בינו אהרונוביץ' הוא גיבור ישראל אגדי. הבן שלו דני הוא, איך להגיד? רחוק מזה. דני הוא עובד רס"ר בבסיס של "סיירת נחליאלי", אי שם בדרום הארץ. הוא מבלה את ימיו בהתחמקויות מעימותים עם חיילי היחידה האלימים ועם הרס"ר האובססיבי לניקיון שלו. אבל בערב פסח עומד עולמו להשתנות: אל הבסיס מגיעה מאיה החובשת, מושא אהבתו הנכזבת מהתיכון, ועמה משלוח של חיסון ניסיוני, המיועד לאנשי הסיירת בלבד. מאיה מאמינה שדני הוא לוחם ביחידה – ודני זורם עם זה, כי קרבי זה הכי, אחי.
אך הלילה הזה שונה מכל הלילות: כשדני חוזר מעבודות רס"ר בליל הסדר, הוא מגלה שהחיסון הפך את חיילי נחליאלי לזומבים רצחניים. הוא מנסה להימלט על חייו, עד שהוא מגלה שגם מאיה נותרה בחיים והיא זקוקה לעזרתו. בלי תקשורת עם העולם החיצוני, ללא דרך יציאה מהבסיס ולאחר שחברו הטוב נדבק והפך לזומבי למול עיניו, דני מתחיל להאמין שהוא לא יראה את אור הבוקר. אבל לבסוף הוא מחליט לצאת לעימות אחרון עם חיילי הסיירת – חמוש בגנים טובים ובמזמרה. לצופים מחכה לקראת הסוף גם הופעת אורח מפתיעה, שנשמור בסוד לבקשת היוצרים.
סרט יוצא דופן בנוף הישראלי
"מורעלים" היא "קומדיית זומבים צה"לית". מה זה אומר? שילוב של סרט חבר'ה, סרט בורקס וסרט אימה – בצפייה אחת. סרט הביכורים של הבמאי דידי לובצקי, שיצר את הסרט יחד עם חבורה מגובשת מלימודי הקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, הוא חלק מגל האימה החדש המאפיין את הקולנוע הישראלי העכשווי – ולא תמצאו כאן שום זכר לסרטי הדרמה המשפחתיים האופיינים לארצנו הקטנטונת. היוצרים מצהירים שאין כאן כוונה להפוך את מטולה לשיקגו, אלא רק להגיש לכם מנה מחוממת היטב שכוללת המון דם ולא מעט הומור.
"למה דווקא בצה"ל?" שואל לובצקי. "רצינו לאזרח ז'אנר שלא קיים כאן באמת ולנטוע אותו במה שהכי מייצג את המקום הזה. כולנו מכירים את החוויה של השירות, משהו נורא ייחודי בחוויה ובדמויות. אלה אנשים שאנחנו מכירים". ואכן, שלל הדמויות המופיעות על המסך מזכירות מישהו ששירתתם איתו: המחסנאי הפז"מניק שמסתגר במחסן עם הכפכפים והטון הפטרוני כי "ידוע ש-90% מהתאונות בצה"ל קורות בין שבוע לשבועיים לפני השחרור"; לוחם הסיירת רחב הכתפיים שמתחיל עם הבנות; עובד הרס"ר הצפלוני משהו; הרס"ר חולה השליטה והניקיון; וכן הלאה.
הסרט, שייצא לאקרנים ב-17 לחודש, ומומן בן השאר גם על ידי שתי קרנות ממסדיות, הוא כאמור מעט יוצא דופן בנוף הישראלי – גם אם באחרונה החל זרזיף של סרטי ז'אנר כמו "כלבת" להגיע אל הקהל. "מסתבר שהקרנות כן פתוחות לזה. המימון היה זריקת עידוד אדירה, מעבר לכסף – שמישהו ראה את המילים שעל הדף והחליט ששווה להשקיע בהן. אתה בעצם עושה סרט שמראש לא הולך לפסטיבל קאן או לברלין, ומסתבר שהמערכת מצליחה להתגמש ולפתוח את הראש".
"להיות מכוסה דם ולערוף ראשים זאת חוויה של פעם בחיים"
בתפקיד הראשי משחק דוד שאול, בעברו הלא-רחוק חייל בלהקת הנח"ל ובתיאטרון צה"ל. לאודישן הראשון הוא אפילו הגיע על מדים. "תהליך הליהוק לקח לא מעט זמן", מספר לובצקי, "ראינו הרבה שחקנים מעולים, אבל דוד הגיע, ותוך טייק אחד אתה קולט שהוא הבין בדיוק את התפקיד. זה לא קל, שחקן שמחזיק קומדיה צריך טיימינג משוגע, וכאן גם נדרשים טאצ'ים של גיבור פעולה, כל-כך הרבה רבדים בשחקן אחד. חצי מהסרט הוא פשוט עומד שם עם מכשיר קשר, לבד, ואפילו חשבתי לעצמי שיכול להיות שאני פשוט לא אמצא את השחקן הזה".
לבסוף הוא כאמור מצא. שאול, המוכר לחלקכם מ"בלו נטלי" ומ"השועלים", מספר שכשקרא לראשונה את התסריט הוא קצת נבהל. "פתאום קפצו עלי זומבים וטירוף ודם ואקשן. לא באתי מהעולם הזה, ולא ידעתי מה לעזאזל קורה. אבל זה היה כל כך מדויק והדמויות היו כתובות טוב כל-כך, שהבנתי שמעבר לזומבים והכל – יש כאן באמת סיפור של חייל. זאת דמות שלא הולכת עם מה שהיא רוצה, שכל הזמן ממאנת להתמודד: אם הרס"ר משפיל אותו, אז דני שומר בבטן. ונראה לי שבמהלך הסרט הוא מבין שהניצחון הוא לא להיות לא מי שאתה, אלא להשתמש בכלים שיש לך ועם זה לנצח. ומעבר לזה", הוא מחייך, "זה פשוט מצחיק".
כשהוא נשאל על חוויית הצילומים, מסכם שאול במילה אחת: "שונה. פתאום אני מוצא את עצמי מגואל בדם, או שבגלל שאין תקציב אתה קופץ מקיר ומגלה באמצע הטייק שאין באמת מזרון", הוא צוחק. "אני מאוד נהניתי".
מה הכי אהבת בסרט?
"בתכלס, להיות חצי עירום, כולי עם דם, ופשוט לערוף ראשים. לא ברור מתי ייצא לי לעשות את זה שוב".