א', 42, תושב דרום הארץ, התגייס ליחידה קרבית מובחרת בצה"ל ושירת שלוש שנים בשטחי יהודה ושומרון בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה בתחילת שנות התשעים. במסגרת תפקידו הוא בא במגע יומי עם אזרחים פלסטינים ובין השאר ערך בדיקות במחסומים, סיורים בכפרים במטרה לשמור על הסדר הציבורי, לכידת מבוקשים בסיוע השב"כ ועוד.
שש שנים לאחר שחרורו מצה"ל פנה א' למרפאה לבריאות הנפש והתלונן כי הוא סובל מדיכאון ומירידה במצב הרוח שפוגעים בתפקודו היומי, וזה על רקע שירותו בשטחים במהלך האינתיפאדה. הוא קיבל טיפול רפואי אך כעבור בשנה בשנת 2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה מצב הנפשי הדרדר מאוד. הוא הפסיק לעבוד, רמת תפקודו ירדה והוא אושפז במשך שלוש שנים במרכז לבריאות הנפש במרכז הארץ, כשהוא סובל מפוסט טראומה שנגרמה לטענתו משירותו בשטחים.
לפני כעשר שנים הגיש תביעה לקצין התגמולים במשרד הביטחון בבקשה להכיר בו כנכה צה"ל. קצין התגמולים דחה את תביעתו של א' בנימוק שהיא בגדר התיישנות ואין קשר בין ההפרעה הנפשית בה לקה לשירותו הצבאי, זאת מבלי שבחן אותה לעומק.
א' לא ויתר והגיש ערעור על ההחלטה לוועדה במשרד הביטחון, אבל נדחה שוב. בלית ברירה הוא החליט להגיש תביעה נגד קצין התגמולים במשרד הביטחון לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
בכתב התביעה תיאר א' את השתלשלות האירועים הקשים שעבר במהלך שירותו הצבאי ואשר השפיעו על מצבו הנפשי: ירי בנער פלסטיני, ירי לעבר נערים שיידו אבנים על חיילים, מעצרי מבוקשים וחיכוך תמידי עם האוכלוסיה המקומית בשטחים. כמו כן, במהלך שירותו הצבאי נהרג צעיר פלסטיני מירי של קצין ביחידה שירת א' ונפתחה חקירת מצ"ח בעניין.
הוא צירף לתביעתו דו"ח סיכום מחלה של המרכז לבריאות הנפש בו אושפז ואשר תומך בטענותיו, כי אכן יש קשר בין שירותו הצבאי בשטחים לבין המצב הנפשי הקשה בו לקה. בחוות הדעת נטען בין השאר, כי א' נאלץ להשתמש במריחואנה כדי להתמודד עם מצבו הנפשי הקשה. "א' סובל ממחשבות חודרניות לגבי אירועים הקשורים לשירותו הצבאי ומנסה להתמודד עימם על ידי עישון מריחואנה שלדבריו מאפשר לו להיות אפטי לתכנים", נאמר בחוות הדעת.
"לא היה לי מושג איך להתמודד עם זה"
א' העיד על מצבו הנפשי הקשה בעקבות שירותו בשטחים: "המצב פשוט שיגע אותי, לא ידעתי מה לעשות, לא היה לי מושג איך להתמודד עם זה, זה פשוט היכה בי. לא הייתי מוכן לסיפור הזה, רציתי לבכות, רציתי לצעוק, לעצור את זה איכשהו אבל פועל לא עשיתי כלום, ידעתי שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לסרב להשתתף ולא יכולתי לסרב כי המשמעות היתה להפסיק להיות חייל קרבי... התפתחה אצלי איזה מן אפאטיות ואדישות, ניסיתי לישון ככל האפשר יותר, פשוט לא לצאת מהמיטה ולהתנתק רגשית מכל מה שקרה סביבי".
במהלך המשפט התברר, כי חוות הדעת הראשונה של פסיכיאטר מטעם קצין התגמולים במשרד הביטחון שאומצה לאחר מכן על ידי ועדת הערעור היתה נטולת אחיזה במציאות והוא בכלל לא התמקד בעניין הפוסט טראומה ממנה סבל א' ולעדויות של חבריו ליחידה שתמכו בטענותיו.
שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב מתחו ביקורת קשה על התנהלות אגף השיקום במשרד הבטחון ועל התנהלות קצין התגמולים והפסיכיאטר מטעמו שקבעו, כי אין קשר בין שירותו הצבאי של א' למחלת הנפש בה לקה: פוסט טראומה. "הנה כן רואים אנו, כי האירועים שהמערער נחשף אליהם במהלך שירותו בשטחים היו קשים וחמורים", ציינו השופטים בפסק הדין וקבעו שיש להכיר ב-א' כנכה צה"ל.
בנוסף, השופטים באופן די חריג החליטו לחייב את משרד הבטחון לשלם ל-א' הוצאות משפט בסכום של 58 אלף שקל. לדברי השופטים ועדת הערעור לא ירדה לעומק הלך נפשו של א' בעת ההתרחשויות ומציגה אותו בצורה בינארית ופשטנית, וכי עיון מעמיק יותר בעדותו של א' מעלה, כי מצוקתו חרגה מעל ומעבר לקונפליקט מוסרי גרידא.
השופטים הדגישו עוד, כי ועדת הערעורים לא נתנה את דעתה על הפרטים המהותיים בחומר הראיות שהציג בפניה א' ואשר היה בהם לשנות את קביעותיה.