כמעט התרגלנו למושג הזה, "חייל בודד", אבל למען האמת – מדובר באחד הדברים הכי פחות טריוויאליים שקיימים בחברה. חבר'ה צעירים, חלקם יותר וחלקם פחות, שעוזבים הכל מאחור ועולים ארצה במטרה להתגייס לצה"ל. תמצאו אותם בכל היחידות, לרבות אלו הקרביות ביותר, משרתים בתפקידים הכי תובעניים שהשירות הצבאי יכול להציע, ובסופי השבוע לא חוזרים לחיק המשפחה. הם חוזרים למשפחה זרה שמאמצת אותם, לפעמים לקרובי משפחה שהם לא ממש קרובים ובחלק גדול מהמקרים גם לדירה ריקה.

לרגל יום ההצדעה לחיילים הבודדים שהתקיים בסוף השבוע שעבר וצוין ביום כיף בהפקת ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF) ו"יחד למען החייל" (האגודה למען החייל וקרן לב"י), בשיתוף עם צה"ל, שוחחנו עם ארבעה חיילים בודדים שמשרתים כיום בצה"ל. הם מגיעים מרקעים שונים אבל חולקים תחושות דומות: השמחה ותחושת הגאווה שבלהיות כאן, למרות שהם הכי רחוקים שאפשר מהבית.

ת': שונאת לעצור הכל ולהגיד שהיא לא הבינה 

חיילים בודדים
ת'. "העבודה הקשה כאן משתלמת" | צילום: דובר צה"ל


ת' בת ה-19, חיילת בודדה שעלתה ארצה מקנדה, משרתת כלוחמת בעוקץ, יחידת הכלבנות של צה"ל. אביה ישראלי, והיא ביקרה בישראל לעיתים תכופות כשהייתה ילדה. "תמיד אמרתי שאחזור לכאן כדי להיות חיילת, לפני שידעתי בכלל מה זה אומר", היא מספרת. "כשהתקרבתי לגיל הגיוס התחלתי לחפש מה זה להיות חיילת וניסיתי למצוא תפקיד. מצאתי את עוקץ, ומאותו רגע זה נהיה החלום בשבילי. לדעתי זה התפקיד הכי טוב ללוחמות".

ת' התגייסה לגדוד קרקל, יצאה לגיבוש עוקץ ועברה אותו בהצלחה. כיום היא מתגוררת בקיבוץ דביר בדרום עם משפחה מאמצת, אליה היא מגיעה בעיקר לארוחות שישי. "אני מדברת עם ההורים בעיקר בטלפון. לפעמים יש זמן להתקשר רק למישהו אחר, אז אני נאלצת לבחור בין ההורים לאחיות", היא מספרת על הקשר עם הבית. "במסלול אין כל כך זמן לדבר, וזה גם קשה להסביר את הצבא לאנשים שלא מכירים מה זה, ככה שיוצא לי בעיקר לספר על דברים כיפיים שקורים לי. אם אני רוצה לדבר עם מישהו שיותר מבין מה עובר עליי, זה יותר מישהו מהצוות או מהגרעין".

"אנשים מאוד נחמדים לחיילים בודדים", מעידה ת', "אבל אני לא אוהבת אני שונאת לעצור הכל ולהגיד שלא הבנתי משהו, ולפעמים אין ברירה. פעם היה לי מבחן ולא הבנתי אף מילה. המפקדת פשוט ישבה לידי והסבירה לי הכל".

ת' נמצאת כבר באמצע המסלול וכבר קיבלה כלבה לחזקתה. "הכלבה שלי ממש שפיצית. היא בוכה כשאני עוזבת אותה, זה משגע את כל הצוות", היא מספרת. "יש לי יחסים מעולים איתה. גם בסוף השבוע כשאני יוצאת ומישהו אחר דואג לה, היא לא שוכחת אותי וכשאני חוזרת היא קופצת. היא מכירה אותי, זה ממש כיף. אני תמיד יודעת שמישהי מחכה לי פה". לסיכום, ת' מעידה שהיא לא מתחרטת לרגע: "העבודה הקשה כאן משתלמת. אם היו אומרים לי שאני אעשה את הדברים שעשיתי פה, לא הייתי מאמינה שאני אצליח. זה מאוד מאתגר, אבל אין פה אף אחד שלא רוצה להיות פה".

א': מצא עוד חבר מוונצואלה

חיילים בודדים
א'. "שמח להיות פה" | צילום: דובר צה"ל

עוד חייל שניאלץ להזכיר רק באות הראשונה של שמו מפאת רגישות התפקיד הוא א' בן ה-22 שעלה ארצה מוונצואלה. כיום הוא משרת כמדריך צלפים ביחידת הלוט"ר. "חיילים מכל היחידות מגיעים אלינו למתקן אדם לקורס", הוא מספר. "זה תפקיד מעולה, אבל המערך מאוד קשה. כל הזמן לומדים עוד ועוד על המקצוע".

א' שעזב את וונצואלה מתגורר כיום לבדו בדירה ביישוב כפר האורנים. במהלך ההכשרה, הוא מספר, גילה במקרה עוד חייל בודד שעלה ארצה מוונצואלה. "לא היה לנו שום קשר והכרנו ביחידה, זה מאוד נדיר", הוא אומר. וכן, הם מדברים ביניהם ספרדית.

א' שומר על קשר עם משפחתו ומעיד שגם הוא פחות משתף חוויות מהשירות. "אני לא מעוניין לחזור. אני רוצה להישאר ללמוד כאן, למרות שהמנטליות מאוד שונה. אני מאוד גאה במוצא שלי, אבל גם מאוד שמח להיות פה. הייתי ממליץ לעוד אנשים גם לעשות עלייה".

נעמי: חיילת בודדה שהפכה לאמא של החיילים הבודדים

חיילים בודדים
נעמי. "אם הייתי צריכה לבחור שוב, הייתי מתגייסת ללוחמה" | צילום: דובר צה"ל

נעמי גיו (19) עלתה ארצה מקולורדו שבארצות הברית ביולי 2014. כשהייתה בת 12 עברה ליפן, שם למדה בפנימייה מיוחדת לאומנויות לחימה. משם היא חזרה לארצות הברית. "רציתי לעלות ולשרת מאז גיל 5. בכל קיץ ביקרנו בארץ, היינו באים לחודשיים שלמים ותמיד רציתי להישאר לגור פה", היא נזכרת. "המשפחה שלי מאוד ציונית, אז קיבלתי את זה משם, למרות שאף אחד מהם לא שירת בצבא ואני הראשונה לעשות זאת".

כיום נעמי מתגוררת בדירה שבבעלות משפחתה בנתניה, ובסופי השבוע נוהגת לארח חיילים בודדים נוספים מכל הארץ. "בכל סוף שבוע אני מזמינה חיילים בודדים אלי הביתה ואנחנו עושים את השבת ביחד, אז אני לא מרגישה לבד. אפשר להגיד שאני חיילת בודדה שהפכה לאמא של חיילים בודדים אחרים. אני תמיד מסתכלת בעמודי פייסבוק של חיילים בודדים, בודקת אם יש חיילים בודדים שאין להם איפה לעשות שבת ובמקרה הצורך מזמינה אותם אלי".


כיום נעמי משרתת בתפקיד עורפי בגדוד התותחנים הרעם (MLRS) בצפון. בתחילה התגייסה להיות לוחמת, אבל נאלצה לעבור תפקיד בעקבות בעיות רפואיות. "מאוד נהניתי, בעיקר מהאנשים שהיו איתי. רציתי להיות לוחמת כדי לתת את הכי הרבה שאני יכולה, זו חוויה. אם הייתי צריכה לבחור שוב, הייתי מתגייסת ללוחמה". אחרי השחרור מתכוונת נעמי להמשיך ללמוד גבוהים בארץ, וחולמת ללמוד הנדסה ביו רפואית בטכניון.

ארתור: לוחם ורקדן ברייקדאנס

חיילים בודדים
ארתור. סבתא שלו גילתה לו שהוא יהודי | צילום: דובר צה"ל

ארתור גודס בן ה-21 עלה ארצה מקייב שבאוקראינה. לאחר שאיבד את הוריו, עבר להתגורר עם סבתו, שחשפה בפניו לראשונה את העובדה שהוא יהודי. "סבתא שלי שאלה אותי אם אני רוצה לעלות לארץ וללמוד עברית. לא כל כך רציתי, כי זה היה בעצם להתחיל הכל מחדש. עם זאת, ראיתי שסבתא ממש רצתה את זה, אז לא אמרתי כלום. הבנתי את הבחירה שלה".

ארתור הגיע לפנימייה בארץ ובכיתה י"א החל להתאמן בברייקדאנס. "אהבתי את זה מאוד. עד היום אני יוצא לתחרויות", הוא מספר. ארתור משרת כנהג טנק בחטיבה 7 ואחת לשבועיים מדבר עם סבתו, שנשארה באוקראינה. בזמנו הפנוי הוא לומד בסטודיו לריקוד, וכבר ייצג את ישראל בתחרויות בחו"ל. הוא מעיד שאמנם קשה לו להקפיד על האימונים בגלל השירות התובעני, אבל בכל זאת, הוא לא מוותר על הריקודים ועוסק בזה בסופי השבוע. כשישתחרר מצה"ל, הוא מתכנן להישאר בארץ ולהמשיך ללימודים אקדמיים.