"באיזה עולם שומעים על חדירה לישראל ונשארים במיטה?"

תרבות הדיווח בישראל – מי מוסמך לעצור מידע? מדינת ישראל שילמה ועודנה משלמת מחיר דמים כבד על כשלי זרימת מידע בתוך מערכת הביטחון. מדובר בתרבות, לא בתקלה חד-פעמית. התרבות הזו חקוקה עמוק, כמעט גנטית, בתוך מנגנוני קבלת ההחלטות שלנו, והיא הורגת אותנו פעם אחר פעם.

הדוגמה הקלאסית היא מלחמת יום הכיפורים. כולם מכירים את הפקס המפורסם ששלח צבי זמיר, ראש המוסד דאז, על המתקפה הממשמשת ובאה. גולדה מאיר לא ראתה בזמן. הרמטכ”ל דוד אלעזר כן ראה. משה דיין לא. איך ייתכן שמידע קריטי כל כך, שנוגע למלחמה כוללת, לא מגיע בו-זמנית לכל מי שצריך לדעת? איך יכול להיות שיש אנשים בדרך, דרגים, פקידים, מפקדים – שלא הפנימו את גודל השעה? ואיך יכול להיות שזה קורה לנו שוב?.

7 באוקטובר: ההיסטוריה חוזרת

חמישים שנה אחרי יום הכיפורים, ושוב זה קרה – הפעם באירועי שבעה באוקטובר. איך ייתכן שהקצין האחראי על המודיעין במשרד הביטחון לא הוקפץ? למה לא העירו את שר הביטחון? איך קורה שמידע קריטי, שהגיע מהשטח, לא הוביל לפעולה בזמן אמת? באיזה עולם אפשר לשמוע על חדירות לשטח ישראל ולהישאר במיטה?.

אתם קולטים מה קרה כאן?! התרעות חשובות והחלטות הרות גורל נעצרו כי פלוני ישן במלון, כי אלמוני לא התעורר, כי אלה אמרו לו ככה ואחרים החליטו אחרת. התיאורים מאותו לילה הם תיאורים מחרידים של חוסר מקצועיות, של זלזול, של “אני ואפסי עוד”. ככה נראית מערכת שאמורה להגן עלינו?.

איפה הנהלים הברורים? מדוע אין 'פרוטוקול ברזל' שקובע מתי מידע עוקף דרגים ומגיע ישירות לראש הממשלה, לשר הביטחון, למועצה לביטחון לאומי? הרי בשעת חירום, כל עיכוב בירוקרטי, כל מסננת מיותרת – עולה בדם.

קיימת בעיה מובנית במערכת הביטחון הישראלית: היררכיה נוקשה מדי שמאפשרת למפקדים בדרגי ביניים להיות “שומרי הסף” של מידע קריטי. מתי הפכו רס"נים ואל"מים לוועדת סינון של מידע מודיעיני? למה מידע שנאסף על ידי חיילת בתצפית או קמ”ן בשטח לא מגיע באופן ישיר גם לדרג המדיני?.

האם יכול להיות מצב שבו חייל מזהה סכנה מוחשית, מעביר אותה בשרשרת הפיקוד, אבל מפקד מחליט שהמידע “לא מספיק חשוב” ומונע ממנו לזרום הלאה? לצערנו, לא רק שזה יכול לקרות – זה כבר קרה.

הזלזול בדרג הנמוך: החטא הקדמון

ספרו המאלף של אילן כפיר "מתחריר 41 לאקפולקו" על מלחמת יום הכיפורים מתאר בצורה כואבת את הזלזול המשווע בדרגים הנמוכים. לוחמי מוצבים זיהו תנועות חריגות של כוחות מצריים וסוריים. קצינים צעירים הזהירו. אבל המפקדים הבכירים, אלו ש"הבינו יותר”, ביטלו את האזהרות בזלזול. הסיפור חזר על עצמו בשבעה באוקטובר. אם חיילת תצפיתנית זועקת בקשר ורס"ן או תא"ל מחליט שהעניין “לא דחוף” – האם הוא נושא באחריות אישית כשהכול מתמוטט?.

המערכת צריכה להפנים: השטח רואה נכוחה. האויב לא שולח לנו מברקים רשמיים עם התרעות. המודיעין חייב לזרום במהירות מקסימלית, לכל הכיוונים – למעלה, למטה ולצדדים. במצבי דריכות וכוננות, גם הש"ג במוצב צריך לדעת מידע מסווג קריטי, כי הוא זה שיכול לעצור את החדירה בזמן אמת.

מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לחזור על הכשלים האלה שוב. צריכים להיות פרוטוקולים ברורים וקשיחים של זרימת מידע. אסור שמידע קריטי יתקע בדרגים בינוניים או ילך לאיבוד במבוך הביורוקרטי. המערכת צריכה לעבור שינוי עמוק, תרבותי, כדי להבטיח שמה שהיה – לא יהיה עוד. אחרת, אנחנו פשוט ממשיכים להזמין את האסון הבא.

הכתוב הינו טור דעה.