בין הנגב לשומרון: כך הפך "מרחב התפר הארגוני" לאיום אסטרטגי על ישראל

שריפת הרכבים והשחתת הרכוש בבאר שבע, גבעות בר ולהבים הבהירה לתושבי האזור ולנגב בכלל: הם כבר לא רק שכנים של הכפרים והפזורה הבדואית - הם בקו החזית. הצתת הרכבים ביישובים, שנבנו כסמל ל"איכות חיים כפרית", לא הייתה רק אירוע פלילי של "פרוטקשן" או ונדליזם; זו הייתה פעולת תגמול מוצהרת על פשיטה משטרתית שנערכה בכפר תראבין קודם לכן.

לא רבים נחשפו לכך, אך מאז החל המבצע המשטרתי נשלחו בתפוצה הפנימית של צה"ל וביישובי עוטף עזה הודעות הקוראות להגביר ערנות מחשש לנקמה. האירועים הללו חשפו תמונה מטרידה של שילוב מסוכן בין טרור פלילי בפנים הארץ, הברחות נשק מאסיביות מגבול מצרים ואיבוד שליטה ביטחוני ביהודה ושומרון.

במערכת הביטחון מזהים כעת את מה שגורם בכיר מגדיר כאיום רב-זירתי מסוג חדש. איום שהתפתח בשנתיים האחרונות ומשלב שלוש זירות פנים עיקריות. לא מדובר רק בטילים מלבנון או מאיראן, אלא באיום המתפתח בדיוק בנקודות התורפה של המערכת: ב"תפר" שבין האחריות הארגונית של צה"ל, השב"כ והמשטרה - שכרגע אינם עובדים בסנכרון מלא ולמעשה מגלגלים את האחריות מאחד לשני.

הצתות בנגב: הנקמה ככלי לשבירת המשילות

האירועים בכפר תראבין ומשם לבאר שבע, להבים וגבעות בר, הם סיפור מייצג של בעיה שצמחה כאן לאורך עשרות שנים של התעלמות ממשלתית. המשטרה, שנמצאת תחת לחץ ציבורי כבד להחזיר את המשילות לדרום, פתחה במבצע אכיפה רחב היקף. אלא שהתגובה לא איחרה לבוא. עבריינים מהפזורה זיהו שהמשטרה מתוחה עד הקצה; מאות השוטרים שפעלו בתראבין הגיעו מתחנות בערים סמוכות, מה שהותיר את היישובים הסמוכים ללא הגנה היקפית מספקת.

"הם מבינים שברגע שהמשטרה מתרכזת בכפר, העיר נותרת חשופה", אומר קצין משטרה בדימוס שירת בעבר בימ"מ ובמשטרה הכחולה. "הצתת הרכבים היא מסר מהעבריינים: 'אם תפריעו לנו בבית - נשרוף לכם את הבית'. זו קריאת תיגר ישירה על הריבונות מצד עבריינים שלא רגילים לראות משטרה בכפר שלהם, שנחשב מבחינתם - ובמידה רבה גם מבחינת המדינה - כ'אקס-טריטוריה'".

הפשיטות על תראבין הובילו למעצרים, אך ספק אם כולם יבשילו לכתבי אישום. מעבר לכך, הן חשפו את הפער הכואב: המשטרה יכולה "לכבוש" שטח לזמן קצר, אך היא אינה מסוגלת להחזיק בו לאורך זמן, מה שמותיר ואקום מסוכן לידי העבריינים.

הזרוע המבצעית: הברחות הנשק מגבול מצרים

הדלק שמזין את האש הזו מגיע מדרום. גבול מצרים, שנתפס בעבר כגבול של שלום וסמים, הפך בשנה האחרונה לאוטוסטרדה של אמצעי לחימה. הנתונים שנחשפו בוועדת החוץ והביטחון מבהילים: בשנת 2025 חלה עלייה של מאות אחוזים בהברחות.

כבר לא מדובר רק במבריחים שמטפסים על הגדר, אלא בנחילים של מאות רחפנים הנכנסים ממצרים כשהם נושאים אקדחים, רובי סער (שרבים מהם מגיעים במקור מאיראן), חומרי נפץ, טילי כתף ותחמושת רבה.

הנשק הזה מוברח על ידי עבריינים מהפזורה בעלי קשרי דם ושבט עם הבדואים בסיני. אמצעי הלחימה הללו לא נשארים רק בידי חמולות הפשע; הם זורמים לארגוני טרור ביהודה ושומרון ומחמשים "צבאות פרטיים" בנגב. הדרך מהפשיעה לזירה הלאומנית קצרה מתמיד. המבריחים מנצלים את מיקוד הכוחות של צה"ל בצפון ובשומרון כדי להפוך את גבול מצרים לפרצה ביטחונית אסטרטגית.

השב"חים ויו"ש: המבצר שהופך למלכודת

בזמן שהנגב בוער, גם יהודה ושומרון נמצאת על סף פיצוץ. בעוד צה"ל פועל במוקדי הטרור בג'נין ושכם, מתחת לפני השטח קורים שני דברים מטרידים: מצד אחד טרור יהודי ופשע לאומני המשמשים כטריגר לטרור פלסטיני, ובמקביל - זרם בלתי פוסק של שב"חים החודרים לישראל. "הם יוצרים גשר פיזי בין הטרור ביו"ש לערים בתוך הקו הירוק", מסביר בכיר בפיקוד המרכז.

בעיית השב"חים אינה רק סוגיה של "מחפשי פרנסה". התשתית המשמשת להברחת פועלים היא אותה תשתית המשמשת להעברת מחבלים ונשק. כשקו התפר אינו אטום, המערכת מאבדת את היכולת להבדיל בין עבריין פלילי למחבל אידיאולוגי.

נקודת התורפה: הפיצול בין ארגוני הביטחון

העבריינים והמחבלים מזהים בדיוק איפה נגמרת האחריות של המשטרה ומתחילה זו של צה"ל.

המשטרה: מטפלת בפלילים אך חסרה יכולות מודיעיניות ומבצעיות מול נשק צבאי וטרור. בשל המחסור בכוח אדם, היא נוטה להטיל את האחריות בגבולות על הצבא.

צה"ל: מטיל את האחריות בחזרה על המשטרה, שאמונה על ביטחון הפנים ועל הטיפול באזרחים ישראלים מאז 1974.

השב"כ: מתמקד בטרור אידיאולוגי קלאסי, ולעיתים קרובות "מפקיר" את הזירה הפלילית-לאומנית למשטרה.

כך נוצר מצב שבו צה"ל שומר על הגבול אך לא מתערב במה שקורה "מטר אחרי הגדר", והמשטרה מדירה רגליה מאזורים אלו. האסטרטגיה של הצד השני היא לפעול בדיוק בתוך ה"תפר" הזה. הצתת הרכבים בגבעות בר היא דוגמה קלאסית: האירוע נראה פלילי (אחריות משטרה), הרקע הוא לאומני-נקמני (אחריות שב"כ), והנשק הגיע מהגבול (אחריות צה"ל). ללא תיאום, המענה נותר מסורבל ואיטי.

השריפה שמאיימת על המדינה כולה

הגבולות בין ה"פלילי" ל"ביטחוני" היטשטשו לחלוטין. הצתת רכב בנגב אינה רק נזק לרכוש - היא חלק ממערכה על הריבונות. ללא איחוד כוחות אמיתי וטיפול שורש בהברחות ובפרצות ביו"ש, האש שהוצתה בנגב עלולה להפוך לשריפה שתכלה את תחושת הביטחון הלאומי.

בצד המבצעי, חשוב לזכור גם את הזווית האזרחית: הזנחה של שנים, עוני והתעלמות דוחפים חלקים מהאוכלוסייה לפשיעה וטרור. רוב האוכלוסייה הבדואית היא אזרחית נאמנה, ורבים מהם משרתים בכוחות הביטחון - כולל לוחמים מעוטרים ביחידות המובחרות ביותר. המדינה חייבת להפסיק להבחין בין הגזרות ולהתחיל לפעול בשילוביות.