לתת רשת ביטחון ללוחמים שנכנסים ללבנון: "אי אפשר לנצח כשהעורף מדמם"

לקראת כניסה קרקעית של צה"ל בצפון, מדברים על מוכנות, על כוחות, על תמרון. אבל יש חזית אחת שפחות מדוברת והיא קריטית לא פחות: החזית האזרחית-נפשית של משפחות הלוחמים. זו לא סיסמה. זו המציאות שאנחנו פוגשים מדי יום. כשאנחנו אומרים "לוחמים", אנחנו מתכוונים למעגל רחב הרבה יותר - לא רק מי שנמצא בקו האש, אלא גם כל מי שמחזיק את הלחימה מאחור: תומכי הלחימה, החימוש, הלוגיסטיקה, הקשר, הרפואה, הקצינים ואנשי הקבע.

אנחנו נמצאים כבר מעבר ל"דריכות". זו מתיחה עד הקצה. ב'עמותת ברק' אנחנו רואים את זה בצורה הכי ברורה: זינוק של עשרות אחוזים בפניות לעזרה. זה לא ציוד טקטי ולא אפודים - זה הבית. זה מקרר ריק, זה ילד שלא ראה את אבא חודשים ארוכים, זו אישה שקורסת תחת הנטל. המילואימניקים שעולים צפונה עושים את זה עם הראש קדימה - אבל הלב שלהם נשאר מאחור, בבית שהולך ונשחק.

אם בסבבים קודמים דיברנו על "ספרינט", היום ברור שמדובר במרתון. לא רק מרתון, מרתון בתוך שדה מוקשים כלכלי ונפשי. הציבור רואה את הלוחם עם הנשק, אבל לא רואה את מה שאנחנו מכנים "שקופות המילואים": המשפחות שנושאות את המערכה בשקט. נשים שמנהלות לבד בית לאורך חודשים, ילדים שמתמודדים עם חוסר יציבות מתמשך, ועסקים קטנים שנסגרים בלי כותרות.

העומס הוא לא רק פיזי, הוא מנטלי. חוסר הוודאות שוחק. "מתי זה נגמר?" זו שאלה שאין לה תשובה, והיא מחלחלת לכל פינה. השחיקה הזו שקטה, אבל ההשלכות שלה רועמות.

"מוכן למות למען המדינה, אבל לא יכול לקנות מעדן לילד"

רק השבוע פגשתי קצין מילואים שחזר מסבב שלישי בעזה וקיבל צו 8 נוסף לצפון. הוא ישב מולי ואמר לי בדמעות: "אני מוכן למות למען המדינה, אבל אני לא מסוגל להסתכל לילדים שלי בעיניים כשהם מבקשים מעדן ואין לי איך לקנות". בזמן שהוא נלחם, אשתו פוטרה, והוא כעצמאי איבד את כל הלקוחות שלו. זה הרגע שבו מבינים: אין באמת הפרדה בין חזית לעורף. זה אותו גוף. ואם חלק אחד קורס - הכל קורס.

המדינה יודעת לתת מענה ברמת המאקרו. מענקים, תוכניות רוחביות, כותרות. אבל היא מתקשה לראות את המקרים הפרטניים - את הלוחם הבודד שצריך סיוע מידי, את משפחת השכול שזקוקה לתמיכה נפשית כאן ועכשיו, בלי בירוקרטיה, או את סלי המזון בערבי חג. כאן בדיוק נכנסות העמותות. אנחנו פועלים בשטחים שבהם המערכת כבדה מדי כדי להגיב מהר. אנחנו לא מחליפים את המדינה - אנחנו משלימים אותה, אבל גם אנחנו מגיעים לקצה.

מעולם לא חווינו מציאות של למעלה משנתיים של לחימה רציפה. התורמים הגדולים מתעייפים, הציבור הישראלי נתן פעם אחר פעם - וגם הוא נשחק. בינתיים העומס רק מצטבר: אנחנו מטפלים באנשים שכבר שנה וחצי זקוקים לעזרה מתמשכת. המחסנים מתרוקנים, המשאבים מצטמצמים, והצפי לכניסה ללבנון אומר דבר אחד - הביקוש עומד לזנק שוב.

יסודות חומת המגן שלנו מתחילים לרעוד

כחלק מהמאמץ להמשיך להחזיק את המערך הזה בחיים, הצטרפנו לאחרונה ליוזמה של "עיגול לטובה". מדובר במנגנון פשוט שבו כל רכישה בכרטיס אשראי מעוגלת לשקל הקרוב, והאגורות שנאספות מועברות כתרומה לעמותות. זו דרך קטנה, כמעט בלתי מורגשת עבור כל אחד מאיתנו, אבל עם פוטנציאל השפעה עצום כשהציבור כולו מתגייס. זה לא תחליף למדינה, אבל זה חמצן למערכת שנמצאת על סף חנק.

הסיכון בהמשך המצב ברור: פגיעה במוטיבציה, פגיעה בחוסן הלאומי. לוחם שלא שקט לגבי הבית שלו הוא לוחם פחות ממוקד. אם לא נטפל בזה עכשיו, נראה גל של קריסות משפחתיות, פוסט-טראומה לא מטופלת שתתפרץ בעוצמה, ואובדן אמון של המילואימניקים במערכת שאמורה לעמוד מאחוריהם.

אי אפשר לנצח מלחמה כשהעורף מדמם. המסר למקבלי ההחלטות חייב להיות חד, המילואימניקים הם חומת המגן שלנו ולחומה יש יסודות. היסודות האלה הם המשפחות, היציבות הכלכלית והבריאות הנפשית. אל תשלחו אותם לצפון בלי לוודא שיש להם רשת ביטחון אמיתית מאחור.

ואני אומר גם לציבור: אל תתרגלו. אל תהפכו את המלחמה לרעש רקע. תמיכה בלוחמים היא לא רק מילים, היא מעשים. תרומה, התנדבות, ערבות הדדית. אנחנו מתקרבים לנקודה רגישה, כזו שמחייבת תשומת לב משותפת ואחריות הדדית. זה הזמן לפעול יחד, כדי לוודא שגם מי שמגן עלינו, מקבל את הגב שהוא צריך.