הייתי הקטנה בבית מבין תשעה ילדים. אח אחד נפטר ממחלה ונותרנו שמונה. עלינו ארצה משבדיה מתוך ציונות. אבי עבד שם כל השנים ועזב משפחה עמידה, כדי לגדל את ילדיו בארץ ישראל.
הוריי היו בתהליך של התחזקות בדת ובארץ כבר הפכו לחרדים. ארבעה מאיתנו הפכו דתיים ברמות שונות וארבעה אחים אחרים חיו חיים חילוניים.
אחיי התגייסו לצבא ובסביבה בה גרנו בזו לנו על כך וקראו לנו "משפחה מקולקלת". האח הבכור יוסי היה ה"ליצן" שהצחיק אותנו ללא הרף ואברם הצעיר יותר היה כרוך אחריו, רציני וטוב לב. אברם נהג להביא הביתה דיירים מ"בית חינוך עיוורים" שבקרית משה, לכבד אותם באוכל ולשמח אותם. עשה לו טוב לראות אותם נהנים.
אני הייתי בת תשע אז, אהבתי לשמוע את מה שדברו סביבי אף שלא תמיד הבנתי את הנאמר. יום אחד קרה לי דבר משונה, אם כי לדברי אמי לא בפעם הראשונה: לפתע רצתי נסערת לחדרי, נפלתי על מיטתי וזמן רב בכיתי בכי קורע לב. כשהצלחתי לדבר אמרתי לאימא שבראשי ראיתי בלגן ביער ובין העצים יריות והרבה דם.
אמי הרגיעה אותי שזה 'סתם חזיון בלהות' ואחרי כשעתיים, חיפשתי את אחיי יוסי ואברם, חיבקתי כל אחד מהם בנפרד ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. אני זוכרת שהרגשתי בלבי שלא אראה אותם שוב. סיפרתי זאת גם לאחיי שצחקו עליי כמו תמיד וכינו אותי "מדומיינת".
כמה ימים אחר כך דיברו בבית שיוסי, אברם ופיליפ חברם, תייר מספרד, מתארגנים ליציאה לנסוע ברכבו של פיליפ לטיול ברמת הגולן. ההורים ניסו לבקש שייסעו במועד אחר, היה ברור שיטיילו גם ביום הכיפורים דבר שמן הסתם הפריע מאוד למשפחתי שומרת המצוות.
כולם היו עצובים שהם בוחרים לחלל את יום הכיפורים, אבל הם בשלהם. אחת מאחיותיי כעסה מאוד וזרקה לעברם איחולים שיותקפו בידי ערבים. אני בתגובה חיבקתי את יוסי ופרצתי בבכי. "אל תדאגי ציפי'לה'"- הוא אמר בחיוך המדהים שלו - אני אחזור ואביא לך מתנה. תשמרי על אימא, כן?".
רציתי לספר לו על מה שדמיינתי לגביו ולא העזתי. היה קשה לי להיפרד מאחי יוסי אותו אהבתי במיוחד. יום לפני יום כיפור יצאה החבורה לטיול וכך קרה שהם הגיעו לנחל גשור ביום הכיפורים עצמו, שם שהו אצל חברם.
בבוקר כבר הודיעו לכל האזרחים להתפנות כי עומדת לפרוץ מלחמה, אז פיליפ ואחיי נכנסו לרכבם וניסו לנסוע ולצאת מרמת הגולן ברכב. כך הם נקלעו לקרבות העזים של ראשית מלחמת יום הכיפורים.
אני זוכרת את התקופה הארוכה בה היו נעדרים ולא ידענו מה קורה ומה עלה בגורלם. במרכז הסלון היה טלפון קווי ובכל יום התקשרו מצה"ל לעדכן מה קורה ואיך מתקדמים החיפושים אחריהם. המתח היה נוראי. מידי פעם הגיעו קצינים מהצבא, ישבו והסתודדו עם אימא.
אמי היתה אישה אצילת נפש ולא הראתה שום דבר, התפללה והמשיכה לפרנס את הבית ולעבוד. אנחנו הילדים המשכנו ללכת למוסדות החינוך, ראיתי מבטים סקרנים לעברי בבית הספר, בעיקר מצד המורות.
כאשר מצאו את גופותיהם פזורות באיזור רמת מגשימים – ביקשו מאחי הגדול שמעון להתלוות אליהם ולזהותם. זה היה מחזה מחריד עבור אחי, לראות את אחיו משוסעים וחלקי גופם מופרדים.
כיום אנחנו יודעים שירו בהם בעודם ברכב, הוציאו וגררו אותם ליער הסמוך לגבול, שם התעללו בהם באכזריות. אומר כאשר מצאו את גופותיהם בשטח הסורי, אבריהם היו פזורים בכל עבר ודם רב סביב הרכב ובתוכו.
אחי שמעון זיהה את יוסי ואברם ז"ל דרך נעליהם והלוויה נקבעה לט"ו בשבט. כמובן שלא השתתפתי בלוויה אבל ידעתי הכל. מבחינתי עוד קודם ידעתי שלא ישובו בחיים. מסתבר שהדמיונות שלי על גופות ביער, דם וכו' אכן התממשו במלואם.
בכל זאת, כילדה, קשה היה לי להאמין שיוסי ואברם לא יחזרו לעשות שמח בביתנו. אחותי ואני היינו נוהגות לנסוע באוטובוסים ולחפש אותם, אפילו חשבנו שהם מתחפשים כדי שלא נזהה אותם.
יוסי בן 24 במותו ואברם בן 18 במותו, קבורים בהר המנוחות בירושלים, כשאנדרטה לזכרם מוצבת בחלקה 42 בהר הרצל. זכרונם שוכן וישכון בליבי, אחותם הקטנה ציפי איגל-מילוא, לעד וחשוב היה לי להביא את סיפורם בערב יום הזיכרון.