אני זוכר את הדקירה שחשתי בחזה כאילו זה היה אתמול, למרות שחלפו כבר שנתיים. באוגוסט 2015, בזמן החופש הגדול שבין כיתה י"א לי"ב, סיימתי את החלק התחרותי בחיי. אחרי 10 שנים כשחיין בהפועל ירושלים, התחלתי לעבוד כמדריך שחייה עם הילדים הצעירים במועדון. באחד מהשיעורים הרגשתי דקירה ממש חזקה בחזה, וכעבור זמן קצר החלו גם כאבים קשים באזור הכתף. אימא שלי כל כך נלחצה שהיא החליטה שעלינו לנסוע למרפאת חירום מיד, שם הרופאים טענו שהכל בסדר ושלחו אותי הביתה. ביום למחרת, כשהחום שלי על ל-40 מעלות, דהרנו לבית החולים. שם עשו לי צילום חזה בו גילו ממצא חשוד שהוביל לביופסיה.

ההתרגשות לפני כיתה י"ב התפוגגה עם הכניסה לחדרה של הרופאה בבית החולים אחרי שהתקבלו תוצאות הביופסיה. היא בישרה לי את הנורא מכל: "אתה חולה בהודג'קין לימפומה". היא לא בזבזה יותר מדי זמן וכבר גוללה בפניי את מסכת הטיפולים שיהיה עליי לעבור - כימותרפיה, טיפולים ביולוגיים ועוד. היא הבהירה לי שלבית הספר כבר לא אגיע באופן מסודר. יצאתי מחדרה המום, מלא בתהיות: הודג'קין לימפומה? אפילו מה זה סרטן לא ידעתי. מה לי ולסרטן? איך המחלה הזו קשורה אליי בכלל?

כשהתחילו ליפול האסימונים, הסימן החיצוני הראשון של המחלה היה אבדן השיער. אמרתי לעצמי – איך אני נראה בדיוק כמו שאר הילדים החולים? אני הרי הכי בריא שיש. שחיתי במשך המון שנים ושמרתי על תזונה בריאה. אז עלה גם החשש מהמצב הגרוע מכל, מהלא נודע – המוות.

ההתמודדות עם הלא נודע לא הייתה פשוטה. לפני המחלה הייתי תלמיד מצטיין ולא רציתי להרוס את כל מה שהשקעתי לפני כן. לשמחתי, בבית הספר די התחשבו במצב שלי וניסיתי להתמיד בלימודים כמה שיכולתי. אבל החברים מבית הספר התחלפו בחברים חדשים שהמחלה הפגישה בינינו, ומחלקם בחלוף הזמן נאצלתי להיפרד.

כשאתה חולה, אתה מגלה מי החברים האמיתיים שלך, זה היה עבורי שיעור חשוב. היו חברים מבית הספר שפחות באו כשהזדקקתי להם, אבל אני לא מאשים אותם. החברים הבודדים שכן ליוו אותי לטיפולים, הם אלה שיישארו איתי לכל החיים.

בחצי השנה שבה עברתי את הטיפולים כמעט ולא הצלחתי לתפקד. "זכיתי" בכל החבילה הנלווית למחלה – בחילות והקאות ומצב נפשי ירוד. כשהייתי חוזר הביתה אחרי טיפול כימותרפיה, היה עולה לי החום - אז היינו חוזרים לבית החולים, לפי הפרוטוקול הנדרש.

אין ספק, זו הייתה חצי שנה ממש גרועה. הקושי עם הסביבה התבטא בעיקר בצורך שלי לשדר החוצה חוזק, אף על פי שכשהייתי לבד הרגשתי מפורק, פיזית ורגשית. ידעתי שאם אראה את הקושי שלי כלפי חוץ זה עלול להקשות על התמודדות של הקרובים אליי עם המחלה שלי.

בסופה של תקופת הטיפולים התחלתי תהליך שיקום, כשאני חוזר לעצמי בהדרגה. כשהודיעו לי שאני בריא ראיתי את האור, התחלתי להשתחרר ולזרום יותר. בזכות עמותות כמו "גדולים מהחיים", הכרתי אנשים מדהימים שעזרו לי בתהליך השיקום, וזאת המתנה הכי גדולה שאני מודה עליה.

איתן פינק (צילום: דוברות הטכניון)
איתן בשירות הצבאי בגלי צה"ל | צילום: דוברות הטכניון

במסגרת ההשתקמות שלי מהמחלה היה ברור לי שאתגייס לצבא, ובינואר האחרון התנדבתי לתפקיד עורך במחלקת הדיגיטל בגלי צה"ל, שם עוסקים בעיקר ברשתות חברתיות. מאוחר יותר הגעתי לעריכת חדשות. אני מקווה בהמשך להגשים את החלום שלי ולהיות שדרן.

השירות בתחנה הוא הגשמת חלום עבורי. בתקופה שהתמודדתי עם המחלה לא חשבתי שאצליח להגיע לשם. הייתי סקפטי ולא האמנתי שאני מספיק טוב בשביל להגיע למקום ענק כזה, שאליו כמעט בלתי אפשרי להתקבל. עם זאת, הבנתי שצריך לרוץ עם החלומות שלי - הרי אי אפשר לדעת מה יוליד יום - ונרשמתי למיונים שנערכו בתחילת השנה. הרבה אנשים, בעיקר מהעמותות שמלוות אותי, דחפו אותי להגיע להגשים את החלום ולהתגייס לגל"צ.

כשמחלה כמו הודג'קין לימפומה מגיעה, זהו הסיוט הכי נורא שיכול להיות באותו רגע. כל מה שאתה רוצה זה רק להיפטר ממנה. יש ימים שאני חוזר אחורה, חושב ומתגעגע לחברים שנפטרו. בימים האלה אני מרגיש קצת לבד, כי סביבי אין אף אחד שיכול להבין אותי. למרות שאני חי חיים מלאים ושמחים המחשבה שהמחלה עלולה לחזור לא עוזבת אותי. אף אחד לא יודע מה יקרה בעוד שבוע, חצי שנה או שנה. לי אין את המקום הזה לברוח אליו ולומר "לי זה לא יקרה". כמו שהמחלה הגיעה והלכה, ככה היא יכולה להופיע שוב.

למרות כל הקשיים, בראייה לאחור אני יכול להגדיר את המחלה כסוג של מתנה עבורי. היא שינתה לי את החיים מקצה לקצה – בחשיבה, בפרופורציות ובראייה של העולם. לא סתם חליתי, לא סתם הכרתי חברים חדשים ובטח לא סתם הגעתי לגל"צ. היום לכל דבר יש משמעות עבורי. בעוד שההתמודדות עם המחלה ומה שהיא הביאה איתה לא הייתה פשוטה, התקוות, השאיפות והחשיבה לרחוק תופסות אצלי היום ביטוי הרבה יותר רחב.

ביום רביעי ה-13.9.17, במסגרת חודש המודעות לסרטני הדם, תקיים עמותת "חליל האור" את אירוע "מדע על הבר" עבור חולי הודג'קין ובני משפחותיהם