עד שעלה לכיתה א', רב"ט שי (שם בדוי) נהג לחלום בגרמנית, אולם היום השפה השולטת בחלומותיו היא עברית. כבן להורים ממוצא גרמני, שתי השפות היו דומיננטיות בבית. "אני מניח שבמובן מסוים שפה מגדירה לך את הזהות", הוא מסביר. נראה שזהות עצמית היא מושג המעסיק רבות את שי, המתגורר עם משפחתו בירושלים ומשרת בחיל החינוך והנוער. אביו הוא יליד גרמניה שגדל כנוצרי וסבו שירת כחייל בוורמאכט, צבא הקבע של גרמניה הנאצית. אמו היא בת למשפחה יהודית ממוצא אוסטרי, נצר למשפחת ויצמן המפורסמת שאחדים מקרוביה נרצחו בשואה. "טוב לדעת שיש לך גם קורבנות במשפחה", הוא אומר בחיוך ציני. "בתור ילד אתה מחפש את זה ממש, כדי שתוכל לאזן את הסיפור שלך ולהגיד: 'יש גם צד אחר. אל תחשבו שאני רק נאצי'".
בחופש הגדול לפני כיתה י"ב השתתף שי במחנה קיץ של ארגון "אות הכפרה והשלום", קבוצת מתנדבים שהוקמה על מנת לסייע בשיקום קורבנות המשטר הנאצי ברחבי העולם. "לקראת סוף המחנה היינו אמורים לבקר ב'יד ושם', אז ערב לפני כל אחד דיבר על התחושות שלו לקראת הביקור", הוא משחזר. "בהתחלה היה קצת לא נעים, עד שאחת הבחורות הגרמניות שברה את הקרח ואמרה שנמאס לה מזה שבכל שיעור, בין אם זה היסטוריה או אנגלית, חופרים להם על השואה. יכולתי להזדהות איתה, כי גם אנחנו כבר 'לעסנו' את הנושא יותר מדי בבית־הספר, אבל פתאום זה נורא עצבן אותי. העם שלך עשה את הפשעים הכי איומים בהיסטוריה האנושית, באיזה קטע את אומרת: 'לא מתאים לי'? זה סוג של חוצפה", טוען שי. "למשך כמה רגעים הסתכלתי על החבר'ה הצעירים והיפים שישבו סביבי ופשוט התחלתי לראות את הראשים הבלונדיניים שלהם מתחלפים בראשים האפורים של הסבים והסבתות שלהם. זה נשמע פסיכי, אבל זה באמת היה ככה. אני מסתכל עליהם בתור כל הפושעים האלה, עובר אחד־אחד ואז מגיע אל עצמי. לא היה לי מושג איפה אני נמצא ביחס לכל הדבר הזה ומה אני עושה".
כיום משרתים בצה"ל לפחות 20 חיילים שהם צאצאים לחיילים או לקצינים ששירתו בצבא הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה (על פי בדיקה ראשונית של עיתון "במחנה"). לרוב, מדובר בבנים או בנכדים של אותם חיילים שהחליטו לעשות מעשה ולעלות לישראל, במקרים אחדים מתוך סקרנות, בפעמים אחרות מתוך רצון לקשור את גורלם עם גורל העם היהודי וכמעט תמיד בניסיון להתמודד עם העבר המשפחתי המורכב והמבלבל. "באותה מידה שאני מאשים את אותם גרמנים במה שקרה בשואה, אני יכול גם להאשים את עצמי. תמיד אני חושב שבזמן שאני מנגב חומוס ומדבר עברית, באיזה שהוא מקום אני חלק מהם, אני חלק מאותו עניין".
"הגננת, לא כל הגרמנים נאצים"
כשמלחמת העולם השנייה פרצה, סבו וסבתו של שי היו בראשית שנות העשרה של חייהם. כבני נוער היו השניים חברים ב"היטלריוגנד" (תנועת הנוער ההיטלראית). בגיל 17 גויס הסב לצבא הגרמני ונפצע במסגרת שירותו לקראת סוף המלחמה. "לא מזמן מצאתי תמונות שלו לובש מדים ושוכב פצוע בבית־החולים", נזכר שי. "הוא סיפר לי שבמיטה לידו שכב חייל שהשתגע והתחיל לדבר על זיכרונות מהשירות שלא אמור היה לדבר עליהם. הוא סיפר שהוא ירה בכל יום במספר מטורף של אנשים, רובם יהודים. הוא פשוט התחרפן", הוא מתאר.
שנים לאחר מכן, בראשית שנות ה־80, הגיע אביו של שי לארץ כסטדונט צעיר. הוא למד תיאולוגיה, הכיר את אמו של שי, השניים התחתנו וחיים מאז בירושלים. "אני באמצע, אני חצוי. תמיד מתעוררת השאלה איך גרמנים מתמודדים עם העבר שלהם, אבל אצלי העבר מחולק ואז אתה נלכד איפושהו באמצע", הוא מסביר. "אתה צריך לבחור מאיזה צד אתה מסתכל על הדברים – מהצד של הקורבן או מהצד ה'בעייתי'. אם אתה מדבר עכשיו עם גרמני, אתה מציג את עצמך כיהודי או כגרמני? ולהפך".
סבו של שי מיעט לדבר על השנים שלו בוורמאכט. "תמיד היה ברור שזה משהו שמאוד העסיק אותו ואת המצפון שלו, אני לא חושב שהוא הדחיק את זה באיזושהי צורה", שי מעריך. בשנים שחלפו מאז המלחמה המשיכה משפחתו לחיות בגרמניה והקפידה לשמור על אורח חיים נוצרי.
שי טוען שעוד בילדותו החל להבין את המורכבות של עברו המשפחתי. "זה כל הזמן נמצא שם. כבר בגן חובה ילדים קראו לי 'נאצי'", הוא מגלה. "הייתי צריך להיות דרוך ביום השואה ולנסות לשים לב לכל מילה שיוצאת לגננת מהפה. כילד עם שיער 'פטרייה' כזה בלונדיני הייתי צריך כמה פעמים ממש להיעמד, לעצור את הגננת ולהדגיש שיש גרמנים ויש נאצים ושזה לא בהכרח אותו הדבר", מספר שי. "לא פעם יצא לי גם לחשוב שאולי צד אחד של המשפחה שלי גרם באופן כלשהו לכך שהצד השני נפגע. זה יכול לשגע", הוא מסביר. "הסבא היהודי שלי אמנם ניתק קשר עם המשפחה, אבל אני יודע שכל המשפחה שלו מפולין, ואני בטוח שלפחות כמה מהם לא שרדו את המלחמה".
בכיתה ג' החל שי ללמוד בבית־ספר דו־לשוני בו התחנכו יחד ילדים יהודים וערבים. "אז הכול נהיה אפילו מורכב יותר", הוא מעיד. "פתאום כשמגיע יום השואה אתה לא רק היהודי הפושע שצריך לסנגר על היהודים בזמן שמדברים על הנכבה, אלא גם היהודי הקורבן, וגם הגרמני שצריך להגן על הנאצים", מתאר שי. "היום אני מבין שבכל פעם הקונפליקט הזה דורש ממני להגדיר את עצמי מחדש ביחס למי שעומד מולי", הוא מעיד. "כל הזמן נדרש ממך מן בירור עצמי אין־סופי כזה ואתה צריך לייצג עמים, אנשים ורעיונות שאתה לא בהכרח רוצה לייצג. המדהים הוא שהנושא הזה פשוט אף פעם לא שוקע".
צלב קרס במגירה
סא"ל (מיל') עמנואל רוזנצוויג (50) היה ילד קטן שהטיס טיסנים וחלם על מטוסים גדולים. היום הוא עובד כטייס במשרה מלאה ב"אל־על", מטיס מדי חודש מאות ישראלים לגרמניה ומשרת במילואים בטייסת "מלכי האוויר". הוא חי בישראל כמעט חמישה עשורים ואפילו כבש את לב הפריים־טיים הישראלי בתוכנית הריאליטי מאסטר שף, אולם סיפור חייו מתחיל על אדמת גרמניה. "נולדתי בהיידלברג לאמא נוצרייה ולאב יהודי שחי בישראל, שניהם ממוצא גרמני", מספר רוזנצוויג. "אבי עלה לארץ בגיל 17, לבד, בעקבות ליל הבדולח. אבא שלו היה הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצוויג. אפשר לומר שהצד הזה של המשפחה נמצא עמוק ביהדות", הוא קובע ומוסיף באותה נשימה כי שורשיה של אמו נטועים בקצה השני של המתרס. היא נולדה בגרמניה למשפחה נוצרית־קתולית. אביה, זיגפריד, היה שופט צעיר, חבר המפלגה הנאצית. "באותה תקופה כל השופטים חויבו להיות חברי המפלגה", מסביר רוזנצוויג. "כשהמלחמה החלה עשו לו הסבה ושלחו אותו להיות לוחם נ"מ בסיציליה, שם הוא נהרג באחת ההפצצות".
בתום המלחמה הייתה אמו בת עשר, וכשהתבגרה החליטה ללמוד תיאולוגיה באוניברסיטה. באחד הימים נתקלה בביטוי היהודי "כל ישראל ערבים זה לזה" שמשך את תשומת לבה. "את זה היא לא מצאה בקוראן או בברית החדשה. הערבות ההדדית הזו תפסה אותה חזק", הוא מסביר. "בשלב מסוים אחד המרצים שלה עודד אותה להתעמק בהגותו של פרנץ רוזנצוויג ובעצתו היא נסעה להיפגש עם אשתו, סבתי, שהפנתה אותה לשוחח עם בנה שחי בישראל". אמו של רוזנצוויג הצליחה לקבל מלגת לימודים בארץ, שם פגשה את בנו של הפילוסוף והם התאהבו. אחרי שלמדה עברית היא שבה איתו לגרמניה, החלה ללמד באולפן ובסופו של דבר התגיירה. "ככל שהיא הבינה יותר, כך התחזקו אצלה הסולידריות והחיבור לעם היהודי", מספר רוזנצוויג ומוסיף, "אחר כך אני נולדתי, וכשהייתי בן שנה וחצי עלינו לישראל".
אל העבר הנאצי של משפחתו התוודע לראשונה כשהיה בן שש, במהלך טיול משפחתי לגרמניה. "נסענו לבית של סבתא. אני זוכר שחיטטתי שם במגירות ובאחת מהן מצאתי סמלי מלחמה – צלבי קרס, אותות וכמה עיטורים. שאלתי את ההורים שלי במה מדובר והם התחילו להסביר", הוא משחזר. "כשהסתכלתי שוב על הסמלים הייתי בהלם. הרגשתי שמשהו גדול וחזק ממני נחת עליי פתאום. מאז בכל פעם שציינו את יום השואה התחבאתי באיזשהו מקום, שלא ידברו איתי, שלא ישאלו אותי שאלות. לא יכולתי להגיד לאף אחד שסבא שלי היה נאצי, אפילו עם ההורים לא דיברתי על זה".
על כנפי הדמיון
אחת לכמה זמן עולה לנגד עיניו של רוזנצוויג תמונת סיום קורס הטיס שלו, ולאו דווקא בגלל המטס החגיגי. "הרבה פעמים אני מדמיין את מסדר הכנפיים שלי, כשעל הטריבונה עם כל המשפחה יושבים שני הסבים שנפטרו – הסבא הנאצי שהפיל מטוסים מהאוויר ולידו הסבא היהודי, הפילוסוף שבכלל לא חלם על מדינת ישראל", הוא מתאר. "הייתי רוצה ששניהם יראו איך השורשים שלהם הצמיחו טייס יהודי שמטיס היום ישראלים לגרמניה ובחזרה".
בגיל 18 הגשים רוזנצוויג את חלום ילדותו והפך לפרח טיס. לטענתו, לא היה קשר ישיר בין העבר של סבו בצבא הגרמני לבין הדחף שלו לשרת כטייס בצה"ל. לדבריו, רק עם השנים הוא פיתח יכולת לדבר על המורשת של משפחתו הגרמנית־נוצרית באופן גלוי. "התחלתי לנסות ולהבין מה עומד מאחורי הכותרת הזו של 'הסבא הנאצי'. למזלי, אמא שלי הקפידה לשמור קטעי עיתונות, מכתבים וספרים מהתקופה, שבעזרתם הצלחתי לקבל תמונה מלאה יותר של האיש ושל הדילמות שלו", הוא מסביר. "בסוף, כשפורטים את זה לפרטים קטנים של יום־יום, זה נראה אחרת. כשאתה קורא את המכתבים ונתקל במשפטים כמו: 'איך אני אחזור מהחזית?' 'מה תעשו בלעדיי שבועיים בבית?' ו'אני מתגעגע', אתה פתאום קולט שמדובר בבן־אדם. התעסקתי עם הזיכרונות האלה במשך זמן רב, ואני חושב שגם נאחזתי בהם במובן מסוים. המכתבים עזרו לי להכיל את העבר שלי, לראות את סבא שלי כבן אנוש".
עם זאת, רוזנצוויג מדגיש שלא כל מי שפגש במהלך חייו היה מוכן לראות את סבו כאדם. "כשהתגייסתי, התחלתי לחשוף את הסיפור שלי לחבר'ה שתמיד דיברו על הגרמנים בתור 'האנשים הרעים בשואה'", מספר רוזנצוויג. "היו אנשים שהגיבו קשה לסיפור שלי, אבל הם היו מעטים. אצל רוב האנשים זה יצר בעיקר סקרנות. רוב הנוער הישראלי לא רואה בנאצים אנשים. הם לא שואלים את עצמם אם היו להם קשיים או פחדים. אלה תהיות שבכלל לא עולות ביחס לאויב".
"לא בטוח שהייתי יכול להימנע מלהיות חלק מהנאציזם"
בזמן שכל תלמידי השכבה שלו ביקרו במחנות ריכוז והשמדה בפולין, שי העדיף להישאר בירושלים. "לא נסעתי מכל מיני סיבות, גם כי פחדתי שאתחרפן", הוא מבאר. "עשיתי עם עצמי בירור ערכי מאוד אינטנסיבי סביב נושא השואה, והבנתי שיש המון צביעות בכל ההסתכלות שלנו על מה שקרה שם. אנחנו חיים היום בלי להפנים את כל הלקחים, מעבר לעובדה שאנחנו עם קורבן ושצריך להבטיח שדבר כזה לא יקרה שוב", קובע שי. "איך אפשר בכלל לבוא בטענות כלפי גרמני ממוצע שחי באותה תקופה? איך אפשר להאשים את סבתא שלי? היא אדם מקסים. רוב הגרמנים שאני מכיר באופן אישי הם אנשים טובים", הוא טוען. "אתה מסתכל על העולם היום. בכל רגע נתון אתה רואה כל כך הרבה דברים שאתה יכול לתקן ולשפר, אבל רובנו טרודים בעניינים שלנו ומעדיפים לא לצאת מהמסלול הקבוע", הוא אומר וממהר להדגיש. "אנחנו לא נמצאים באיזו מציאות משוגעת של משטר טוטליטרי, אבל כשמדברים על אדישות ועל הרוע האנושי, איפה אנחנו ביחס לזה? רבים מעדיפים לעמוד ב'יד ושם', לבכות סביב אפר יהודי ולהגיד: 'לא יחזור שנית'. אבל איפה האחריות שלנו?"
גם במקרה של טוראי אריאל (שם בדוי), המשרת ביחידה עם שי, הסיפור המשפחתי מעורר מחשבות מטרידות לגבי ההווה. במהלך המלחמה שירת אביה של אמו בלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני). "לא פעם אני מנסה לשים את עצמי בנעליים של סבא, בעיקר היום כשאני חייל", חושף אריאל. "ברגעים הראשונים אני חושב שהייתי פועל אחרת ממנו ואומר לעצמי: 'בטוח שהייתי עורק', אבל אם אני מנסה לשים את עצמי בדיוק במקום שבו הוא היה, זה נעשה יותר מבלבל. מפחיד פשוט לקום ולעזוב. אני לא בטוח שהייתי יכול להימנע מלהיות חלק מהנאציזם". אריאל מספר שאביו נולד למשפחה יהודית ברומניה כשהמלחמה הייתה בעיצומה. "חלק גדול מקרוביו נספו ואבא שלו נשלח למחנה עבודה", הוא מתאר. "תמיד נראה לי נורא מוזר איך אחרי כל מה שעבר הוא עדיין הצליח לחשוב על אמא שלי כעל מישהי שאפשר להקים איתה משפחה. הוא תמיד היה אומר שאין שום קשר בינה לבין מה שקרה אז".
יחסים עגומים עם אחד מהוריו של בן או בת הזוג הם תופעה מצערת בקרב זוגות נשואים, אולם אריאל מדגיש כי במקרה של ההורים שלו, המצב כנראה די ייחודי. "אבא שלי מאז ומתמיד חשב שאמה של אמא שלי, שהייתה בצעירותה ב'היטלריוגנד', שנאה אותו כי הוא יהודי", הוא מתאר את המורכבות של משפחתו. "אני לא באמת חושב שהאנטישמיות מאוד חזקה במשפחה של אמא שלי או שסבתא שנאה אותו בגלל מוצאו. אולי היחסים התערערו כי הוא גרם לבת שלה להגר למקום הנידח הזה, להתגייר ולהקים פה משפחה. עד היום כל העניין מאוד מעורפל עבורי".
עם זאת, נראה שלמרות המורכבויות, שני החיילים מקפידים לטפח קשרים הדוקים עם גרמניה. אריאל מעיד כי ביקר בה פעמים רבות במהלך חייו, ושי מוסיף שלפני הגיוס אף שקל להתנדב לצבא הגרמני. "חצי בצחוק כזה", הוא מסביר בשעשוע. "אבל אז חשבתי על זה שאני לא מוכן שאף גרמני יצעק עליי פקודות בגרמנית. זה אבסורד, אבל הבנתי שאני פשוט לא אהיה מסוגל להתמודד עם זה".
שאלה של זהות
עצומות רבות נפתחות מדי יום ברחבי העולם בשלל נושאים, החל מפוליטיקה ועד להתעללות בבעלי חיים, אך נדירות העצומות שקוראות להדיח מתמודד מתוכנית ריאליטי בגלל סבו. רוזנצוויג זכה לכבוד המפוקפק הזה. "כשהשתתפתי בתוכנית מאסטר שף, מישהו פתח עצומה באינטרנט שדרשה לסלק אותי מפני שיש לי סבא נאצי", משחזר רוזנצוויג. "על העצומה חתמה כמות זניחה של אנשים, אבל כמות האנשים שהגיבו נגדה הייתה גדולה בהרבה. ראיתי שם טוקבקים מנומקים שמדברים על ערכים ועל החיבור למדינת ישראל. בעיניי העצומה לא מראה על טמטום, אלא על רב־גוניות בחברה המשונה שלנו ואני מוצא את זה מעניין, כי זה מאלץ אותי ואת כל אלה שנחשפו לעצומה הזו לדבר על הזהות שלנו. לדעתי זה מחזק את הקיום שלנו כאן".
סמ"ר עובדיה אולשבסקי, המשרת כלוחם בגדוד "גרניט" של חטיבת הנח"ל, לא בהכרח מסכים עם רוזנצוויג. כשהחלה המלחמה, סבה של אמו החל לעבוד במפעל לייצור כימיקלים ששימשו את המשטר הנאצי. מאוחר יותר הוא גויס לצבא הגרמני, עבר הכשרה קצרה ושימש כחשמלאי המסייע לכריית מנהרות שנועדו לייצור נשק. שנים רבות לאחר שהסתיימה המלחמה, הוריו, שהיו גרמנים־נוצרים אדוקים, החליטו לעלות לישראל ולהתגייר. "אני מרגיש די אדיש לכל העניין. כולם מתלהבים מהשורשים שלי, אבל מבחינתי זה כמו שאספר עכשיו על אנטיגונה. כן, זה סיפור מעניין ויפה, אבל העובדה שהוא שלי לא הופכת אותי למשהו אחר. אני בכלל לא מגדיר את סבא רבא שלי כחלק מהזהות שלי", הוא אומר ומוסיף שנחשף לסיפור המלא של משפחתו רק בחודשים הראשונים של שירותו הצבאי. "בתור טירון חשבתי לעצמי, 'אולי אני אהיה קצין ואז זו תהיה סגירת מעגל הפוכה', כי חשבתי שהוא היה קצין בצבא הנאצי אבל כשהתחלתי להתעמק בסיפור והבנתי שזה לא נכון, ההתלהבות נרגעה. אין קשר בין סבא רבא שלי לבין העובדה שאני עכשיו לוחם בצבא או חי בישראל. התגייסתי כי חשוב להגן על המדינה, לא בגלל סבא רבא שלי ובטח שלא בגלל השואה".
"אני חושב שכל אחד מסתכל על זה אחרת", מאבחן שי, שטוען כי פגש במהלך חייו צעירים רבים הנושאים מטען משפחתי דומה לשלו. "בזמן הטירונות הסתבר לי שמי ששכב במיטה לידי הוא גרמני, ובאחד הימים הגענו לדבר גם על המלחמה. הוא לא היה מוכן לפרט מה קרובי המשפחה שלו עשו, אבל הוא אמר שהם כנראה היו מאוד פעילים שם. איכשהו, היה נראה לי שזה הרבה פחות מעסיק אותו מאשר אותי ושאצלו כל הנושא הזה הרבה יותר רגוע", הוא אומר. "אני מבין שהעבר המשפחתי הוא חלק חשוב מהחיים שלי ומהזהות שלי אבל אני בסדר עם המורכבות הזו. בסך הכול, זה חלק יפה מהחיים".