זיכרון בסלון ו"לכל חלל יש פרק" והשנה, תתווסף קבוצה גדולה חרדית שחוותה את החיילים בבית, בתוך המבצר, אך באור יפה ושונה כל כך.

המשבר הזה, שסיומו טרם נראה באופק, הציף שאלות מהותיות שגם כך צפות מדי שנה סביב יום השואה ויום הזיכרון. אני מוצאת את עצמי מנסה לענות לחבריי החילונים על ציונות, על הקשר של החרדים לציונות, על ההערכה האינסופית לחיילי צה"ל, על פרקי התהילים שנאמרים על כל חייל.

עקשנים מבין חבריי שואלים שאלות קשות, הם רואים כמוני את המצב שנוצר במולדת היחפה שלנו, על השנאה מחד ועל הקרבה והאחדות מצד שני, נוצר כאן פסיפס מעניין וחדש שטרם נראה כמותו, מין בד שנארג מכורח הנסיבות והוא יצר משהו חדש.

ואיכשהו צה"ל וכוחות הבטחון עומדים בעין הסערה, והרגשות מעורבים. כי עם כל ההערכה שאנו רוחשים לצה"ל ופלוגותיו, עדיין קיים בעיות משמעותיות שאנו כחרדים לא יכולים לקבל, יש דברים רבים שנוגעים בציפור נפשינו ואין כאן ויתורים, כן ההערכה בעינה עומדת, אך העקרונות וההבדלים המהותיים קיימים.

אדם חרדי עומד ליד חיילים
חרדי חיילים | צילום: kateafter | Shutterstock.com

נראה, כי כמו כל שנה יהיה מי שימהר אל הרחוב החרדי לתפוס פורעי חוק שלא עומדים בצפירה. הקלישאה הישנה והמטופשת, צפירה היא סימבולית, מקורה לא ביהדות וממילא יש מי מהחרדים שחושב שלזכור זה לקרוא עוד פרק תהילים ועוד לימוד משניות, ולא עמידת הדום בצפירה, כמו שחילוני לא מתבקש לאמור משניות או קדיש במשך שנה בשביל לזכור, כך גם לחרדים יש את דרכי הזיכרון שלהם.

מובן שרובם יעמוד בכדי לכבד וכן, בדקה הזו של הצפירה אפשר לחטוף עוד פרק תהילים אחד או שניים בכוונה. אך אי העמידה זה לא זלזול או חוסר הערכה, אלא אמונה אחרת. במקום לעסוק בשוליים שלא עמדו וכיבדו, שהמשיכו את חייהם כרגיל, הגיע הזמן שאנשים יבינו כי קיים פער באמונה, בתרבות, שעם כל האהבה והשיח לא יתאחה.

אנשים אחים אנחנו, אוהבים, אך החינוך עליו גדלנו שונה והשנאה שיש מי שדואג ללבות לעיתים, מעצימה את הפער. אז בואו ננסה להבין, ונבין שאנחנו לא מבינים. ונאהב, כי אף אחד עוד לא מת מאהבה.

הכותבת אתי קצבורג היא בלוגרית, פעילה חברתית, מלווה עסקית ומרצה בעולם החרדי