מלחמת הצללים: הקו שמחבר בין הבסיסים בעיראק לביקורים החשאיים באמירויות

הכתובת הייתה על הקיר שעשוי מזהב: מטוסי קרב מתקדמים וסוללות הגנה אווירית במיליארדי דולרים לא הספיקו למדינות המפרץ - בעיקר סעודיה ואיחוד האמירויות - שנחשפו בחולשתן מול האיום ה"זול" מאיראן וכוחות הפרוקסי שלה.

בזמן שהעולם ממתין לראות אם או מתי תתחדש המלחמה הישירה בין ארה"ב וישראל לבין איראן, המפרץ הפרסי ממש לא שקט, תחת מעטה של "הפסקת אש", שקיימת בעיקר על הנייר. מצב בלתי נסבל, שמזכיר את המדיניות בלבנון.

ביום ראשון, 17 במאי 2026, השקט המתוח באבו דאבי הופר שוב כששלושה כטב"מים איראניים, שייתכן כי נשלחו על ידי אחת המיליציות בעיראק, חדרו למרחב האווירי של איחוד האמירויות. מערכות ההגנה הצליחו ליירט שניים מהם והשלישי פגע בגנרטור חשמלי חיצוני בתחנת כוח גרעינית.

הלהבות שעלו מהמתקן לא גרמו לדליפה אבל הן העבירו מסר ברור מטהרן: אין אתר חסין במפרץ. כמעט באותה השעה, מערכות המכ"ם הסעודיות זיהו "מטרות עוינות" שחדרו מכיוון עיראק. שלושה כטב"מים נפלו בשטח הממלכה והסעודים מיהרו להבהיר שהם "שומרים לעצמם את הזכות להגיב".

לא מדובר באירועים בודדים. יש כאן אסטרטגיה איראנית מחושבת, שנועדה להפוך את מדינות המפרץ לסדן שעליו טהרן מכה כדי להכאיב לוושינגטון. הסעודים, האמירותים ומדינות נוספות במפרץ, שהשקיעו מיליארדים בכלי נשק נוצצים ויקרים, מתגלים כאן בחולשתם.

מצר הורמוז: צוואר הבקבוק שהפך ל"עמדת תשלום"

בעוד שהתקיפות נמשכות, הבעיה הקשה ביותר של סעודיה והאמירויות נותרה בים, מצר הורמוז, הנחשב לאחד מעורקי החיים של הכלכלה העולמית, נותר חסום והאיומים של הנשיא האמריקאי לא הביאו לפתיחתו. איראן לא הייתה צריכה להציב שם משחתת לרוחב הנתיב. שילוב של מוקשים ימיים, סירות מהירות וכמה מטחי כטב"מים וטילים על מכליות, זה כל מה שהיה צריך כדי להפוך את המעבר לבלתי אפשרי מבחינת חברות הספנות הגדולות.

מבחינת הסעודים, מדובר באסון אסטרטגי. הממלכה ניסתה לעקוף את המצור באמצעות צינור נפט המוביל לנמל ינבוע בים סוף. אבל הכטב"מים של המיליציות מעיראק הוכיחו שגם הטווח הזה (1,200 ק"מ) אינו מהווה מכשול עבורם. המודל הכלכלי שמחזיק את מדינות המפרץ, יצוא אנרגיה תמורת יציבות, נמצא תחת התקפה קיומית, למרות הפסקת האש.

כאן גם נמצא הנתון המדהים ביותר בסיפור הזה. בעשור האחרון מדינות המפרץ השקיעו למעלה מ-100 מיליארד דולר על מערכות הגנה אווירית. הן רכשו את המערכות המתקדמות ביותר שיש לארה"ב להציע: סוללות "פטריוט" (PAC-3), מערכות "ת'אאד" ליירוט טילים בליסטיים בגובה רב ומערכות נוספות, גם ממדינות אירופה. עוד עשרות רבות של מיליארדי דולרים הושקעו במטוסי קרב כמו F-15SA, היורופייטר טייפון וגם מטוסי ביון משוכללים.

אבל בדומה להתנהלות המוכרת מזירות קרובות אחרות, נראה שהן התכוננו למלחמה הלא נכונה. בכלל, דומה שהמדיניות וההרתעה מונעות מהן להשתמש בכל העוצמה היקרה הזאת, שנרכשה לאורך השנים.

למרות הפסקת האש, מצר הורמוז נשאר סגור עם למעלה מ-1,500 ספינות שעליהן אלפי אנשי צוות. בכל פעם שהאיראנים רוצים להראות שהאיום של נשיא המעצמה הגדולה בעולם לא משפיע עליהם, הם גם משגרים כטב"ם או טיל שיוט לעבר בנות הברית של האמריקאים.

בכך הם גם מראים עד כמה אותן בנות ברית, שמחזיקות בצבא מתקדם ויקר, חסרות אונים. העובדה שבמזרח התיכון נמצאות נושאות מטוסים ועוד עשרות רבות של מטוסי קרב אמריקאיים לא שינו את המצב, וניהול אסטרטגי לא מוצלח של המלחמה שם את מדינות המפרץ במקום מאוד בעייתי.

הזירה העיראקית: המיליציות כשלוחות חסינות

אחד האיומים המורכבים ביותר בלוחמה הא-סימטרית הזו הוא השימוש של איראן במיליציות הפרוקסי שלה בעיראק. איראן משתמשת בשטחה של עיראק כבסיס שיגור שמאפשר לה "מרחב הכחשה". לפי הערכות, כמחצית מתקיפות הכטב"מים ואחוז ניכר ממתקפות הטילים של איראן במלחמה, הגיעו בכלל משטחה של עיראק. רוב המתקפות שהיו מאז שהפסקת האש נכנסה לתוקף הגיעו גם כן מעיראק, שם נמצאים גם עשרות אלפי לוחמים של המיליציות, שממש מאיימים על סעודיה וכווית משם.

הממשלה המרכזית בבגדאד נראית חסרת אונים מול אותן מיליציות, מה שיוצר מתח אדיר בין עיראק לשכנותיה המפרציות. עבור סעודיה והאמירויות, עיראק היא "מדינה מפוצלת" שקשה להתנהל מולה, כשמצד אחד ראש הממשלה העיראקי הבטיח להחזיר למדינה את המונופול על הכוח ולרסן את המיליציות. מצד שני, המיליציות כמו "כתאיב חיזבאללה" ו"אל-נוג'בא" פועלות באוטונומיה כמעט מוחלטת, תוך שהן משתמשות בבסיסים ובנשק של כוחות שמשולבים רשמית במדינה.

לתוך האירוע הזה נכנס גם נרטיב ה"בסיסים הישראליים". המיליציות משתמשות בדיווחים על בסיסים ישראליים חשאיים בעיראק, כדי להצדיק את המשך הלחימה וההתעצמות הצבאית שלהן, מה שמקשה על מדינות המפרץ לדרוש את פירוקן.

מדינות המפרץ נאלצות לתמרן בין תגובה צבאית לבין ניסיונות הרגעה. דיווחים שהתפרסמו לאחרונה חשפו שחיל האוויר הסעודי ביצע תקיפות נגד יעדי מיליציות בעיראק (וגם באיראן) בתגובה לשיגורים לעבר הממלכה. אבל לא ברור עד כמה הדיווחים האלה נכונים וגם אם כן, נראה שמדובר בהיקף כמעט חסר משמעות ובטח לא כזה שהביא להפסקת האיום.

סעודיה חוששת שעימות חזיתי מול המיליציות בעיראק יגרור את החות'ים בתימן חזרה למעגל האש ויחריב את "חזון 2030". לכן היא מקיימת ערוץ הידברות חשאי עם איראן, שמטרתו להביא לריסון המיליציות בעיראק. אלא שצעדים אלו אינם נושאים פרי, והסעודים רק נתפסים כחלשים יותר בעיני האיראנים.

התקיפות מעיראק מעמידות בסיכון פרויקטים כלכליים קריטיים כמו "דרך הפיתוח", מסדרון לוגיסטי מהמפרץ לטורקיה ואירופה, שתלוי ביציבות בעיראק ובאמון של המשקיעים המפרציים. גם החזית העיראקית מאפשרת לאיראן להמשיך להקיז את המשאבים והתחמושת של מערכות ההגנה האווירית היקרות של המפרץ, באמצעות כטב"מים זולים, תוך שמירה על הפסקת אש רשמית עם ארה"ב וישראל.

הזווית הישראלית: התיאום הביטחוני

החולשה הצבאית וההבנה שגם המטריה האמריקאית לא מגנה עליהם מהאיום האיראני, דחפה את מדינות המפרץ ובעיקר את איחוד האמירויות לכיוונה של ישראל. בזמן שהטילים עוד נפלו ברחבי המזרח התיכון, התרחשה מתחת לרדאר דרמה דיפלומטית של ממש.

ב-26 במרץ 2026 נחתו בעיר אל עין שני מטוסי מנהלים ישראליים, על פי פרסומים זרים, על המטוסים היו בכירי מערכת הביטחון הישראלית ולכאורה גם ראש הממשלה נתניהו. דבר שהוכחש על ידי האמירותים. הבכירים נפגשו עם נשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד, ובכירים ביטחוניים במדינה.

אלה לא היו מפגשים לנימוס וללחיצות ידיים. ראש המוסד דדי ברנע וראש השב"כ דוד זיני ביקרו באמירויות כדי לתאם פעולות צבאיות ומודיעיניות נגד איראן. ישראל הפכה ל"מוח הביטחוני" של האזור ומספקת גם פתרונות טכנולוגיים שארה"ב התקשתה לספק במהירות והצבא המקומי לא יודע איך להתמודד איתם.

על פי אותם פרסומים זרים, ישראל גם סיפקה לאמירויות אולי גם למדינות נוספות באזור מערכות טכנולוגיות וצבאיות, שיסייעו להן להתמודד עם האיום האיראני. אבל ספק שכל זה יעזור בקומה האסטרטגית ויעצור את האיום האיראני, שמצדם מנצלים את הפסקת האש לצבור נקודות שהפסידו במלחמה.

מלחמת 40 הימים מול איראן חשפה שטכנולוגיה עילית ויקרה לא מבטיחה ניצחון מול פשטות קטלנית, בטח כשאין ניהול אסטרטגי ומתעלמים מהמציאות. מדינות המפרץ, שרכשו מטוסי קרב נוצצים, מצאו את עצמן פגיעות לכלי טיס זולים שהורכבו מחלקים שאפשר לקנות באמזון.

גם בזמן הפסקת האש, המפרץ הפך לזירת הלחץ המרכזית של איראן על ממשל טראמפ. כל כטב"ם שפוגע במתקן התפלת מים או בתחנת כוח גרעינית הוא תזכורת לוושינגטון ש"אם תתקפו אותנו בטהרן, החברים שלכם בדובאי וריאד ישלמו את המחיר".