ב-1949 נקראו 15 הצנחנים הראשונים לרחבת המסדרים בבסיס רמת דוד. המעטים ששרדו את קורס הצניחה הראשון של צה"ל עמדו על רחבת המסדרים וקיבלו את הכנפיים שלהם מראש הממשלה דוד בן גוריון. כעבור 75 שנה, אחד מאותם צנחנים ראשונים הגשים חלום – ויצא שוב לצניחה.
שמואל גול כבר בן 93. לקפוץ בעצמו מהמטוס הוא כבר לא יכול, אז את החלום הישן הוא הגשים באמצעות תמי גיטליץ, חברתו ואחת המדריכות בית דיור מוגן משען גונן ירושלים. תמי צנחה במקום שמואל אחרי שהוא ליווה אותה לאורך כל התהליך, חוץ מהיציאה מהמטוס.
"הצניחה עברי עלי בשלום", אומרת תמי – בשגרה עובדת סוציאלית ומנהלת שירותים חברתיים במשען ועכשיו גם צנחנית - כשההתרגשות עדיין נשמעת בקולה. ושמואל מוסיף, "אבל היא לא הייתה לבד".
הרעיון נולד לפני שנתיים, אחרי ששמואל הפך לדייר במשען. "דיברנו בינינו על מה חשוב בחיים, על ההיסטוריה, על זה שהוא עובד עד היום כמאמן נבחרות כדורסל של בנות", מספרת תמי. בין שאר שיחות הנפש שאל אותה שמואל מה היא רוצה לעשות ועוד לא הספיקה. "אמרתי לו צניחה, אבל גם סיפרתי שיש לי פחד גבהים. זה הדליק אותי, אבל בגלל הפחד אמרתי 'עד כאן'. כנראה שיש לו איזה קסם, כי הוא הצליח לשכנע אותי לקפוץ".
"שחררתי אותה לפני הקפיצה", אומר שמואל. "אמרתי לה שיהיה קר למעלה, אבל אחר כך זה יהיה נחמד".
"מה אתה אומר, תצנח?"
הסיפור של שמואל גול הוא למעשה הסיפור של חטיבת הצנחנים הישראלית כולה. הדרך לכנפיים הראשונות - זה משהו מהסוג שרק דור הלוחמים של 1948 יכול לספר. בגיל 93, שמואל מספר על האירועים כאילו קרו אתמול. הדיבור שלו נרגש לפעמים, והמחשבה צלולה וחדה.
הוא התגייס להגנה כבר ב-1946, היה אחראי על סליק ובהמשך עבר קורס מ"כים ושירת בחטיבת קרייתי. כינו אותה "החטיבה התל אביבית", ושם שירת גם במהלך מלחמת העצמאות. "במלחמה עברנו את כל הקרבות באזור תל אביב-יפו. הגענו קרוב לרמלה ושמו אותנו על משלטים. באחד הימים עבר שמועה שרוצים להקים צנחנים. המלחמה כבר לא סיפקה אותנו מבחינת האקשן, אז ברחנו לצנחנים. הגענו לשם משהו כמו 400 חבר'ה ונשארנו בסוף הקורס רק 15".
צה"ל של אותם ימים רצה יחידת צנחנים, רק שלא ממש ידע איך עושים את זה. "היו לנו מדריכים מצ'כיה", מספר שמואל, "צנחנים מאוד נחמדים. הגיעו גם בריטים ובאו גם מהצבא האמריקני ומהצבא הצרפתי. כולם באו ורצו לעזור לנו. המפקד הראשון שגם צנח היה יואל פלגי, מצנחני הישוב שגם צנח במלחמת העולם השנייה). הוא הדגים לנו את הצניחות".
לא קשה לנחש שקורס הצניחה של אותם ימים היה סוג של פרטאץ'. הם למדו תוך כדי תנועה. "המצנחים הגיעו ממה שנשאר במחסנים של הצבא הבריטי ולמדנו ממה שמצאנו שם. לא היה פשוט - אחד נתלה מחוץ למטוס, היו גם קורבנות. היה לי מפקד אחד, איתמר גולני, שהיה מאוד נחמד וישב מולי במטוס. הוא נתלה על הזנב ולא הצלחנו להציל אותו. אחר כך למדנו איך לקחת צנחן שתלוי על המטוס עם עוגן. אחרי זה היה גם צ'כי אחד שנתלה, ואותו כבר הצלנו".
על הצניחה הראשונה הוא מספר: "לקחו אותנו במטוס עם דלת פתוחה והמדריך שאל, 'מה אתה אומר, תצנח מפה?'. היינו אז פייטרים, וזה שלב שאתה כבר לא יכול להגיד לא. מדריך אומר כזה דבר, לא תקפוץ?".
אז הוא קפץ. "היה לנו רק מצנח אחד", הוא מספר בנונשלנטיות. כן, מתברר שרזרבי עוד לא היה להם בזמן הזה. בקורס עבר חמש צניחות ("בהמשך הגדילו ל-12") ואת הכנפיים קיבל אישית מבן גוריון. "בזמנו סיפרו לנו שבן גוריון לא רצה צנחנים, אבל אחרי שראה כמה צניחות, הוא החליט לבוא ולתת לנו כנפיים. זה היה מרגש, פנטסטי. וזה למרות שבזמן הזה לא היינו מתים על ראשי ממשלה. אני זוכר שלבן גוריון לא היה זמן, אז הוא דיבר מעט. אותי שאל 'מאיפה אתה?', אז אמרתי לו שמאפגניסטן והוא המשיך הלאה".
זה סיפור פני עצמו. שמואל עלה מאפגניסטן ב-1937, במבצע עלייה שכמעט לא נכתב עליו דבר. מסלול עלייתם של בני משפחת גול לישראל מתחיל מהעיר הראט ונמשך באיראן, אליה הגיעו עם משפחות נוספות. בדרך היה צורך לשחד אנשים רבים בכסף שהסתירו על הילדים בקבוצה. משם המשיכו לעיר בצרה בעירק, שממנה יצאו לסוריה ונסעו בשיירה לדמשק. אחרי תקופה קצרה בעיר, אנשי קשר העירו אותם משנתם, דחפו אותם לטנדר ויאללה לארץ ישראל. "עברנו ימים קשים", מסכם שמואל.
מתחת לחופה עם מקפלת מנצחים
לאחר שהסתיים קורס הצניחה הראשון בתולדות צה"ל, הצנחנים עברו מרמת דוד לבסיס תל נוף. שם הקימו את בית הספר לצניחה של צה"ל, אלא שבאותם ימים לא היה אפילו ציוד תרגול ייעודי: "היו קושרים לנו חבלים על הרגליים ובמקומות שאני לא רוצה להגיד איפה, והיינו קופצים", מספר שמואל. "אבל אחר כך למדנו וזה השתפר". בשנת 1950, שמואל השתחרר והתחתן - עם מקפלת מצנחים כמובן. מאז הוא שומר על קשר עם חטיבת צנחנים לדורותיה.
הצנחנית תמי מוסיפה: "חשוב לי להגיד שלמרות הכל ובגילו, שמואל עדיין עובד. פה בדיור המוגן של משען חשוב לנו הרווחה ואיכות החיים. אדם מחפש משמעות בכל גיל, וזה בדיוק מה שקרה פה".