ב-2 בדצמבר 2010 , נר שני של חנוכה, היה אורן לשם קצין צעיר, סגן מפקד טייסת תעופה בבסיס רמת דוד, שבדיוק חזר מיום חופש לביתו שבשיכון הבסיס. הוא מביט מרכבו לכיוון הכרמל ורואה את העשן הכבד. "נראה כמו פטריה גרעינית", יספר לימים.
מה שהוא לא ידע ברגעים האלה, זה שכעבור שעות בודדות הוא יהיה בלב חדר המלחמה שיפתח בחיל האוויר, לניהול המבצע האווירי האדיר לכיבוי הלהבות. אורן, אז רס"ן בחיל האוויר, ניהל מחדר המלחמה של בסיס רמת דוד את קליטת מטוסי הכיבוי שהגיעו ממדינות רבות, בתרחיש שאיש מעולם לא התכונן אליו.
בימים אלו מתפרסם ספר שכתב על האירוע מהזווית שלו, "עשן של אי ודאות". 12 שנים אחרי האסון, זהו למעשה הספר הראשון שנכתב על מה שהפך לאסון לאומי. "השני אחרי דו"ח מבקר המדינה". בראיון ל- mako אורן חוזר לרגעים המותחים, הקשים, העצובים של האסון שהכה בעוצמה.
יחד, כמו נכנסו שוב לחדר המלחמה בבסיס רמת דוד, ודרך שיחה על הספר שהשבוע הגיע לרשת סטימצקי, קיבלנו הצצה נדירה לסיפור שלא סופר עד היום. לא פחות חשוב מבחינת המחבר, גם ללקחים לעתיד, לניהול ולפיקוד בתנאים של אי ודאות.
פיקוד בתנאי אי ודאות
הספר "עשן של אי ודאות" הנו הראשון שאורן לשם כותב. ב-2 בדצמבר 2010 כבר היה קצין עתיר ניסיון עם רזומה עשיר מתחום הל"א (לוחמה אלקטרונית) המוטס, רס"ן וסגן מפקד טייסת תעופה (סמט"ת) בבסיס רמת דוד.
"השריפה התחילה ביום חמישי וביום שישי בשבוע שאחרי, ב-12 בצהריים המריא ועזב את ישראל המטוס האחרון של המשלחות הזרות, מטוס שוויצרי ומבצע 'אחים לאש' מסתיים. ואז אני מגיע הביתה, מתיישב ואומר לעצמי 'מה היה פה?".
בשלב הזה הוא כבר רס"ן ותיק, בוגר מבצעים ומלחמות. "בלבנון הייתי סגן מפקד יחידת הלוחמה האלקטרונית המוטסת, עשיתי מלא פעילויות מבצעיות מהקרקע ומהאוויר בכל גזרה אפשרית. הרבה ניסיון מבצעי. אבל אני זוכר את עצמי מגיע הביתה, פתאום שקט וכוס קפה ואני לא מבין מה עבר עליי, בעיקר את המשמעות".
כדי שמה שעבר עליו לא ילך לאיבוד וגם כחלק מהתרבות הארגונית של חיל האוויר, לשם לוקח דף ונייר וכמעט בזמן אמת כותב את כל מה שעבר עליו לאורך ימי השריפה. "כתבתי לעצמי תקציר שהיה רצף כרונולוגי של האירועים ואז שמתי את זה בצד. במחשבות שלי אמרתי שנבנה מזה מצגת מנהלים תחת הכותרת "פיקוד בתנאים של אי ודאות".
תחילה המצגת שימשה לתחקירים והרצאות בתוך חיל האוויר, מהר מאוד אחרי שהשתחרר ב-2018 זו הפכה להיות המצגת להרצאה של אורן ועכשיו, גם לספר שלו.
הדיווח הראשוני על השריפה הועבר סמוך לשעה 11:00 על ידי מדריך טיסה שהבחין בה מהאוויר ותושב עוספיא שם החלה האש, שהזעיקו את כוחות הכיבוי למקום. שעתיים לאחר מכן כבר הייתה שם שריפת ענק, בה נלחמו צוותי כבאות רבים ועשרה מטוסים קטנים.
השריפה הפכה קטלנית ואסון לאומי, בשעה 15:17 אז אוטובוס הסוהרים חצה את המחסום המשטרתי. אורן מתאר בפרוט מצמרר את מה שעובר על אנשי שב"ס דקות בודדות לאחר מכן, ו-20 דקות אחרי שהאוטובוס חצה את המחסום, מגיעים דיווחים ראשונים של אנשי השב"ס שהתחננו באוזני המוקד המשטרתי על חייהם.
בהמשך מגיע הדיווח של תת-ניצב אהובה תומר ז"ל על המתרחש שם. דיווח שמהר מאוד מגיע לכלי התקשורת. פחות מחמש שעות אחרי הדיווח הראשוני, מדינת ישראל סופגת 44 הרוגים.
יום החופש שהפך למבצע
"האירוע הזה מתחיל כשאני ביום חופש ושבוע אחרי יוצאים להדממה. הבסיס אחרי ביקורת בעצימות גבוהה ומוכן למלחמה", מספר אורן, כיום סא"ל במיל'. "מפקד הטייסת שלי, רונן קידר (קיידי) שהיה טייס קרב בעל ניסיון, נכנס לתפקידו שלושה חודשים קודם והפכנו לחברים טובים".
בינתיים אורן הביט שוב לכיוון הכרמל וראה איך השריפה התעצמה. "אתה מבין שזה משהו אחר ושומע כל מה שמדווחים ברדיו. פתאום אני מקבל טלפון מקיידי מפקד הטייסת, ששאל אם אני מכיר את השריפה ואמר לי שהוא יוצא לכרמל עם כבאים של הטייסת, כי נראה לו שהם צריכים עזרה. בסגנון של חיל האוויר הוא אומר לי 'אתה לוקח', כלומר אני אחראי. ביקשתי ממנו רק שישאיר מספיק כבאים בבסיס והוא אמר ברור ויצא".
אורן ממשיך ומספר שהוא מגיע לביתו ומרגיש תחושת בטן שהוא צריך לעשות משהו. "בצהריים אני אומר שזה לא נראה לי הגיוני, לובש סרבל ועולה למוצב של הטייסת, שם יש שתי חיילות, עדי ונגה, שמוצפות בטלפונים ושלא הבינו בכלל למה באתי. במערכת שלנו אני רואה את הפעילות האווירית מעל לכרמל".
לאחר מכן, אחת החיילות אומרת לו שמפקד יש"מ (יחידת שליטה) אל"מ נמרוד שפרוני רוצה לדבר איתו. "כשאדם בדרגה ובתפקיד הזה רוצה לדבר איתי, נופל לי האסימון שיש פה אירוע דרמטי", משתף אורן. זאת לא תהיה הדרגה הכי בכירה שתפתיע אותו בשיחה ישירה.
"נמרוד אומר לי שהוא לא מצליח לתפוס את מפקד הבסיס ו'אתה מנהל הלחימה של רמת דוד. לא ברור מה קורה ואנחנו פותחים תא שליטה שינהל את כל האופרציה הקרקעית. רצות כל מיני ידיעות שמשרד החוץ פנה לכל מיני מדינות שישלחו מטוסי כיבוי, אני מניח שהם יגיעו אליכם'. כשאני שואל אותו כמה מטוסים יגיעו ומתי יגיעו, שפרוני משיב 'לא יודע'".
מדובר באירוע דרמטי, משום שהגעת מטוסים דורשת פתיחה של נתיבים, הבסיס צריך לדעת לקלוט את המטוסים ולכן חייב לדעת מה סוג המטוסים, הגודל שלהם איזה חלקים הם צריכים. מדובר באופרציה מורכבת רק שלאורן כמי שאמור לנהל את הקליטה של המטוסים, אין את המידע הקריטי הזה.
"הדבר שהכי חשוב לי זה לדעת איזה מטוס, איך אני מתדלק אותו וגם שזה מטוס כיבוי שדורש אופרציה שאנחנו לא מכירים", הוא מסביר ומזכיר: "זה רק 12 שנה אחורה אבל אין לי אינטרנט וגוגל בטלפון שאני יכול לשלוף מידע".
שר החוץ של המוצב
בתוך אותו חוסר ודעות הוא עושה ו"מלביש" את מה שהוא יודע על הסיטואציה שנפלה עליו. הוא מתייחס לשריפה כמלחמה, כשכאמור לא הרבה לפניכן בבסיס עברו ביקורת מלחמה. אז לשם פותח את מוצב השליטה הכנפי משם מנהלים לחימה ומעביר תדריך על פי נהלי לחימה.
מרגע שזה קורה, המטרה היא לאסוף כמה שיותר מידע ולהכין את הבסיס לקליטת מטוסי כיבוי מהעולם ואז שיגור שלהם למשימה. מוצב השליטה של הכנף הופך למוח המנהל של האירוע, על כל המשמעות של זה.
"אנחנו מתחילים לבנות תמונה על הגעת מטוסים מצרפת, טורקיה, יוון וכל מיני מדינות. בערב של אותו היום, מגיע פתאום אזרח לבוש בחליפה עם עניבה, אומר לי 'שלום אני ממשרד החוץ ובאתי לעזור לך'. אני אומר לו אחלה ומכניס אותו למוצב הממודר והמסווג. ואז הוא אומר לי 'איך אני אעזור לך אם אין לי אינטרנט'. אז בניגוד לכל הנהלים פתחנו לו קו אינטרנט במוצב", נזכר אורן בחיוך.
איש משרד החוץ הפך למקור מידע ומודיעין קריטי למשימה שלהם. "בשלב מסוים אומרים לי שיגיע מטוס מבולגריה בשעה מסוימת עם כבאים. ואז איש משרד החוץ אומר לי הם מדברים שטויות, יש סערת ברקים בסופיה והוא ימריא רק אחרי חצות. האיש היה מוקד מידע אדיר". בהמשך איש משרד החוץ היה זה שעדכן אותם על סוגי המטוסים, מתי בדיוק ימריאו ועם מי יגיעו.
"בסוף האירוע כשהוא הלך שאלתי את יוסי, קצין הערכות, אם הוא יודע איך קוראים לו, ויוסי אמר שלא. אף אחד לא ידע מה שם הנציג של משרד החוץ. אז החלטנו לקרוא לו ליברמן על שם מי שהיה אז שר החוץ". אגב, עד היום אין להם מושג מה השם ומי האיש שהיה איתם בלב הסערה.
בבסיס רמת דוד יש שלוש טייסות קרב וטייסת מסוקים אחת. שמחי מפקד הבסיס מחליט שכדי לייעל את התהליך כל טייסת תהיה אחראית על מספר מדינות ומטוסים שיחנו בשטחה. אורן מצדו מעלה רעיון, שלטיסה הראשונה יצא עם הצוות הזר טייס ישראלי, שיסייע גם בהבנה של מתווה הטיסה וגם בתהליך העבודה מול הבקרה האווירית, שצריכה לנהל כמות גדולה של מטוסים בתא שטח קטן.
אורן רצה להביא למשימה את תומר דגני, אז סמ"ט 109 וכיום תא"ל ראש להק אויר, "כי הוא נווט בהכשרתו ולדעתי התאים למשימה. אבל דגני היה בנופש ולא רציתי להפריע לו. אז אמרתי אני אתקשר לדרור". במקומו הוא בוחר לתפקיד את דרור לוי, אז סגן מפקד טייסת 117 וכיום תא"ל ומפקד בסיס תל נוף, שאכן יצא לטיסה הראשונה.
טייס המשטרה שמנע עוד אסון
אנשי בסיס רמת דוד ערים כל הלילה, במהלכו נחתו מטוסי תובלה ממדינות רבות עם כבאים, צוותי קרקע וציוד למטוסי הכיבוי שיגיעו בבוקר. במקביל הם עושים תדריכים והכנות יחד עם הבור של חיל האוויר. בשמונה בבוקר נוחתים מטוסי הכיבוי הראשונים שהגיעו מיוון. "בהבנה שלי אמרתי יופי, מגיעים מטוסים וכמה שעות יגמרו את השריפה. עדיין חוסר הבנה של מה שקורה".
אחרי שמטוסי הכיבוי היוונים נחתו, ניקוס המפקד שלהם מיד רצה לצאת לטיסת כיבוי. בינתיים, לשם מתקשר לדרור לוי, נזכיר חג חנוכה, ואומר לו "חנוכה, רוצה לצאת לטוס עם היוונים?". לוי לא חושב פעמיים ומתייצב מיד. "לוי כטייס F-16 השתגע שהם לא יכולים לעשות כלום. אפילו הציע למפקד הטייסת שלו לשלוח את המטוסים עם פצצות מים וזה ענה לו: השתגעת? לך דבר עם אורן שאולי ימצא לך מה לעשות".
כאמור, לוי נבחר להיות הטייס הראשון שיצא עם היוונים, בבוקר הוא ממריא איתם לטיסה ואז מתגלה כמה ההחלטה לשים טייס ישראלי במטוסי הכיבוי הייתה חכמה. "דרור מתיישב בקוקפיט וחזר מטיסה שפשוט הייתה יכולה להסתיים באסון. הם יורדים ועולים, יורדים לים לאסוף מים וחוזרים, מהצד מגיעים המטוסים כיבוי קטנים והכל בתא שטח קטן כשלא כולם מנוהלים מאותו המקום".
מי שעזר למנוע אסון, הוא טייס משטרה אלמוני בסרבל כחול. "במהלך התדריכים הגיע בחור לא מוכר לבוש סרבל כחול. הוא הקשיב וכאשר חילקנו את העזרים לטיסה הוא לקח גם לעצמו. דרור לוי סיפר לי לימים שהוא לא הבין מי זה האיש הזה ולמה הוא מערב בתדריך".
רק שאז כשעלו לאוויר כולם גילו שליוונים יש אופי טיסה משלהם והחבר'ה של מטוסי הריסוס עם סגנון משלהם. "בכל הבלגן הזה שבנס לא הסתיים עם התנגשות, טייס המשטרה שם את המסוק שלו בגובה, ראה את הברדק ופשוט התחיל לעשות סדר בין המטוסים ולהכווין בצורה טובה ונכונה יותר את הטלת המים מהמטוסים. הוא גם ידע להכווין את מטוסי הכיבוי למוקדי האש הנכונים, לא פעם בניגוד למידע שהיה".
לא מעט צעקות היו בקשר של כלי הטיס, כולם על כולם וגם על הבקרה. "הטייס המשטרתי ודרור עשו לא מעט סדר". אחרי שנחתו מהטיסה הראשונה כולם כבר הבינו שעל כל מטוס זר שממריא לכיבוי השריפה, חייב להיות גם טייס ישראלי.
"לא להגיע לממדים האלו שוב"
במוצב השליטה של בסיס רמת דוד לא ישנו שעות ארוכות וימים. בשלב מסוים אורן עצמו ניהל במוצב שיח עם אדם שישב מאחוריו. "מדברים איזה רבע שעה, ופתאום נכנסו שתי קצינות שהכרתי. ואז אחת מהן אומרת לבחור שדיברתי איתו 'כן אדוני סגן הרמטכ"ל'. רק אז אני מבין שדיברתי עם אלוף יאיר נווה". לא מעט בכירים הגיעו למוצב, בהם ראש הממשלה ושר הביטחון.
40 מטוסים מ-11 מדינות המריאו מבסיסי חיל האוויר לתא השטח הקטן של הכרמל. המסוקים שהגיעו נשלחו לבית הספר הטכני, לבסיס תל נוף הגיע מטוס הכיבוי ״איליושין 76״ מהגדולים בעולם המסוגל לשפוך 40 טון מים, שנשלח מרוסיה לסייע בכיבוי השריפה. לקראת הסוף הגיע גם מטוס הכיבוי הגדול בעולם, ה״סופר טנקר״ מארה"ב.
אחד המבצעים האוויריים המורכבים שהיו בישראל מסתיים בצהרי היום החמישי ללחימה באש. "מהאירוע הזה אני יוצא עם המון תובנות על פיקוד בשעת לחימה. ברמה האנושית, אני יוצא עם היכולת להצליח לפקס את האנשים ולהבהיר להם שעל אף המורכבות, יש לנו משימות ואנחנו נדרשים לשים הכל בצד ולבצע אותן בצורה הטובה. זה לקח שנשאר מאותם ימים", אומר אורן לשם.
כשאני שואל למה הכתבה הזו חשובה לו, מה באמת חשוב בספר הוא עונה: "דבר ראשון זה הזיכרון הלאומי. השאלה היא לא אם יקרה האסון הלאומי הבא, אלא מתי זה יקרה. אנשים ימצאו את עצמם בתפקידי שטח וניהול במצבים של אי ודאות. דרך הסיפור אני רוצה שהם יקבלו כלים".
זה נכון מבחינתו מהרמה של החייל הפשוט, שוטר וכבאי ועד לבכיר ביותר. "זה לקבל כלים על איך להתנהל במשבר כזה, לא משנה אם אתה מטיס F-16, מנהל פיננסים או מפתח בהייטק. בסוף יש פה אנשים שצריכים לדעת לעבוד גם אל מול הלא צפוי. באי ודאות אנשים מחפשים ודאות ולזה צריך גמישות מחשבתית. מעבר לזה, אני חושב שנעשה פה עוול שמלווה את האסון הזה המון שנים וצריך ללמוד כדי שכאשר יגיע האסון הבא, יעשו הכל שזה לא יגיע לממדים האלה, כולל מה שקורה ביום שאחרי".