לגיון הזרים הצרפתי (צילום: תומר ושחר צלמים)
אורי בתמונת וואסח, מזכרת מלגיון הזרים הצרפתי | צילום: תומר ושחר צלמים

"מה שקורה בלגיון נשאר בלגיון", אמר לי אורי דבר ראשון בשיחה שעשיתי איתו. היה לו מאוד קשה להתראיין ולספר את סיפור חייו, דבר שדרש לא מעט מאמצי שכנוע. בסופו של דבר הסכים – "כדי שישראלים אחרים לא יעשו את הצעד הזה ויילחמו רק על הבית".

אורי, שלומד באחת מהמכללות בארץ, מוכר על ידי חבריו לספסל הלימודים כאדם שקט ונעים הליכות, כזה שמבוגר מהם בשנים רבות ומשמש סוג של אב לימודי. הם אינם יודעים שהסטודנט נעים המזג מסתיר מאחוריו סיפור חיים מרתק וחובק עולם. אורי, שמתראיין תחת שם בדוי וביקש שלא נציין גם את גילו ומקום מגוריו, היה לוחם בחוד החנית של מדינת ישראל, לוחם יחידה מובחרת של חטיבת הנח"ל ושנים רבות מסתערב בקבע, שעזב יום אחד את ישראל והלך להילחם בשדות זרים – ולא סתם שדות. הוא היה לוחם באחת מהיחידות הקשוחות בעולם, לגיון הזרים הצרפתי.

מעטים הם הישראלים שהיו בלגיון הזרים – על פי הערכות של גורם בשגרירות צרפת, בארבעים השנה האחרונות שרתו בלגיון פחות מעשרה ישראלים. התמונה שמציגה את לגיון הזרים מאוד רומנטית, בעיקר בגלל הקולנוע, אבל אל לנו לטעות: לגיון הזרים הצרפתי הוא אחת היחידות הצבאיות הקשוחות בעולם. מדובר בכוח עילית צבאי של הרפובליקה הצרפתית, ששולח את לוחמיו לאזורים הנידחים והמסוכנים ביותר בעולם. מקומות בהם לצרפת יש אינטרסים שונים אך אינם רוצים לשפוך בהם את הדם הצרפתי, ומה יותר נוח מזה שמישהו אחר עושה לך את העבודה הקשה.

ישראלי בליגיון הזרים הצרפתי (צילום: תומר ושחר צלמים)
אורי על מדי צה"ל. הריגוש לא הספיק לו | צילום: תומר ושחר צלמים

הלגיון הוקם במרץ 1831 כדי לשמור על האינטרסים של השלטון הצרפתי מעבר לים וגם בכדי להרחיב את הכיבושים של האימפריה. במרבית שנות פעילותו היה הלגיון בית לכל חלאות המין האנושי, או לחילופין הרפתקנים שנשבו בקסמו שרצו לשנות את חייהם ולקבל אזרחות צרפתית. בשני העשורים התמונה השתנתה מעט והלגיון הפסיק לקבל עבריינים מורשעים אך עדיין מדובר באנשים "עם שריטה עמוקה, רוצחים של ממש". כיום הם פועלים במדינות אפריקה כמו צ'אד, ג'יבוטי ולאחרונה נשלחו למאלי. גם באפגניסטן אפשר למצוא יחידות של הלגיון ואפילו מדינות אלה הן רשימה חלקית ביותר. הלוחמים הזרים שהפכו ליחידת עילית קשוחה זוכים להכרה ולהערכה רבה. כיום מונה הלגיון כ-8,000 לוחמים שמחולקים לרג'מנטים (חטיבות) ובנוסף יש מספר יחידות מיוחדות. הקצינים הם צרפתים אולם הלגיון מאפשר באופן נדיר גם לזרים להתקדם ונכון להיום עשרה אחוז מהקצינים הם זרים.

המרדף אחרי הסכנה

אז מה הניע בחור ישראלי, מלח הארץ לכל הדעות, לקום ולסכן את חייו למען מדינה זרה? גם לאורי קשה להגיד. הוא מגדיר עצמו כפטריוט ציוני כבר מגיל צעיר ולפני הצבא עשה את הגיבושים של כל היחידות המובחרות של צה"ל. בסופו של דבר מצא עצמו ביחידה מובחרת של חטיבת הנח"ל. "הייתי ילד טוב, ממושמע, ילד קרבי ציוני, ינקתי את הציונות מאבא שלי שהיה עם אריאל שרון שצנח במיתלה. בגלל שהוא יליד סוריה אבא שלי הגיע למודיעין והיה צריך להישלח לסוריה אחרי מותו של אלי כהן בדמשק כמחליף. בגלל הרקע הזה חלמתי להיות קצין בכיר בצבא, חייתי את זה, חלמתי את זה. אבל זה לא ממש עבד כמו שרציתי כי בצבא אתה לא תמיד מקבל מה שאתה רוצה".

ימ"ס (צילום: דובר צה"ל, אתר צה"ל)
"הייתה פעילות מעניינת במסתערבים, אבל בסופו של דבר לא הייתה הרבה עבודה" | צילום: דובר צה"ל, אתר צה"ל

אורי מספר שבצה"ל היה לו שירות מעניין וחבר'ה מצוינים. "במהלך השרות יצא לי להשתתף בפעילויות בעזה ובלבנון, היינו הרבה במוצבים שהיו אז בדרום לבנון, עיישיה, בופור, המון מארבים ארוכים ופתיחות צירים, החיים הטובים של הלוחמים אבל לצערי לא הצלחתי לצאת לקצונה".

אחרי שהשתחרר מהצבא הרגיש אורי שחיי הלוחם וכן גם התרומה עדיין חסרים לו. הוא התגייס ליחידת המסתערבים כלוחם בקבע, אבל גם שם לא מצא את מה שחיפש. "הייתה פעילות מעניינת אבל בסופו של דבר לא הייתה הרבה עבודה לא כי אלה היו ימי הסכמי שלום. התעסקנו בעיקר באימונים של לוט"ר ופחות מבצעים אז יחד עם לא מעט חברים עזבתי את השרות לחיים באזרחות".

אחרי השחרור החל ללמוד לתואר ראשון בתחום המחשבים ובמקביל ניהול רשתות. הוא התחיל לעבוד בחברות הייטק, אולם כאשר הבועה התפוצצה מצא עצמו יושב בבית מובטל. סרט שראה על הלגיון הצרפתי הצית לו את הדמיון. " אחרי שעבדתי בחברה גדולה פיטרו אותי בגלל צמצומים, ישבתי בבית וראיתי סרט על הלגיון, משהו שכבר הכרתי מילדותי בסרטים, וקיבלתי החלטה שאני הולך ללגיון כי נמאס לי מהייטק, מהמצב בארץ, מהיחס למבוגרים – רק אצלנו בגיל 29 אתה נחשב לזקן. בבדיקה שעשיתי גיליתי שיש לגיונר נוסף בארץ והלכתי להתייעץ איתו. אבל זה היה רק כדי להבין מה התחושות שעוברות עליך שאתה שם בלי משפחה, ולמרות שהוא אמר לי לא ללכת, האתגר של הלגיון והאימונים המיוחדים מאוד קרצו לי. הרגשתי שזה אותו הדבר כמו בארץ שם רק עם יותר סיכון ומקומות רבים לבקר".

"אתה מקבל זהות אחרת. אנשים מסתובבים עם פתקים כדי לזכור איך קוראים להם"

פעמיים טס לצרפת כדי להתגייס וחזר עם לבטים. "רק בפעם השלישית שהגעתי לשערי הלגיון נכנסתי פנימה. מקום הגיוס בפריז נקרא fort de nogent, זה נמצא בפרברי פריז ובכניסה לקחו לי את הדרכון. פתאום הסיפורים והשמועות צצים לך מכול מקום. ככל שאתה מגיע לכיוון השער, ה-20 מטר הליכה לדלת המפלצתית הכי מפחידים והכי ארוכים כי אתה יודע מסיפורים שאתה נכנס ולא יודע מה הולך להיות, הכול בגדר סיפורים. אתה נכנס לדלת הראשונה ורואה שם לגיונר מצוחצח על סוס ענק, כולו שרירים, אגב בלגיון אין דבר כזה אנשים שמנים כמו אצלנו. אתה מגיע למקום מייבשים אותך שעתיים לגרום לך להתחרט. אחר כך נלקחתי לארוחת צהריים שכללה באגט, חמאה, חסה עם נקניק חזיר ומנה עיקרית, אורז עם בשר כבש ברטוב שמנת. כמו כן מכונת קולה וקפה חופשי. זה נותן לך התחלה ורודה אחרי שהחלטת להישאר. משם הלכתי לראיון, מילוי פרטים אישיים ושינוי השם, הלגיון משנה לכל המתגייסים את השם, לוקחים לך את הבגדים והפספורט. אתה מקבל זהות אחרת אף אחד לא יודע מי אתה וגם אסור לשאול למרות שכולם מספרים לכולם כשהולכים לישון".

אורי מספר שלמזלו נתנו לו שם יהודי, "אבל בהחלט רואים שם אנשים שמסתובבים עם פתקים כדי לזכור איך קוראים להם. הלגיון מתייחס ברצינות רבה לכל בקשות השם והאזרחות ומה שמגיע ללגיון, נשאר בלגיון. הם הביאו שלושה אנשים, כולל קצין על מנת להבהיר לי את זה. המועמדים לגיוס, מקבלים טרנינג כחול, עם רוכסן בצבע דגל צרפת בחורף ובקיץ חולצה עם מכנס ריצה ותחתונים, הכול חדש".

שגרת היום כוללת בשלב הזה ניקיונות, צפייה בטלוויזיה ובדיקות רפואיות. "בזמן הזה מתחברים דוברי אנגלית לדוברי אנגלית צרפתית לצרפתית ערבים לערבים וכו'. אני התחברתי לדוברי אנגלית וגם לערבים כי אני דובר את השפה. יש גם את הקבוצות של הגרמנים והרוסים שהיו תמיד יחד וגם הלגיונרים האחרים הוותיקים עזרו להם".

לגיון הזרים הצרפתי (צילום: תומר ושחר צלמים)
"הכובע הלבן זה כוח כבוד של 200 שנה, מסורת של כל אומנויות לחימה בעולם". אורי (רביעי מימין) בטקס סיום | צילום: תומר ושחר צלמים

הוא מספר שלא נעים להיות ישראלי לבד שעשה צעד כה משמעותי. "צחוק הגורל, ישנתי מתחת למיטה שכתוב על המיטה מעל תל אביב באנגלית, דבר שגרם לי לחשוב מה עשיתי. בכל זאת, לנסוע בגיל 33 למקום שאף אחד לא יודע שאתה שם זה לא חכם במיוחד. במשך חודש עשו לי בדיקות שלא מביישות את נאס"א, כל דבר הכי קטן בגוף שלנו הם מצלמים ונותנים לך ארוחות 3 פעמים ביום, קמים בשעה שש בבוקר והולכים לישון בשמונה בערב. בתקופה של הקיץ השמש בצרפת יורדת בסביבות עשר אז יש לך לא מעט זמן לשכב במיטה ולחשוב אם אתה רוצה את זה או לא".

תצעד או תמות

ועדיין מדובר בשלב קליל אל מול הגיהינום שמחכה למתגייסים. מי שעובר את הבדיקות הרפואיות, עובר לאובן ליד מרסיי, לראיון עם פסיכולוג. "שקראנו לו הגסטפו והוא ידע עליך פשוט הכול, אל תשאל אותי אך הם יודעים הם פשוט יודעים שזה מדהים". אחרי מבחני כושר נוספים ומבחן פסיכוטכני התחיל אורי את הטירונות. מי שלא עבר את השלב הזה משוחרר, אחרי שקיבל 30 אירו על כל יום שהיה שם.

"שם והכול משתנה ומפדלאה אתה הופך לאצן. כל היום רצים, כל 3 דקות צפירה וכולם רצים למסדר ואחר כך לעבודות רס"ר וחוזר חלילה. אתה רץ עם תיק על הגב שבתוכו סדינים שמגולגלים כמו בגט כי ככה הלגיון רוצה, ובלילה אתה עושה מסדר אחרי שאתה מזיע כל היום, מסריח עם הבגדים, אתה מחויב אבל מחויב לכבס ומקלחת במתכונת של 2 דקות בלי זרם ושאתה יוצא מהמקלחת, כולך עוד מזיע והריחות בחדר נוראים, וב-7 דקות אתה צריך לסדר את המיטה לפי סדר של הלגיון, שלוקח בערך 9 דקות לסדר את המיטה. עוזרים לך בסידור כי אם לא יעמדו בזמן יצרחו על כולם. בשלב הזה מדברים איתך בשפות מוזרות, סינית, יפנית, ערבית, צרפתית ודווקא שאתה צריך מישהו מאלה שעברו איתך את הגיבוש ומדבר אנגלית אז אין. בסוף אתה עומד עם תחתונים למסדר נכנס הסמל וכולם מתוחים, צורחים עליך בצרפתית ואתה לא מבין מילה ולמה. אם המסדר עובר אז סבבה ואם לא עבר מסדר אז חוטפים בראש ושוב מסדר".

לגיון הזרים הצרפתי (צילום: תומר ושחר צלמים)
"לא משנה מה הגיל, לא משנה מי אתה, אם אתה ביחידה אתה עושה את זה". אורי (שלישי מימין) באימונים | צילום: תומר ושחר צלמים

אורי מספר על תנאי מחייה קשים בבסיס של לגיון הזרים. "החדר מפוצץ יתושים ויש איזה חיה שמתעוררת בשמונה בבוקר ועד עשר בלילה, עושה עם הכנפיים שלה רעש מחריש אוזניים וזה אלפים שיש על כל מטר. אי אפשר לישון כי 40 מעלות בצל וזה בשעות החשיכה, אז תחשוב כמה חם ביום יום".

הטירונות נמשכת ארבעה חודשים. "הטירונות היא ברמה של סיירת גדודית אצלנו ותוך כדי מלמדים אותך צרפתית במקום שנקרא החווה. אחרי זה יש עוד שנה וחצי אימון יחידה, תלוי להיכן שולחים אותך – צנחנים או יחידת אלפיניסטים או באמזונס לוחם יערות, אבל כולם עוברים את אותם אימונים. המסעות הם מסעות מאוד קשים אבל בניגוד אלינו יש להם ציוד לוחם שאצלנו רק למטכ"ל או שלדג, משהו מאוד נוח. כל מסע נמשך מאה קילומטר, כשהמפקדים רשאים לחרוג מדי פעם ב-20 ק"מ כדי להראות למפקד הגדול שהחבר'ה כן מסוגלים, לא משנה מה הגיל, לא משנה מי אתה, אם אתה ביחידה אתה עושה את זה כמו כולם ואין דבר כזה לא יכול. הלגיון אומר march or die, תצעד או תמות, כי שאתה בג'יבוטי או כל מקום אחר אם אתה בסוף או נגרר, האויב יהרוג את האחרון שנשאר לכן עדיף לך ללכת מקדימה ויחד עם כולם".

"שולחים אותך לעשות את העבודות הכי מסוכנות בעולם"

מי שמצליח לסיים את ההכשרה המפרכת, בערך 15 אחוז, מקבל את הכובע הלבן שלא השתנה מאז 1831. "ברגע שאתה מקבל את הכובע אתה מרגיש איך הכל משתנה, היחס שונה הסגנון של האימונים שונה, הכול משתנה, אתה לגיונר. מותר לצאת לבלות אבל חייבים לחזור עד השעה שש בבוקר למסדר למעט חופש שנתי, שזה 40 יום". יש לציין שבשנתיים הראשונות אין ללגיון אפילו יום חופש אחד. "כאשר אתה במבצעית במקום כלשהו בעולם, אתה יכול להסתובב מספר שעות באזורים מוגדרים. אם אתה במקום מדברי אז בתוך הבסיס יש לך את כל מה שצריך. אגב בניגוד לצה"ל אין דבר כזה שאין או חסר כי הלגיונרים עובדים כל כך קשה ותמיד דואגים לכולם, משהו שצה"ל יכול ללמוד. מה שתבקש תקבל ואין דבר כזה שאתה רוצה נעליים טובות כי שלך דפוקות ויגידו לך עד שהנעל לא הרוסה לגמרי לא מחליפים לך, כמו שהיה לי במילואים האחרונים שלי".

אורי נזכר בחיבה בכובע הלבן שקיבל. "הכובע הלבן זה כוח כבוד של 200 שנה, מסורת של כל אומנויות לחימה בעולם כי יש להם את הידע של כל הלאומים. ככל שאתה מתבגר ומתקדם בדרגות אתה הופך להיות יותר חשוב. בכל יום אימונים יש משהו אחר, ואין דבר כזה לשבת סתם כי אין מה לעשות, תמיד יש מה לעשות. חדר כושר זה מקום שכולם מגיעים כל יום. בנוסף אנחנו עושים את הכול בעצמנו, בלי עזרה מבחוץ וזה כולל דברים כמו בישול, תיקוני רכב, הכול הכול".

לגיון הזרים הצרפתי (צילום: תומר ושחר צלמים)
"מה שקורה בלגיון נשאר בלגיון, ויש דברים שלא מודים בהם". אורי (ראשון מימין) בפעילות בשטח | צילום: תומר ושחר צלמים

אורי מסרב לפרט לגבי הפעילות המבצעית שלו בשל חשש מצד הלגיון. "מה שקורה בלגיון נשאר בלגיון", הוא חוזר על המנטרה, "ויש דברים שלא מודים בהם". למרות זאת, הוא מציין ש"שולחים אותך לעשות את העבודות הכי מסוכנות בעולם שאף אחד לא ממש רוצה לעשות ולא אכפת אם תמות". נזכיר שלוחמי הלגיון נמצאים במדינות באפריקה, דרום אמריקה ואפגניסטן.

כעשרים אחוזים מהמתגייסים ללגיון מוסלמים מגיעים ממדינות ערב, עוד עשרה אחוז הם מוסלמים בני דור המהגרים השלישי של צרפת. אורי מספר שבין האנשים שהכיר שם, היה גם איש חיזבאללה לשעבר. "אבל במקום הזה כולם הופכים להיות חברים שלך. עד כמה שאני יודע אחרי שהוא השתחרר הוא חזר ללבנון. המוסלמים הם קבוצה סגורה, אבל אחרי חודש כולם כבר חושבים אותו הדבר והלגיון דואג לזה, כי האימרה שלנו היא legio patria nostra, הלגיון זה הבית שלנו, ואנחנו נשבעים אמונים אחד לשני. בגלל שמוסלמים ויהודים לא אוכלים טרפה אז יש משהו משותף והיינו מביאים יחד את הבשר כי אין בלגיון דתות. אגב לא רצינו שידעו שאנחנו לא אוכלים את הבשר. חוץ מזה גם באסלאם המוסלמים תמיד שמרו על היהודים אחרת הם מאמינים שהמשיח לא יבוא. ובוא נגיד את האמת, אנחנו הישראלים תמיד יודעים להסתדר".

"אם להקריב את החיים שלך, אז רק במלחמה על הבית"

כל לגיונר מחויב לחוזה בן חמש שנים שאחריו הוא יכול לבחור אם להשתחרר או לחתום קבע נוסף. "אתה יכול להאריך בשלושה חודשים, חצי שנה או כמה שאתה רוצה ואחרי 8 שנים אפשר לפרוש בתנאים מלאים. בדרך כלל הרוב נשארים כי זה עבודה עם משכורת טובה".

המשכורת, במקרה ותהיתם, אכן טובה (הכול באופן יחסי). בימים הראשונים מרוויחים המתגייסים 30 יורו לכול יום וברגע שמתקבלים לטירונות 1,800 עד 2,000 יורו לחודש. אחרי שאתה הופך ללגיונר מן המניין אתה מקבל תוספת על צניחות - בדרך כלל על כל צניחה 500 יורו תוספת. אחרי שאתה מגיע לג'יבוטי אתה יכול להגיע ל-6,000 יורו לחודש - "ולשם כולם רוצים ללכת למרות החום והמקום הקשה הזה. יש עוד כל מיני תוספות, למשל באפגניסטן הם מגיעים ל8,000 יורו".

למרות הפיתוי במשכורת הגבוהה, אורי החליט שלא להמשיך, וחזר לישראל אחרי חמש שנים קשות וסוערת.

"החזרה לארץ מפחידה, גם בגלל הגיל מבוגר, וצצות לך בראש שאלות כמו מה אני הולך לעשות, איך יתייחסו אליי כשידעו שהייתי שם ומה הפסדתי, מה צריך להשלים. כרגע אני לא עובד ונמצא לקראת סיום של תואר ראשון בתחום מדעי החברה. בסוף מכל החוויה הזו אני יכול להגיד שאחרי הכול אתה מבין שאנחנו נלחמים על הבית, בעוד הלגיון על כסף, כי לצרפת לא ממש אכפת אם קורה לך משהו. אבל הלגיון זה כאילו גוף נפרד שדואג לך כמו אמא ולא חסר לך כלום הם תמיד שומעים ומקשיבים לך. גם היחס אליך ברחובות פריז זה שאתה אדם מסוכן ואף אחד לא מתעסק איתך. הלגיון דואג תמיד לוותיקים ולעוזבים ונותן יחס של כבוד שאותו מקבלים רק בסוף חוזה או פרישה או מוות. אני ממש לא רוצה להיחשף למרות שכבר בסביבה הרגילה שלי כבר יודעים מה עשיתי. בסופו של דבר, וזה משהו שחשוב לי להגיד, הסכמתי לספר כדי שישראלים אחרים לא יעשו את זה ולא יעברו את מה שעברתי. שום כסף לא שווה את החיים שלך ואדם צריך להקריב את חייו רק במלחמה על הבית".

>> רק מטורפים יעברו שלב: הגיבושים הכי קשים בעולם