הצהרות ומציאות לחוד: המשחק הכפול במזרח התיכון מול איראן

בימים האחרונים, ככל שהמתח סביב נושא התקיפה באיראן גבר, חזר על עצמו דפוס מוכר במזרח התיכון, כזה שכבר ראינו בעבר. סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות, טורקיה ובאופן מסוים אפילו ירדן - כולן משגרות מסר פומבי כמעט זהה: לא נאפשר שימוש במרחב האווירי שלנו לצורך תקיפה באיראן. זהו מסר המפגין חשש, אולי גם נועד להרגיע ולהנמיך את הלהבות. אלא שבמזרח התיכון, מילים ומה שנשמע מרגיע וחד-משמעי, הם לעיתים קרובות בדיוק ההפך ממציאות הדברים.

בפועל, מאחורי ההצהרות המתפרסמות באופן רשמי, מתנהלת מציאות אחרת לגמרי. אם ניקח דוגמה קרובה, במצרים נשמעת ביקורת רבה נגד ישראל, וביום-יום ההסתה שם היא על גבול האנטישמיות; אך בפועל, הקשרים בין המדינות הם נכס ביטחוני מהמעלה הראשונה לישראל ולמצרים כאחד.

גם בהקשר האיראני, קיימת בפועל מציאות הכוללת יירוטים, תיאומים טקטיים שקטים - גם בין מדינות שלכאורה אין קשר ביניהן - ונוכחות אמריקאית שהולכת ומתעבה. הפער הזה, בין מה שנאמר בקול רם לבין מה שנעשה בשקט, הוא המשרטט את תמונת המצב האמיתית.

המסר לאיראן: אנחנו לא חלק מהאירוע - אז אל תפגעו בנו

כדי להבין את הפער, יש לבחון את נקודת המבט של מדינות האזור. עבור ריאד, עמאן, דוחא ואנקרה, העימות בין ארצות הברית לאיראן אינו מאבק אידיאולוגי, אלא איום ישיר על היציבות, הכלכלה והמשטרים עצמם. מלחמה אזורית היא תרחיש בלהות הכולל אפשרות גבוהה של שיגורי טילים, פגיעה בתשתיות ובכלכלה, וזעם פנימי ברחוב הערבי.

לכן, ההצהרות כלפי איראן נועדו בראש ובראשונה למטרה אחת: להוציא את המדינות המצהירות מקו האש ולהבהיר לאיראנים שהן אינן הבעיה, כדי שלא יוכנסו למשוואה. אלא שכאן בדיוק מתחיל המשחק הכפול. כשמדינה אומרת "לא נאפשר תקיפה מהמרחב האווירי שלנו", היא לא בהכרח אומרת שתפעל ליירט את מי שיעבור שם, או שלא תשתף פעולה בדרכים אחרות. הדבר היחיד שהן אומרות לאיראנים הוא: "אנחנו עצמנו לא תוקפים, אז אל תפגעו בנו ואל תראו בנו אויב".

ירדן וסעודיה: תחת מסלול הטילים ורגשות הנקמה

ממלכת ירדן היא דוגמה מובהקת למורכבות הזו. מדינה קטנה ויציבה יחסית, אך עם משבר אמון מול חלק מהאוכלוסייה, שנמצאת פיזית בנתיב הטיסה של מטוסים, טילים וכטב"מים המשוגרים מאיראן לישראל. בנוסף, למעלה מ-30 מטוסי F-15E אמריקאים נחתו בבסיס בשטחה.

בסבבים הקודמים, לירדנים היה חלק מרכזי ביירוט איומים מאיראן. כשהטילים והכטב"מים עוברים "מעל הראש", ירדן לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים - לא רק בגלל ישראל, אלא קודם כול בגלל עצמה. פגיעה בשטחה, גם אם אינה מכוונת, היא פגיעה בריבונות שגם כך מופרת בשל מסלול הכלים האיראניים. לכן, יירוטים שמוצגים כהגנה עצמית הם בפועל חלק ממערך אזורי רחב, גם אם איש בעמאן לא ימהר להודות בכך בגלוי.

גם סעודיה פועלת באופן דומה אך ממניעים אחרים. הסעודים לא שכחו, וספק אם סלחו, על מתקפות החות'ים והפגיעה במתקני הנפט ב-2019. סעודיה אולי מנהלת דיאלוג עם איראן, אך יורש העצר מוחמד בן סלמן אינו אדם נאיבי. ביום פקודה, הסעודים לא יתייצבו בחזית, אך גם לא יעמדו מנגד אם איראן תנסה למתוח את החבל יותר מדי.

קטאר וטורקיה: המורכבות של המתווכות

קטאר נמצאת בעמדה המורכבת ביותר: מחד, היא מארחת את אחד הבסיסים האמריקאיים הגדולים באזור; מאידך, היא שומרת על ערוץ פתוח עם איראן כשחקנית שמעדיפה לדבר עם כולם. האיום האיראני לפגוע בנכסים אמריקאיים בקטאר הוא מסר מדויק: האיראנים מבהירים שהם יודעים מה קורה בשטחה. עם זאת, ההערכה היא שמדובר בלחץ פסיכולוגי יותר מאשר בתוכנית למימוש, שכן פגיעה כזו עלולה לדחוף את קטאר סופית למחנה האמריקאי.

הטורקים, מצדם, ממשיכים לשחק את המשחק המוכר: לא בעד ישראל, לא בעד איראן - ובעיקר בעד טורקיה. הטורקים אינם רוצים לראות איראן חזקה, ובטח לא גרעינית, אך הם גם חוששים ממערכה שתערער את האזור כולו. התוצאה היא הצהרות תקיפות לצד פעולה זהירה וניהול רושם קפדני.

חיזבאללה: הקלף שנשחק

אי אפשר להתעלם מכך שחיזבאללה, שהוצג במשך שנים כקלף ההרתעה המרכזי של איראן, נראה כיום אחרת לגמרי. ארגון הטרור מוכה צבאית ומתמודד עם ביקורת פנימית בלבנון ומצוקה כלכלית. המשמעות היא שאחד הכלים החזקים ביותר של איראן לאיים על אויביה כבר אינו פועל כפי שפעל בעבר.

על פי צה"ל, במהלך מבצע "עם כלביא", האיראנים פנו לחיזבאללה בבקשה להצטרף למערכה ונענו בסירוב. פרט זה מלמד רבות על כך שגם שלוחותיה של איראן מחשבות מסלול מחדש. חיזבאללה עדיין מסוכן וקטלני, אך הוא כבר אינו פועל על "אוטומט".

יכולות קטלניות - ואפשרויות שמצטמצמות

איראן מבינה היטב את מצבה. למרות דברי הרהב, ההערכה היא שמרחב התמרון שלה מצטמצם בשל המשחק הכפול של מדינות האזור והלחץ האמריקאי. התגובה האיראנית תהיה תלויה בעוצמת התקיפה האמריקאית ובסוג המטרות שיותקפו.

היא ככל הנראה לא תחשוף את כל הקלפים בבת אחת, אלא תפעיל לחץ דרך שליחים ותנסה לשחוק את יריביה במפרץ. האיראנים יודעים שאין להם דרך להשיג ניצחון מהיר על האמריקאים, ולכן ינסו לייצר עומס ובלבול במטרה להציף את השאלה המטרידה: מי מבין מדינות האזור באמת תהיה מוכנה ללכת עד הסוף.

השולטים בשמיים ביום הפקודה

זה לא משנה מה מדינות האזור מצהירות כרגע. כולם מבינים שארצות הברית היא השליטה הבלעדית בשמיים בזכות יכולות המודיעין, התדלוק האווירי והלוחמה האלקטרונית שלה. ביום פקודה, מי שמחזיקה את המפתח לשמיים היא וושינגטון.

להגיד "לא" בהצהרה זה דבר אחד; לעצור בפועל מהלך אמריקאי מתואם זה סיפור אחר לגמרי. לכן, המשחק הכפול אינו צביעות, אלא ניסיון נואש לשרוד במציאות שבה כל בחירה היא רעה: לא להרגיז את איראן, לא לאבד את ארה"ב, ולא להצית את הרחוב. במזרח התיכון, כפי שראינו לא פעם, טעות אחת בחישוב עלולה להוציא את כולם מהמשחק ולהוביל למלחמה שאף אחד לא באמת רצה בה.